כינוסי הפלמ"ח

כינוסי הפלמ"ח היוו חלק חשוב בתרבותו ובהווי שהתפתח בו, ציוני דרך חשובים בדרכו וחוויה עמוקה לחבריו. מסורת הכנסים החלה בכינוסי הפלוגות בשנתיים הראשונות לפלמ"ח. גודלה של היחידה ופיזורה בין הבסיסים במשקים חייבו יצירת מפגש ארצי של כל מגוייסי היחידה. בסה"כ התקיימו שלושה כינוסים. הכינוס הארצי הראשון של הפלמ"ח נערך ב- 12-13 במאי 1944 בחורשה הסמוכה לקיבוץ משמר-העמק, במלאות שלוש שנים לייסוד החטיבה. באותה עת מנה הפלמ"ח שבע פלוגות חיל-רגלים, שתי פלוגות 'נוטרי חוף' ופלוגת מטה. הכינוס הארצי השני של הפלמ"ח נערך ב- 20-21 ביולי 1945 על-יד נחל חרוד, בתוך מטע הזיתים של קיבוץ עין-חרוד. הכינוס התקיים כחודשיים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה באירופה. מעבר לערכו המלכד, שימש הכינוס, ככל הנראה, כאחד מאמצעי השכנוע שגייס החוג הדוגל באקטיביזם ביישוב כדי להאיץ בהנהגה הציונית לאשר את פתיחת 'המאבק החמוש' נגד אנגליה.
בזמן מלחמת העצמאות לחמו יחידות הפלמ"ח בכל החזיתות והיה ברור שלא ניתן לערוך אז כנס ארצי. עם סיום המלחמה, באביב 1949, החל תהליך שחרור החיילים ופירוק חטיבות. כמו יחידות צה"ל אחרות, שערכו כנסי פרידה וסיכום, תכננו גם חברי שלוש חטיבות הפלמ"ח (שמטהו פורק כבר בנובמבר 1948) קיום כנס ארצי. הרמטכ"ל, בפקודת בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, שראה בכנס ביטוי מחאה נגד פירוק הפלמ"ח, אסר על חיילי צה"ל בשירות פעיל להשתתף בכנס, במסווה תקנה האוסרת על חיילי צה"ל להשתתף בכינוסים בעלי אופי צבאי. על אף האיסור נכחו בטקס הפתיחה של הכנס, שנערך בתל אביב ב- 14 באוקטובר 1949 למעלה מ- 25 אלף איש, בהם רבים מיוצאי פלמ"ח, שהיו עדיין בשירות פעיל.