גדודי הפלמ"ח

בחורף 1944-1945 החליט מטה הפלמ"ח להקים גדודים, מתוך נימוקים של יעילות, שליטה וארגון. עד מועד זה היתה רמת הפלוגה הרמה הטקטית הגבוהה ביותר ורוב האימונים והתרגילים היו ברמות כיתה ומחלקה.
מבנה הגדוד כלל: 2 – 3 פלוגות רובאיות עם מטה קטן, ללא פלוגה מסייעת או גרעין של פלוגת מפקדה. במטכ"ל חששו שהתארגנות ברמת הגדוד תסרבל את מבנה הפלמ"ח, ואילו ראש המפקדה הארצית (הרמ"א) משה סנה תמך בהצעה.
הפלמ"ח, ככוח מגויס ארצי ועתודה ארצית של הפיקוד העליון, פיתח את דוקטרינת הלחימה שלו, שכללה:
א. ביצוע סיורים במרחב האסטרטגי לשם השגת ידיעות.
ב. פעילות תוקפנית נגד ריכוזי אויב.
ג. פעולות גמול.
ד. תפקידים מיוחדים במרחב הטקטי.
בתוכנית ב' נקבע כי מרחב ארץ ישראל יחולק לגזרות אסטרטגיות ולכל גזרה יוקצה כוח פלמ"ח. גדודי הפלמ"ח שהופעלו בגזרות האסטרטגיות היו כלהלן:
הגדוד הראשון – בעמק יזרעאל, בגליל המערבי ובמרחב חיפה.
הגדוד השני – במרכז הארץ (עמק חפר ודרומה), במרחבי הדרום וירושלים.
הגדוד השלישי – בגליל העליון, בעמק הירדן ובגליל התחתון.
הגדוד הרביעי – בגזרת חוף הים התיכון ובמרכז הארץ (בעיקר במשימות העפלה ומודיעין).
מבנה זה של ארבעה גדודים התקיים עד ראשית מלחמת העצמאות. בעיצומם של הקרבות שונו הייעוד והמבנה הפנימי של הגדודים ממסגרת ארגונית ליחידת לחימה טקטית. מספר הגדודים עלה לעשרה והם שולבו במסגרות חטיבתיות:
הגדוד הראשון והגדוד השלישי בחטיבת יפתח (הגדוד השני צורף אליה רק בסתיו 1948);
הגדוד הרביעי, הגדוד החמישי והגדוד העשירי בחטיבת הראל;
הגדוד השני, הגדוד השביעי, הגדוד השמיני והגדוד התשיעי בחטיבת הנגב.