ה'חוליה' היבשתית - עימות עם מבריחים בגבול הצפון

גבול הצפון באזור מפגש הגבולות סוריה - לבנון - ארץ-ישראל היה מקום מעבר ופעילות למבריחים שניהלו בו עסקים מגוונים. המבריחים שימשו כמורי דרך בתשלום ליהודים שניסו להסתנן לתחומי ארץ-ישראל. הם נהגו להוביל את היהודים עד לגדרות היישובים ממש. המבריחים, שהפיקו ממון רב מעיסוקם בהברחת אנשים לא ראו בעין יפה את חדירתה של 'החוליה' לתחום ליווי השיירות: פעילות 'החוליה', שגדלה בהתאם להתעצמות העלייה היבשתית, והגיעה לשיאה במחצית שנת 1945, גרמה לירידה משמעותית בהכנסותיהם.
שילובה של 'החוליה' בהעפלה היבשתית תרם להגברת ביטחונם של העולים. ליווי המבריחים הסתיים לעיתים בשוד, בהתנכלות פיסית ובנטישת השיירה. בתגובה על הפגיעה בפרנסתם, ניסו המבריחים לגבות דמי מעבר בדרכים המצויות בשליטתם, סמוך לכפר קליעה. בתחילה נענו אנשי 'המוסד לעליה ב'' והפלמ"ח ללחץ הכספי, עקב החשש שהמבריחים יעוררו את תשומת ליבם של כוחות הביטחון הרבים באזור למתרחש משני עברי הגבול. יחד עם זאת, התקשו הפלמ"חאים להבליג על הפגיעה בגאוותם המקצועית ובכבודם העצמי.
בסוף הקיץ של שנת 1945 פרצה תיגרה בין שישה אנשי 'חוליה' שקיבלו שיירת מעפילים למרגלות הבופור לבין שלושה מבריחים שתבעו תשלום תמורת המעבר במקום ונענו בשלילה. בתקרית נורה ונפצע משה כספרי מ'החוליה'. אנשי 'החוליה' שמספרם עלה על מספר המבריחים לא היו חמושים בנשק אלא מצויידים כמנהגם במקלות בלבד, ולכן לא יכלו להשיב למבריחים שניצלו את הירי ונמלטו מהמקום. שיירת העולים, שמנתה כארבעים איש, הובאה בשלום לקיבוץ כפר-גלעדי, אולם ברור היה שההסדר הקיים אינו יכול להישאר בעינו.