אוניית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי"

אוניית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי" (על שמו של פעיל 'המוסד לעליה ב' שנספה בתאונת דרכים ברומא, ב- 18 בינואר 1947, בעת שליחות באיטליה) הוכנה לקראת יציאתה לארץ בידי אברהם זכאי, אברהם שביט, בצלאל דרורי ושליחים ארץ-ישראלים נוספים, בנמל פורטו-ונרה באיטליה. מפקד האונייה (ורב-החובל שלה בפועל) היה איש הפלי"ם דוד מיימון. ה'גדעוני' - אריה חייקינד. מלווים נוספים היו אנשי הפלי"ם בצלאל דרורי ויהושע (אוסי) רביד.
"שבתאי לוז'ינסקי" הפליגה ב- 4 במרס 1947, מנמל מטפונטו באיטליה, כשעליה 650 מעפילים. כדי להקל על הצפיפות באונייה בחלק מן ההפלגה, יצאה בעקבות "שבתאי לוז'ינסקי" אוניית המעפילים "אלברטינה", בפיקודו של אברהם ריקמן (קרני), ועימו ה'גדעוני' עובד שדה, כשעליה 173 מעפילים נוספים. כעבור חמישה ימים הועברו כל המעפילים ל"שבתאי לוז'ינסקי", שכעת נמצאו על סיפונה 823 מעפילים, ו"אלברטינה" חזרה לאיטליה עם עובד שדה ה'גדעוני'. עם מעפילי "שבתאי לוז'ינסקי" נימנו גם כ- 130 חברי 'הגנה' שאומנו באירופה בהתאם לתוכנית "עלייה ג" של יו"ר הנהלת הסוכנות-היהודית, דוד בן-גוריון: להעלות לחופי הארץ כוח חמוש של מעפילים בסיוע כוחות ה'הגנה' בארץ. הם עלו לאונייה יום לאחר השבעתם לפלמ"ח בטקס חגיגי שנערך במעמד מפקד החטיבה, יגאל אלון, שביקר אז באירופה.
מקום ההורדה של המעפילים נקבע בחוף ניצנים. האונייה הגיעה למרחק כמה מאות מטרים מהחוף אור ליום ה- 12 במרס, מבלי שהבריטים גילוה.
בנקודת ההורדה המתינו לה האחראי להורדה מטעם 'המוסד לעליה ב', דוד נמרי, וצוות מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח בפיקודו של המג"ד, אורי יפה.
הים הסוער והגלים הגבוהים הכשילו ניסיון להעביר את המעפילים לחוף באמצעות סירות שהיו באונייה. "שבתאי לוז'ינסקי" התקרבה אל החוף ועלתה על שרטון במרחק כ- 120 מטר ממנו. באותה עת כבר האיר היום. חבל ארוך נמתח מהאונייה לחוף, וסירות בפיקוד אנשי הפלי"ם החלו שטות לאורכו, כשהמעפילים היושבים בתוכן מחזיקים בחבל בידיהם ומושכים עצמם לעבר החוף. כדי להאיץ את ההורדה הורו למעפילים לקפוץ למים חגורים בחגורות הצלה ולשחות לחוף, בהשגחתו של כוח מיוחד שהופקד על הצלת הנסחפים בזרם. כשלוש שעות נמשכה הורדת המעפילים, עד שמחסום בריטי עצר באקראי שיירה שהובילה מעפילים מן החוף אל יישובי האזור. באותה שעה הצליחו כבר כ- 250 מעפילים להגיע למקום מבטחים. כוחות בריטיים נוספים הוזעקו לאזור וחסמו את אתר הנחיתה, בו עדיין התנהלה העבודה במלוא הקצב. משחתת בריטית קרבה למקום והורידה סירה, אך מפאת הסערה היא התהפכה ושלושה מלחים בריטים טבעו.
במקביל, הזעיקה ה'הגנה' מאות אנשים מיישובי הסביבה במטרה להפריע לתפיסת המעפילים בחוף. הצבא עצר מאות יהודים והעבירם למחנה צבאי סמוך לאשקלון.
כדי למנוע מהבריטים להבדיל בין המעפילים לבין התושבים, התבקשו כל העצורים להשמיד את תעודות הזהות שלהם ולהשיב על שאלות אנשי הבולשת תשובה אחידה: "אני יהודי מארץ-ישראל". משנואשו הבריטים מניסיונותיהם, העבירו למעלה מ- 900 איש שהיו בידיהם במשאיות לנמל חיפה, שם ערכו ניסיון זיהוי נוסף, וכ- 240 ארצישראלים הושארו בארץ.
כ- 700 איש נותרו בידיהם, ובכללם כ- 170 בני הארץ. אחרי התנגדות פסיבית הם הועלו לאוניות הגירוש "אמפייר רייוול" ו"אמפייר שאלטר", והועברו למחנות המעצר קאראולוס וקסילוטומבו. עם הגעתם לקפריסין הקבילו המעפילים את פני החיילים במטר קופסאות פח וגרוטאות, וירדו מן האונייה רק לאחר שהבריטים השתמשו בגז מדמיע. במהלך המאבק הזה נפצעו מעפילים אחדים. ב- 15 במרס הוחזרו ארצה 250 איש, וב- 28 במרס - עוד 75 איש. בין השבים היו גם כ- 85 מעפילים שהצליחו להערים על הבריטים בהתחזם כתושבי הארץ. המלווים של "שבתאי לוז'ינסקי" קיבלו הוראה להתערב בין המעפילים ולהתחמק. אוסי רביד קפץ לים ושחה לחוף.
שירו של חיים חפר "שושנה, שושנה" (שמה המקורי של האונייה היה "סוזנה"), נכתב בהשראת מאבקם של מעפילי "שבתאי לוז'ינסקי" והכוחות שסייעו להם בארץ.