גיוס הנשים במסגרת גיוס ההכשרות
בעקבות הסכם ההכשרות, הצטרפו לפלמ"ח מספר נשים גדול יחסית למספר הגברים, יותר מהמקובל עד אז בכל יחידה של ה'הגנה' ובצבאות אחרים בעולם.
בעקבות הסכם ההכשרות, הצטרפו לפלמ"ח מספר נשים גדול יחסית למספר הגברים, יותר מהמקובל עד אז בכל יחידה של ה'הגנה' ובצבאות אחרים בעולם.
בשנת 1944 לא גילה הנוער העברי התלהבות מיוחדת לגיוס לפלמ"ח. רבים מהצעירים ביקשו להתגייס לצבא הבריטי, להשתתף במלחמת העולם ולהילחם בנאצים, ומספר המתנדבים לגיוס לפלמ"ח לא ענה על הצורך. במועד זה סיימו רבים מהמתגייסים הוותיקים של הפלמ"ח את תקופת שרותם והשתחררו. במטה הפלמ"ח הועלה הרעיון להציע לתנועות הנוער החלוציות לגייס את גרעיני הבוגרים שלהן כהכשרות מגוייסות. כבר באוקטובר 1942, עוד בטרם גובש ההסכם, החליט מרכז 'המחנות העולים' לגייס את ההכשרות שלו לפלמ"ח.
המשא ומתן הגיע לשלב הסופי בקיץ 1944, כאשר סוכם שכל גרעיני הבוגרים של תנועות הנוער החלוציות, המיועדים להגשמה התיישבותית, יגויסו לשתי שנות שירות בפלמ"ח.
ההכשרה המגוייסת הייתה קבוצה חברתית מגובשת ובה מספר רב של חברות (כ- 40 אחוזים בממוצע), שעלה בהרבה על מה שנקבע בהסדר מיוני 1943, שהגביל את מספר הנשים לכעשרה אחוזים מכלל הכוח הלוחם. למרות האילוץ לקלוט נשים בשיעור כה גבוה, הכיר מטה הפלמ"ח בתועלת הצפויה מגיוס ההכשרות ומגידול הכוח בכללותו, ושיקול זה הכריע לטובת גיוס ההכשרות.
עם גיוס ההכשרות עלתה מחדש על הפרק שאלת תפקידן של הנשים בפלמ"ח. ההכשרות, מעצם טיבן כמסגרות תנועתיות מגובשות, שאפו לשיוויון בין המינים. עד עתה קבעה מדיניות מטה הפלמ"ח ביחס לנשים שמעבר לאימון הבסיסי שניתן לכול, יש לאפשר לכל הנשים למלא כל תפקיד בהתאם ליכולתן.
ההכשרות, שייעודן העיקרי היה ההתיישבות, לא ייחסו חשיבות רבה להיבט המבצעי בשירות. רוב רובן של בנות ההכשרה ראו את תפקידן העיקרי בשמירה על שלמות ההכשרה, ועל הווי החיים המשותף, ולכן מיעטו לדרוש תפקידים מיוחדים, וכל נושא השיתוף באימונים ובלחימה היה חשוב להן פחות. את האימונים הבסיסיים ביצעו בכיתות נפרדות ועל פי תוכנית אחידה. מספר קטן של בנות נשלח על פי מכסה לקורסים מקצועיים ולפיקוד.
החל מקיץ 1946 הפך גיוס ההכשרות וחברות הנוער של 'עליית הנוער' לשיגרה, שהסתמכה על ההסכמים עם כל תנועות הנוער החלוציות. במסגרת התגייסות מסודרת ומאורגנת זו גדל מספרן של הנשים בחטיבה עד כדי 20 אחוזים בפברואר 1948.
המשימות להן נדרש הפלמ"ח במלחמת העצמאות פגעו בתנאי קיומן של ההכשרות המגוייסות. האפשרות לשמור על ההכשרות בשלמותן, בנים ובנות גם יחד, פחתה. שילובן ועצם הימצאותן של נשים רבות במסגרת הכוח הצבאי הלוחם דרש פתרונות מיוחדים.
במהלך המלחמה נאבקו בנות ההכשרה בעיקר על שמירת הקשר עם הבנים הלוחמים, אך היו ביניהן שדרשו לקחת חלק בלחימה ממש או למלא תפקידים בשדה הקרב. דרישתן נענתה, כאשר המפקד בשטח נזקק להן ו/או חייב את שיתופן.
בשנת 1944 לא גילה הנוער העברי התלהבות מיוחדת לגיוס לפלמ"ח. רבים מהצעירים ביקשו להתגייס לצבא הבריטי, להשתתף במלחמת העולם ולהילחם בנאצים, ומספר המתנדבים לגיוס לפלמ"ח לא ענה על הצורך. במועד זה סיימו רבים מהמתגייסים הוותיקים של הפלמ"ח את תקופת שרותם והשתחררו. במטה הפלמ"ח הועלה הרעיון להציע לתנועות הנוער החלוציות לגייס את גרעיני הבוגרים שלהן כהכשרות מגוייסות. כבר באוקטובר 1942, עוד בטרם גובש ההסכם, החליט מרכז 'המחנות העולים' לגייס את ההכשרות שלו לפלמ"ח.
המשא ומתן הגיע לשלב הסופי בקיץ 1944, כאשר סוכם שכל גרעיני הבוגרים של תנועות הנוער החלוציות, המיועדים להגשמה התיישבותית, יגויסו לשתי שנות שירות בפלמ"ח.
ההכשרה המגוייסת הייתה קבוצה חברתית מגובשת ובה מספר רב של חברות (כ- 40 אחוזים בממוצע), שעלה בהרבה על מה שנקבע בהסדר מיוני 1943, שהגביל את מספר הנשים לכעשרה אחוזים מכלל הכוח הלוחם. למרות האילוץ לקלוט נשים בשיעור כה גבוה, הכיר מטה הפלמ"ח בתועלת הצפויה מגיוס ההכשרות ומגידול הכוח בכללותו, ושיקול זה הכריע לטובת גיוס ההכשרות.
עם גיוס ההכשרות עלתה מחדש על הפרק שאלת תפקידן של הנשים בפלמ"ח. ההכשרות, מעצם טיבן כמסגרות תנועתיות מגובשות, שאפו לשיוויון בין המינים. עד עתה קבעה מדיניות מטה הפלמ"ח ביחס לנשים שמעבר לאימון הבסיסי שניתן לכול, יש לאפשר לכל הנשים למלא כל תפקיד בהתאם ליכולתן.
ההכשרות, שייעודן העיקרי היה ההתיישבות, לא ייחסו חשיבות רבה להיבט המבצעי בשירות. רוב רובן של בנות ההכשרה ראו את תפקידן העיקרי בשמירה על שלמות ההכשרה, ועל הווי החיים המשותף, ולכן מיעטו לדרוש תפקידים מיוחדים, וכל נושא השיתוף באימונים ובלחימה היה חשוב להן פחות. את האימונים הבסיסיים ביצעו בכיתות נפרדות ועל פי תוכנית אחידה. מספר קטן של בנות נשלח על פי מכסה לקורסים מקצועיים ולפיקוד.
החל מקיץ 1946 הפך גיוס ההכשרות וחברות הנוער של 'עליית הנוער' לשיגרה, שהסתמכה על ההסכמים עם כל תנועות הנוער החלוציות. במסגרת התגייסות מסודרת ומאורגנת זו גדל מספרן של הנשים בחטיבה עד כדי 20 אחוזים בפברואר 1948.
המשימות להן נדרש הפלמ"ח במלחמת העצמאות פגעו בתנאי קיומן של ההכשרות המגוייסות. האפשרות לשמור על ההכשרות בשלמותן, בנים ובנות גם יחד, פחתה. שילובן ועצם הימצאותן של נשים רבות במסגרת הכוח הצבאי הלוחם דרש פתרונות מיוחדים.
במהלך המלחמה נאבקו בנות ההכשרה בעיקר על שמירת הקשר עם הבנים הלוחמים, אך היו ביניהן שדרשו לקחת חלק בלחימה ממש או למלא תפקידים בשדה הקרב. דרישתן נענתה, כאשר המפקד בשטח נזקק להן ו/או חייב את שיתופן.