מעבר לוחמים מהפלי"ם ליחידות אחרות

דוד בן-גוריון, האחראי על נושא הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית, קבע במרס 1948 כי חיל-הים יוקם כחייל מקצועי, בדומה לחיל-האוויר, וכי חיל-הים (שנקרא אז 'השירות הימי') יהא כפוף אך ורק למטכ"ל. קביעה זו חייבה את פירוק יחידתו הימית של הפלמ"ח, הפלי"ם, ולפי הוראתו של בן-גוריון היו אמורים כל לוחמי הפלי"ם לעבור לחיל-הים באופן אישי ולא במאורגן. מבין הימאים הבכירים של הפלי"ם היו שצייתו לפקודת מטה הפלמ"ח, אולם רבים מימאי הפלי”ם, שהתמרמרו על פירוק היחידה, לא פעלו בהתאם לפקודת מטה הפלמ"ח וראש המיפקדה הארצית, ישראל גלילי. הם החליטו שלא לעבור לחיל-הים ולהישאר בפלמ"ח כחיילי חי"ר.

אנשי הפלי"ם שנשארו בגדוד הרביעי, גדוד המטה של הפלמ"ח, עלו בין שאר לוחמי הגדוד במרס 1948 לירושלים, במסגרת המאבק על הדרך לירושלים והמערכה בעיר עצמה. מאחר שהיה זה הגדוד היחיד של הפלמ"ח, שלא היה מרותק באותה שעה למרחב כלשהו, החליט ראש אגף המבצעים, ייגאל ידין, כי הוא יישלח, יחד עם אנשי הפלי"ם שנשארו בו, לחזית ירושלים (לפי דיווח של י' אלון מנה הפלי"ם בפברואר 1948 - 368 איש. כרבע מהם, רובם בעלי הכשרה ימית של בוגרי קורס מפקדי סירות, ואחדים מפקדים בדרגות גבוהות,

מאוחר יותר, כאשר חזרו לארץ אנשי הפלי"ם ששירתו באניות ההעפלה, היו מהם שהצטרפו לחטיבת הנגב.
סירובם של אנשי הפלי"ם לעבור ל'שירות הימי' נראתה בעיני בן-גוריון כגילוי של הפרת משמעת, כחתירה תחת סמכותו וכעירעור על פיקודו האחיד של הצבא. חשוב לזכור, שמטה הפלמ"ח קיים את הוראת בן-גוריון כלשונה וניתק מעל עצמו אחת מיחידותיו. כמו כן, אישר הפיקוד העליון את החלטת הימאים ובפקודת ראש אגף המבצעים של ה'הגנה' הם עלו עם חבריהם לחזית ירושלים.