הפסקת גיוס בוגרי תנועות הנוער לפלמ"ח עם הקמת הנח"ל

מאמץ הבלימה מול צבאות ערב במאי 1948, חייב גיוס מרבי של עתודת כוח האדם במדינה. ב- 6 ביוני החליטה הממשלה הזמנית, על פי הנחיות בן-גוריון, לגייס את ילידי שנתון 1931 (בני ה- 17) לחודשיים של אימונים; אולם בתום התקופה הוחלט שלא לשחררם אלא להציבם ביחידות צה"ל, על פי מידת הצורך. גיוס זה איים להותיר את תנועות הנוער ללא שכבה בוגרת, ולפרק את גרעיני הבוגרים המיועדים להגשמה בהתיישבות. עד למלחמת העצמאות איפשר מסלול ה'הכשרה המגויסת' בפלמ"ח לשמר את האופי התנועתי ואת המסגרת החברתית של גרעיני תנועות-הנוער המכינים עצמם להתיישבות, וגם לשלבם בפעילות הצבאית. ואולם תנאי המלחמה הביאו להתפוררותן החברתית של ה'הכשרות המגוייסות' והעמידו בסכנה את יעד ההגשמה שלהן (מה גם שההכשרות הידלדלו בשל ריבוי הנפגעים והנופלים בקרבות). תגובתן הנסערת של תנועות הנוער לצו הגיוס, נבעה מדאגתן למחזור בוגריהן הצעיר, לנוכח שחיקת ההכשרות המבוגרות יותר. תנועות הנוער החלוציות היו מאוחדות ברצון להבטיח את מעמדן הציבורי ולהגשים את יעדיהן התנועתיים באמצעות אפיק שירות התנדבותי מיוחד, צבאי והתיישבותי. ואולם הן נחלקו בשאלת המסגרת לשירות כזה: מסגרת הפלמ"ח או מסגרת ייחודית אחרת.
התביעה של תנועות הנוער זכתה להתייחסות חיובית מצד הגורמים הצבאיים והמדיניים. זאת בזכות מעמדן של התנועות בעיני רבים כקבוצה חברתית מובילה המזוהה עם הערכים הלאומיים, ההסכמה הכללית על חשיבות ההתיישבות (שהוגברה לנוכח כיבושי צה"ל ב- 1948) ורצונו של בן-גוריון להחליש את השפעת הפלמ"ח, שמפקדיו השתייכו למפלגה היריבה, מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם).