ניסיונות 'החוליה הימית לפגוע במשחתות בריטיות
הטבעת משחתת בריטית או חבלה בה הייתה בבחינת משאת נפש עבור לוחמי 'החוליה' הימית של הפלמ"ח ומפקדיו.
הטבעת משחתת בריטית או חבלה בה הייתה בבחינת משאת נפש עבור לוחמי 'החוליה' הימית של הפלמ"ח ומפקדיו. על פי הערכתם, פגיעה במשחתת תהווה מכה קשה ליוקרה הצבאית הבריטית ותיחשב כהישג יוצא דופן במאבק למען ההעפלה - המשחתות עסקו בלכידת אוניות מעפילים ובליווי אוניות הגירוש לאי קפריסין.
מטה ה'הגנה' אסר על פגיעה במשחתות, והתיר לפלמ"ח לפעול רק נגד כלי שייט בריטים העוסקים בגירוש מעפילים ישירות. ועם זאת, נטה מטה הפלמ"ח ליזום פעולות לפגיעה במשחתות, ומטה ה'הגנה' גילה לעיתים נכונות לאשר פעולה כזאת.
הניסיון הראשון לפגוע במשחתת נעשה ב- 21 באוגוסט 1946, בעת תקיפתה של אוניית הגירוש "אמפייר רייוול" בנמל חיפה. מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, אישר את התקיפה אף על פי שלא ניתנה לו הסמכות לכך ממפקדת ה'הגנה'. אולם המוקש שנועד להיות מוצמד למשחתת הצמודה נפל לים במהלך הפעולה. למחרת עזבה המשחתת את המקום וההזדמנות לפגוע בה חלפה.
בחורף 1947-1946 פותחה שיטת "החבלים", שנועדה להביא את המוקש אל המשחתת בעזרת שתי סירות, שינועו במרחק מאות מטרים מסביבה. אותרה משחתת שעגנה במקום מתאים לתקיפה, אולם דבר ההכנות דלף לבריטים, ו'החוליה' נאלצה לבטל את הפעולה.
הרעיון לפגוע במשחתת מחוץ לגבולות ארץ-ישראל נותר בגדר תוכנית בלבד. יגאל אלון יצא לשם כך לסיור באי מלטה, שם עגנו משחתות בריטיות, אולם מיפקדת ה'הגנה' פסלה את עצם הרעיון. שתי תוכניות ממשיות יותר נבלמו על סף ביצוע. במחצית השניה של פברואר 1947 נערכו הכנות לחבלה במשחתת בעת כניסתה לנמל חיפה כדי לתדלק במזח הדלק. אנשי 'החוליה' הציבו מיתקן חומר נפץ במזח בהוראתו של אלון, בטרם התקבל אישור לבצע את הפעולה. הבריטים גילו את המיתקן (אולי כתוצאה מהלשנה), וניטרלו אותו.
ביולי 1947 התקבל אישור ממטה ה'הגנה' לחבל במשחתת בריטית, בעקבות לכידתה של אוניית המעפילים "אקסודוס" ("יציאת אירופה תש"ז") וההכנות לגרש את מעפיליה חזרה לגרמניה. לוחמי 'החוליה' התכוונו לפגוע במשחתת באמצעות שני כלי טורפדו ימיים, שכונו "כריש". ברגע האחרון ממש, לפני הפעלת ה"כרישים", התקבלה הוראה אישית מדוד בן-גוריון, יו"ר הנהלת-הסוכנות היהודית ומחזיק תיק הביטחון, לבטל את המבצע משיקולים מדיניים.
עוד קודם לכן, ב- 2 באפריל 1947, תיכנן יוסף דרור לפגוע במשחתת בריטית במהלך חבלה ימית שביצע בקפריסין, אך הוא התגלה ונאלץ לוותר על חלק זה של המבצע.
כל התוכניות והניסיונות הסתיימו בלא כלום. אף משחתת בריטית אחת לא נפגעה למרות המאמצים הרבים. עבור לוחמי 'החוליה' הייתה זו האכזבה הגדולה ביותר שהם נחלו בתקופת המאבק נגד הבריטים.
מטה ה'הגנה' אסר על פגיעה במשחתות, והתיר לפלמ"ח לפעול רק נגד כלי שייט בריטים העוסקים בגירוש מעפילים ישירות. ועם זאת, נטה מטה הפלמ"ח ליזום פעולות לפגיעה במשחתות, ומטה ה'הגנה' גילה לעיתים נכונות לאשר פעולה כזאת.
הניסיון הראשון לפגוע במשחתת נעשה ב- 21 באוגוסט 1946, בעת תקיפתה של אוניית הגירוש "אמפייר רייוול" בנמל חיפה. מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, אישר את התקיפה אף על פי שלא ניתנה לו הסמכות לכך ממפקדת ה'הגנה'. אולם המוקש שנועד להיות מוצמד למשחתת הצמודה נפל לים במהלך הפעולה. למחרת עזבה המשחתת את המקום וההזדמנות לפגוע בה חלפה.
בחורף 1947-1946 פותחה שיטת "החבלים", שנועדה להביא את המוקש אל המשחתת בעזרת שתי סירות, שינועו במרחק מאות מטרים מסביבה. אותרה משחתת שעגנה במקום מתאים לתקיפה, אולם דבר ההכנות דלף לבריטים, ו'החוליה' נאלצה לבטל את הפעולה.
הרעיון לפגוע במשחתת מחוץ לגבולות ארץ-ישראל נותר בגדר תוכנית בלבד. יגאל אלון יצא לשם כך לסיור באי מלטה, שם עגנו משחתות בריטיות, אולם מיפקדת ה'הגנה' פסלה את עצם הרעיון. שתי תוכניות ממשיות יותר נבלמו על סף ביצוע. במחצית השניה של פברואר 1947 נערכו הכנות לחבלה במשחתת בעת כניסתה לנמל חיפה כדי לתדלק במזח הדלק. אנשי 'החוליה' הציבו מיתקן חומר נפץ במזח בהוראתו של אלון, בטרם התקבל אישור לבצע את הפעולה. הבריטים גילו את המיתקן (אולי כתוצאה מהלשנה), וניטרלו אותו.
ביולי 1947 התקבל אישור ממטה ה'הגנה' לחבל במשחתת בריטית, בעקבות לכידתה של אוניית המעפילים "אקסודוס" ("יציאת אירופה תש"ז") וההכנות לגרש את מעפיליה חזרה לגרמניה. לוחמי 'החוליה' התכוונו לפגוע במשחתת באמצעות שני כלי טורפדו ימיים, שכונו "כריש". ברגע האחרון ממש, לפני הפעלת ה"כרישים", התקבלה הוראה אישית מדוד בן-גוריון, יו"ר הנהלת-הסוכנות היהודית ומחזיק תיק הביטחון, לבטל את המבצע משיקולים מדיניים.
עוד קודם לכן, ב- 2 באפריל 1947, תיכנן יוסף דרור לפגוע במשחתת בריטית במהלך חבלה ימית שביצע בקפריסין, אך הוא התגלה ונאלץ לוותר על חלק זה של המבצע.
כל התוכניות והניסיונות הסתיימו בלא כלום. אף משחתת בריטית אחת לא נפגעה למרות המאמצים הרבים. עבור לוחמי 'החוליה' הייתה זו האכזבה הגדולה ביותר שהם נחלו בתקופת המאבק נגד הבריטים.