רוח המרי בפלמ"ח

באופן טבעי, הציות למרות ההנהגה לא היה אוטומטי, וחריקות נשמעו פה ושם. לאחר אירועי 'השבת השחורה' (יוני 1946) רצו רבים בפלמ"ח להשיב לבריטים כגמולם, אולם מטה הפלמ"ח חייב את פיקודיו להישמע להחלטת מנהיגי היישוב ולהבליג. ההתמרמרות כנגד החלטות הדרג המדיני הופנתה לא-פעם לאפיק המחאה הכתובה. כך, למשל, פירסם יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ואביו הרוחני, מאמר חריף ובו תקף את החלטת ההנהגה להשעות את המאבק החמוש לרגל ועידת לונדון (בפברואר 1947). שדה טען, כי הלוחמים אינם חייבי בציות להנהגה הפוקדת להימנע מפעולה. המאמר שימש כשסתום לשחרור לחץ, והיה בגדר מענה ל"קיטורים" ששמע שדה מפי הפלמ"חניקים בשטח. אף על פי שיו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, פירש את המאמר כהסתה למרי, נותר הציות להוראות ההנהגה ללא דופי גם לאחר המאמר, ושדה עצמו המשיך לשרת בנאמנות את הצבא. רוח המרי בפלמ"ח התבטאה אף בשירים - שירו של חיים גורי, 'רשות הדיבור לחבר פרבלום' או 'שיר הסזון' מאת חיים חפר ממחישים זאת היטב. את השילוב בין העזה למשמעת שנדרש מן הפלמ"ח, הגדיר ראש המפקדה הארצית בברכתו לעלון הכ"ה של הפלמ”ח (עלון 25-24, נובמבר-דצמבר 1944): לדרישה 'לפתח את רוח ההעזה' מצטרפת הקביעה כי "בהעזה תהא ברכה, אם תלוונה מ ש מ ע ת של פעולה, נכונות לקיים כל מצוות עשה ולא-תעשה, הכרה שהכוח אינו אלא כלי-שרת בידי הכלל ובשביל הכלל, הבנה שחופש-הדעה אינו מקנה זכות לחופש פעולה, אלא להיפך, מחייב לפעול בהתאם לרצון הכלל... ולפקודת נציגותו."
גם מרגע שנעשו הצעדים הראשונים לפירוק הפלמ"ח ועד פירוק מטה הפלמ"ח (אוקטובר 1948) נשמעו מחאות חריפות ביותר משורות הפלמ"ח, אולם ההתנגדות לא חצתה אף פעם את גבול המחאה המילולית ולא הגיעה למעשה של הפרת מרות. "קידוש" חובתו של הדרג הצבאי לקבל את מרותו של הדרג המדיני היה אחד הערכים החשובים ביותר במורשת ההגנה כולה, ובתוכה הפלמ"ח, שעבר גם לצה"ל.