דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

לוחם חורש הרוש שמעון ז"ל

Horesh Harush Simon
בן רחל ואברהם
נולד ביפו, ישראל
ב-31/8/1926
גוייס ב-22/8/1945
שרת בפלמ"ח
יחידות: מחלקה הערבית, פל' ז', הגדוד הרביעי
תפקיד אחרון: מסתערב
שוחרר ב-1949
נפטר ב-7/1/2004

קורות חיים

שמעון חורש (31 באוגוסט 1926 – 7 בינואר 2004) היה איש מודיעין וביון ישראלי, מאנשי המחלקה הערבית בפלמ"ח, מסתערב ומרגל שפעל בזהות בדויה בלבנון ובסוריה. לאחר הקמת המדינה שירת באמ"ן, במוסד ובשירות הביטחון הכללי. היה בין מניחי התשתית לפעילות הביון הישראלי בארצות ערב, ובהמשך מורם ומחנכם של דורות מלוחמי קהילת המודיעין הישראלית.

שמעון חורש (הרוש) נולד ב-31 באוגוסט 1926 במנשייה [נווה-צדק] על גבול תל אביב-יפו. כבן דור שישי בארץ למשפחה ממוצא צפון-אפריקני ינק את רזי השפה והתרבות הערבית מהבית. בילדותו למד ב-'תלמוד תורה' ובבית ספר נוצרי סנט ג'וזף ביפו, עבר לאליאנס וסיים את גימנסיה הרצליה.
כשסיים את לימודיו התיכוניים התגייס לפלמ"ח בשנת 1945 לפלוגה ז' . כעבור כמה חודשים הוצב במחלקת המסתערבים 'השחר'    שישבה אז בעין החורש. 
עם סגירת הגבולות בשנת 1948, עבר עם הפליטים לביירות עם מכשיר קשר. משם עבר לדמשק ומשם פעל שבידיו מכשיר קשר. היה בקשר עם שאר חבריו בביירות, ועסקו באיסוף ידיעות ודברים נוספים. בשנת 1950 חזר לארץ. עבר לקורס קצינים וסופח לקת"ם ליחידה 154 שעסקה באיסוף מודיעיני. ב-1951 נשא לאשה את יהודית (אודיקה) כ"ץ.
בשנת 1956 נשלח על ידי המוסד לטורקיה ביחד עם משפחתו. כשחזר ב-1960 נשלח לרכז את בסיס קת"ם בירושלים, למד באוניברסיטה וגמר בתואר ראשון במזרח התיכון ולימודי ערבית. בינתיים גם ניהל קורס ראשון של מדריכים למודיעין.
השתחרר מהצבא ב-1969 מיד לאחר מלחמת ששת הימים. וקיבל תפקיד אזרחי של קמ"ט מיסים ביהודה ושומרון.

עסק כל הזמן בהדרכה באולפן ערבית של שרותי הביטחון. שימש תקופת מה כמנהל האולפן, והדריך בשפה ובתרבות הערבית, עד יומו האחרון. בשנים האחרונות עבר לרחובות. בדרכו מהאולפן הביתה בשביעי בינואר 2004, נהרג בתאונת דרכים. 

על   תקופת   פעילותו   המודיעינית   והמבצעית   של   שמעון מטבע   הדברים   לא   ניתן   לספר   הרבה .   גם שמעון עצמו לא אהב לעסוק בכך וכל אימת   שנשאל על  תקופה זו נטה להמעיט בעשייתו באותם ימים.   
בצניעותו ובענוותו הגדולה ביקש להימנע מלספר בזכות עצמו ואף על פי כן ,   על סמך מקורות שונים תמיד ידעו חבריו ותלמידיו שחלקו בעשיית המודיעין   הישראלי, בשנות ה-40 וה-50, היה גדול מאוד ומרשים מאוד. 
טפח מעשייתו הייחודית של שמעון בימים האמורים נחשף בספרו של גמליאל כהן ז"ל "המסתערבים הראשונים". בפרק 19  - "בסיס   דמשק   מדווח"   מספר המחבר כיצד הגיע שמעון לדמשק וכיצד הקים תחנת אלחוט ממנה דיווח לארץ כשנה וחצי: "הבית המבוקש היה צריך להיות ממוקם באזור ללא מיסוך, לא בתוך ואדי ולא בין בתים גבוהים  ועל גבו תכנן הרוש להתקין אנטנה באורך   15-12 מטרים. הוא פנה למתווך דירות, הציג עצמו כפליט פלסטיני שברח ללבנון ואמר שהוא מחפש דירה בת חדר או חדר וחצי על מנת שיוכל לשכן בה את בני משפחתו שיבואו בעקבותיו. לאחר שביקר בדירות אחדות מצא את מבוקשו בבית שניצב למרגלותיה של גבעה, לא הרחק מבניין הפרלמנט הסורי.   הוא שילם שכר דירה של חצי שנה מראש והתמקם בקומת הקרקע. בדירה   הקטנה הייתה עליית גג ושם הוא הניח את מכשיר האלחוט שנראה כמקלט   רדיו לכל דבר. "גולת הכותרת" של פעילות הבסיס בדמשק, כפי שכתב גמליאל   ז"ל, הייתה הדיווחים ששוגרו ארצה בעת הפיכת חוסני אל-זעים, שהיה רמטכ"ל   צבא סוריה, ב-30 במרס 1949. דיווחיו של שמעון בתקופה זו היו המידע היחיד שהגיע באותה העת לארץ על   הנעשה בתוך סוריה. 

פעמים רבות נשאל שמעון כיצד הוכן למשימת הריגול בדמשק, מה אמרו לו   שולחיו ומה תודרך למשל לשעה שייתפס חלילה. שמעון השיב בעניין זה תשובה   ברורה וחדה. היא מובאת בספר "המסתערבים הראשונים", כפי שנאמרה לו   טרם צאתו מפי סמעאן, האב המייסד של מחלקת "השחר": תראה, שמעון , אתה עומד ללכת עכשיו, אולי תישאר שנה-שנתיים בחוץ לארץ. אם חס וחלילה יקרה לך משהו, מדינת ישראל לא תוכל להכיר בך. בפעמים המעטות שהסכים   שמעון לספר על עבודתו כמרגל בדמשק נהג לעמוד בהרחבה על נקודה זו   ולהבהיר את משמעותה האמיתית - הבדידות הגדולה שחש מרגל בארץ זרה . שולחיו של שמעון, שהכשירו אותו להקים תחנת אלחוט בדמשק, לא ידעו אפילו   כיצד נראית דמשק. בדמשק חש שמעון מדי יום ביומו את חוסר הוודאות ואת   חוסר יציבות הקרקע מתחת לרגליו. לא אחת מצא עצמו  במצבי סכנה של   ממש ורק בזכות קור רוחו ותושייתו נחלץ מהם. דרך אגב, שמעון נהג להמעיט   בדברים ולומר ש"לא התגייס לפלמ"ח על מנת לשמש מרגל, אלא שהיה צורך   באנשים ששלטו בשפה הערבית ולכן הועבר ליחידת "השחר" ומכאן הדברים   התגלגלו   הלאה" . 

באפריל 1950 חזר שמעון ארצה בספינת חיל הים עם חבריו יצחק שושן   וחבקוק כהן. אחד הקטעים המרגשים בסיפורו על תקופת דמשק נוגע לחזרתו   לארץ ופגישתו עם אמו. בפגישה זו, סיפר שמעון, שוחח עם אמו בערבית ותוך   כדי דיבור פלט מילה כלשהי בלהג הערבי הסורי. אמו מיד אמרה לו "בני, היית   בדמשק", והמשיכה   הלאה .
עם חזרתו מסוריה השתלב שמעון, כמו חבריו האחרים במחלקת "השחר"   באגף המודיעין של צה"ל.  הוא הוצב במודיעין 10 - יחידת   הקת"ם   -   ובה   שימש מפעיל סוכנים מיומן . בחזרתם ארצה לא זכו  שמעון וחבריו  להכרה ולהערכה שהיו ראויים להן.
 יעקב נמרודי, שפעל באותם ימים במטה המסתערבים, כתב  בספרו "מסע   חיי" : " בשנת 1950 פורקה יחידת "השחר". פירוק היחידה היה כה מהיר   ועגום, עד שלא הספקנו אפילו לערוך מסיבת סיום. הלוחמים שבו ארצה בקול   ענות חלושה. במקום קבלת פנים של גיבורים, נתקלו בהתעלמות מוחלטת". בהמשך מביא נמרודי דברים שאמר בזמנו ראש אמ"ן אלוף אהרן יריב ז"ל" : "אף שמדינת ישראל קיימת זמן רב, אין השירותים ( אמ"ן, המוסד ושב"כ) מסוגלים לבצע את מה שעשו בחורי "השחר" מבחינת היכולת, הכושר  והפוטנציאל שהיה גנוז ביחידת המסתערבים". עם זאת לא נפלה רוחו של   שמעון.  להיפך, כעת הוא ראה עצמו כחייל, התעקש לצאת לקורס קצינים וחזר   ליחידת הקת"ם כקצין וכמפקד. 
בתקופה זו נישא שמעון לאשתו יהודית (אודיקה), חברתו מתקופת הפלמ"ח ואם שלוש בנותיו: אורלי, יעל  ונעמי . 
אף שמילא תפקידים חשאיים ומורכבים ולפיכך נאלץ להיעדר מהבית ימים   רבים, הצליח שמעון לבנות קן משפחתי חם ומיוחד. מערכת יחסיו המופלאה  עם אשתו והבנות נודעה והורגשה בכל מקום ובכל שעה. אגב המשפחה, שמעון   ידע להפריד הפרדה מוחלטת וחכמה בין עבודתו ובין הבית. אשתו אודיקה עוד  ידעה את המעט ההכרחי ואולם הבנות לא ידעו דבר. רק עם  מותו  נחשפה   בפניהן פרשת חייו האמיצה והמרתקת של אביהן . 
חבר המשפחה ז'ק צביה, ששימש בתקופה זו גם מפקדו של שמעון במסגרת שליחותו מטעם 'המוסד' בחו"ל, סיפר על ייחודיותו הגדולה של שמעון בזכות   מגוון התכונות המיוחד שניחן בו:  איש רעים להתרועע, מקצוען בתחום השפה   הערבית ומנהגי הערבים,  ידען ולמדן בכל תחומי החיים, בעל חוש טכני מפותח,  מהיר תפיסה, בעל שיקול דעת ואומץ לב. איש שיש בו חוכמה עם  מעשים. בהספידו את שמעון סיפר צביה על תקופת  לימודיו באוניברסיטה העברית: "עמיתיך באוניברסיטה, שגילו את כישוריך,  ביקשו  שתמשיך באקדמיה,   במדעי המזרח,  אך אתה איש עבודת השדה והמעש בחרת להקנות את הידע שלך בשפה הערבית, בתרבות ובהלכות החיים, לעשרות ומאות של אנשי כוחות   הביטחון וקהילת המודיעין,  אנשי 'המוסד' ושירות הביטחון הכללי והסיירות   המיוחדות ". 
אף שתקופת לימודיו באוניברסיטה העברית הייתה קצרה יחסית,  זכו ידענותו   ויכולתו המחקרית של שמעון להערכה רבה. בכירי המרצים בתחום השפה   הערבית והמזרח הפצירו בשמעון לשווא  להמשיך את לימודיו באוניברסיטה. שנים רבות המשיכו מרצים אלה לבקש את חוות דעתו על עבודות אקדמיות שונות שכתבו.

את 35 שנות חייו האחרונות ייחד שמעון חורש לעבודה באולפן לערבית של   שב"כ ובו שימש מורה, מחנך ומנהל. בשנים אלה עסק נמרצות בהנחלת השפה הערבית והתרבות הערבית לתלמידיו, אנשי המגזר הערבי. הוא ראה בכך משימה בעלת חשיבות מן המעלה הראשונה והשקיע את כל מרצו במילויה על   הצד הטוב ביותר. עשייתו התאפיינה בחיבור מקצועי חזק בין השפה הנלמדת בבית הספר ובין זו הרווחת בשטח. בקיאותו הגדולה של שמעון בכל תחומי השפה - העיוניים והמעשיים כאחד, יחד עם אישיותו הנעימה והכבוד שרחש לכל אדם - הפכו אותו למורה נערץ ולמעיין של ידע לחניכי האולפן ולעמיתיו   המורים.  
עד יומו האחרון לא הצטמצמה עבודתו של שמעון באולפן לערבית לתחום ההוראה והלימוד בלבד. תמיד היה שותף להתייעצויות ולקבלת החלטות   בעניינים מבצעיים ורגישים. לא פעם עמד על הפרק פרויקט חדש עם יעדים מקצועיים מורכבים, או לחלופין רעיון מבצעי  שספק אם ניתן היה לממשו.  במקרים אלה תמיד נמצאה הדרך אל שמעון לשמוע את דעתו,  ורק אחר כך לקבל החלטה. שמעון בלט באמונתו ביכולת הפרט להגיע להישגים משמעותיים  ולמלא משימות מורכבות,  בבחינת "המעז מנצח".  היו  מקרים שבעלי מקצוע אחרים בתחומו שללו את האפשרות להצליח במשימה מסוימת, ובא שמעון והראה שהדבר אפשרי וכי  הכול תלוי בנכונות  ללמוד ולהשקיע. נדמה אז שתפיסתו זו התעצבה מתוך נסיבות פעילותו המודיעינית והמבצעית בפלמ"ח ובאמ"ן . 

שמעון חורש ז"ל, נהרג בתאונת דרכים קטלנית בדרכו מהאולפן לביתו ברחובות בינואר 2004.
"שמעון חורש - לוחם ומסתערב,  סוכן ואיש המודיעין,  מכשיר הלבבות ומעצב   הדורות. המגדלור,  האיש   שהיה   לאגדה   בחייו"   כך ספד לו ראש השב"כ אבי דיכטר.

 

אלבום תמונות