לוחמת למפל הדסה הלינה ז"ל
קורות חיים
למפל הדסה (הלינה) בת משה ורוזה. נולדה ביום ב' אדר תרפ"ט, 12 בפברואר 1929 בנובי-סונץ אשר בפולין. בת למשפחה אמידה, תרבותית, אשר העניקה לילדיה ילדות מאושרת ומלאת זוהר. למדה בבית-ספר פולני עד פרוץ מלחמת-העולם השניה. עם כניסת הגרמנים לפולין, גורשה משפחתה לסיביר ולאחר מכן לאורל, שם עבדו הוריה בעבודות פרך. הדסה הילדה, עמדה בתור שעות ארוכות ללחם ולתפו"א, כדי שלמשפחתה יהיה דבר מה לאכול.
לאחר השחרור מההתיישבות הכפייתית שהנהיג סטלין, עברה המשפחה דרומה והגיעה לסמרקנד. רעב כבד שרר באזור, והורי הדסה רשמוה לבית יתומים, בתקווה שכך תוכל בתם לעזוב את רוסיה. הפרידה היתה כואבת, אך האלטרנטיבה להישאר במקום היתה קשה עוד יותר.
ב-10.08.42 עזבה הדסה את סמרקנד, עם קבוצת ילדים מבית היתומים אחרי מסע מתיש בדרך וישיבה ממושכת בטהרן, הגיעה הדסה לארץ ב-18.02.43 בעליית "ילדי טהרן" ונכנסה לקיבוץ גבעת ברנר.
נקשרה בכל לבה לארץ והיתה משגרת לבני משפחתה (אשר עברו בינתיים עם זרם הרפטריאציה לפולין ומשם לגרמניה) מכתבים נלהבים על המולדת אשר מצאה כאן. כדי להדגיש את הרגשת הבית החליטה לגדל שערותיה שבגלל תלאות הדרך נגזזו מאז החלו הנדודים, וקלעתן לצמות שחורות נאות ועבות.
בגבעת-ברנר השלימה את לימודיה (10 כיתות) והתגייסה לפלמ"ח, אם כי מתוך היסוסים רבים בגלל היותה נערה רגישה, סגורה בתוך עצמה ולא נוטה לחיי-חברה רועשים, ועברה למעוז חיים. שם התחסנה בעבודת המשק ובאימונים ואף מצאה מקור להתלהבות בהתערותה בהוי הארצישראלי.
עם פרוץ מלחמת-השחרור צורפה ליחידת פלמ"ח ולמלווי-שיירות לירושלים.
במכתביה אל אמה ואחותה מאותה תקופה כתבה:"יתכן שכשתגענה ארצה תמצאנה כאן מולדת חפשית באמת. סבורתני שלא אבייש אתכן, ואולי אף תתגאינה בהלינקה שלכן יום אחד. אני רואה כי דמעה התנוצצה בעיניכן. אך אל נא תבכינה! הראש למעלה! עוד יהיה טוב!"
סיימה קורס לאלחוטאות ומילאה את תפקידיה כאלחוטאית בתוך המשוריינים המותקפים. סופחה לחטיבה 7 - שהוקמה בחיפזון לפתור את בעית המצור על הדרך לירושלים ולכבוש את לטרון. היא הגיעה לחטיבה החדשה במסגרת המכסה שהפריש הפלמ"ח להקמתה והוצבה בגדוד המשוריין של חיים לסקוב. אחרי כן צורפה כקשרית לזחל"ם של מפקד הפלוגה יאקי מה"פורמנים" של השיירות לירושלים.
בלילה שבין ה-30 ל-31 במאי, היה הגדוד אמור לתקוף בגזרה המערבית של לטרון. חמישה זחל"מים יועדו לפרוץ לחדר המשטרה. על החבלנים שצורפו לזחל"מים הוטל לפרוץ פתח לתוך המצודה ולאפשר לחיל הרגלים לשטוף פנימה. בראש כח הזחל"מים עמד יאקי, בן קיבוץ מרחביה. הקשרית במשוריין הזה היתה הדסה למפל. הקרב ("מבצע בן-נון ב'") החל סמוך לחצות ואמור היה להסתיים בטרם יאיר היום. כח הזחל"מים של יאקי הצליח לפרוץ לחצר המשטרה. אש הלהביורים שנועדה לשתק את אשנבי הירי האירה את החצר וסייעה לאויב להמטיר אש מדוייקת על הפורצים ולפגוע בהם אנושות. חיל הרגלים, שהיה צריך להגיע בעקבות הזחל"מים לא הגיע משום מה. כל המשוריינים הוצאו מכלל שימוש, לבד זה שניצב באיזור הגדר. מרבית אנשיהם נפצעו.
הקשרית הדסה דיווחה כל העת על המתרחש. גילתה כל העת אומץ-לב מופתי וכיוונה את אש הסיוע של כוחותינו. היא הודיעה בין היתר על פציעתם של יאקי וסגנו. היא קיבלה את פקודת הנסיגה, העבירה אותה ליאקי והוא עוד הספיק, לפני מותו, להורות שכל מי שיכול - יציל עצמו. הקול האחרון מחצר המשטרה הבוערת היה קולה של הדסה למפל. נערה בת 19. ילדת שואה. ללא בית. ללא כתובת. נערה עם געגועים ועצב, שצפתה לפגוש יום אחד את בני משפחתה.
קולה של הדסה היה הקול האחרון מחצר משטרת לטרון. אחרי כן נאלם גם הוא. נזרקו רימונים לתוך המשוריין של יאקי וכל אנשי הזחל"מ נהרגו. ואז תם הקרב.
אמה ואחותה שוב לא זכו לראותה, הן הגיעו 3 חדשים אחרי נפילתה. ב-17.11.1949 הועברה הדסה למפל להר-הרצל בירושלים. השאירה הרבה מכתבים וציורים נאים, פרי כשרונה שניחנה בו.
ביום רביעי כ"ז בכסלו תשפ"ג, 21 בדצמבר 2022, בטקס רב רושם בלשכת הרמטכ"ל, רב-אלוף אביב כוכבי, קיבלה משפחתה של הדסה למפל תעודת הערכה מטעם הרמטכ"ל על גבורתה בקרב.
אלבום תמונות
מפרי עטה
מפרי עטה
מצרור מכתביה
אני מאוד דואגת שמזמן לא קיבלתי מכן שום מכתב. האם קרה משהו? יקירות שלי? אני מבינה שאתן דואגות, אבל אין סיבה. אני לא יכולה להסביר לכן הכל. אני לא יודעת מה קורה אצלכן. אך אין לכן מה לדאוג. אתן צריכות להיות עכשיו חזקות ולחשוב על עצמכן ואיך לעבור את התקופה הקשה. אצלכן שמה חורף חזק, אנ לא יכולה אפילו לתאר את החורף הקשה. רק לפעמים אני נזכרת בחורפים הקשים שעברנו כשהיינו צריכים לעבור בלבוב ובאסינו שבסיביר, וכן בסמרקנד. אבל עכשיו תתארו לכן שהכל יהיה אחרת. רק אז אולי יהיה לך אמא יותר קל כי את לא תהיי כל כך שבורה. אני מרגישה את זה מהמכתבים שלך. מה לעשות יקרות שלי? כנראה שזה היה הגורל. אני גדלתי ועל אף שאני הכי צעירה במשפחה, אני זו המנחמת אתכן. בגלל זה אני מאמינה שהכל יסתדר טוב. אני מאמינה בעתיד יותר טוב. מגיע לכן חיים טובים יותר אחרי מה שעברתן. תכתבו אליי, תהיו שקטות ותדאגו לעצמכן שתבואו בריאות וחזקות. אתן שומעות?
וסוף סוף נפגש.
אני מחבקת אתכן חזק, חזק. יש לכן דרישת שלום מעליזה.
ירושלים, 24.2.1948
היקרות שלי.
בטח דאגתן מאוד אחרי כל כך הרבה זמן שלא קבלתן חדשות ממני. אני לא יודעת איך להצדיק את עצמי, אולי אני אשמה, אך יש דברים שאסור לי לספר. לא כל מה שאתן שומעות על מה שקורה בארץ הוא נכון. לא יכולתי לכתוב. מחר אשלח לכן מברק שבטח תקבלו לפני המכתב הזה. אתן נורא יקרות לי ואתן תבינו אותי. אני לא יודעת מדוע היד רועדת לי כשאני כותבת את המלים האלה. אני מאוד מבקשת שתהיו רגועות. אתן צריכות להיות חזקות בעיקר אמא. תחשבו עלי דקה ואל תבכו. אולי אתן תהיו פעם גאות בי. אני לא אביא לכן בושה. אני רק מבקשת דבר אחד שקט מכסימלי.
אני לא נמצאת יותר בקיבוץ אלא בעיר אבל אני לא יכולה לכתוב על כך. הרבה השתנה בחיי. אני מרגישה עכשיו יותר עצמאית, לא יודעת מה השפיע עלי. בקרוב אכתוב לכן על הכל, רק כשאוכל לכתוב.
אני מנשקת אתכן חזק חזק.
ירושלים, 4.4.1948 (מכתבה האחרון)
תהיו חזקות, אל תדאגו לי. אתן בטח יודעות שהגיעו זמנים קשים לארץ הזאת , בעיקר לירושלים. המכתבים שלכן מגיעים אלי בקושי וגם מכאן קשה לשלוח מכתבים. במכתבי האחרון שלחתי לכן תמונה שלי, לא מצאתי צלם טוב. אמא בטח תחליט שאני נראית בתמונה ותגיע למסקנות לא נכונות. מה נשמע אצלכן? מתי תבואו? מצד שני אני מרוצה שאתן לא פה. אז אני יותר שקטה. לי אל תדאגו. יהיה לנו עוד טוב. אני בטוחה שכשתבואו תהיה לנו מולדת משלנו ויהיה לנו בית משלנו, שחסר לי כל כך הרבה שנים. מגיעים אלי הרבה מכתבים מכם ואני שמחה. אני גם כן משתדלת לכתוב אבל המכתבים מכאן יוצרים בקושי. תהיו בריאות ואל תדאגו אם לא תקבלו מכתבים לעתים קרובות. אני כל הזמן חושבת עליכן וכותבת לעתים קרובות.
אמא תהיי שקטה, ואל תעסיקי את מוחך בדאגות עלי.
אני מנשקת אתכן - הלינקה
המכתבים תורגמו ע"י אחותה סטלה פרוכטר
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
מפרי עטה
עלים מיומנה
מדברים כל הימים אך ורק על האיחוד. טוב שלפחות ביומן לא יהיה לי נעים להגיד שאני בהחלט נגד האיחוד הזה. פשוט אינני מוצאת אותו מתאים לנו. היה זמן שהיו אומרים:"מילא, מה יכול להיות, הם גוף לא כ"כ טוב, וגם אנחנו כך - אז יחד ודאי נהיה טובים". דעתי אינה כזאת לצערי. אם נתאחד יהיה עלינו לעזוב את הפלוגה, שאליה נתקשרנו בכל זאת אחרי השנה הזאת. חלק גדול מאתנו אינו רוצה לעזוב את הפלוגה ועם זאת הוא דוגל באיחוד. רק אחד מאתנו מסכים לקבל גוף גדול, כפי שעתידים אנו להיות. ימים משונים וקשים הם הימים האלה לנו. נדמה שאין טעות בידי באמרי "לנו". אם הייתי יכולה לברוח עכשיו מפה ולהשאיר את כל המחשבות וכל ההתלבטויות לאחרים, ובעצמי לבוא אל המוכן, אבל זו אגואיסטיות שאין דוגמתה. בעצם, מה כל הפחד שלי מפני האיחוד? זה יכול להיות לטובה. לי עדיין אין נסיון וייתכן שהחיים כעת, שהיו לפי רוחי, יכולים להשתנות לרעה בגלל המספר העצום של החברים. כלומר, כל ההכשרה העצומה הזאת עלולה ליהפך לגהנום: האחד לא יכיר את השני. איני מתארת לעצמי שנוכל לקיים חיים תרבותיים, שיהיו קיימים בשביל כל אחד ואחד. פשוט מאוד, זה יהיה כמו במשק: מי שירצה לבוא - יבוא מתי שירצה, והרבה יחשבו שגם בלעדם יסתדר הכל. ולא ירגישו כלל בחסרונם. נדמה לי עכשיו, שרואה אני את זה בבהירות רבה ולא דמיוני משפיע עלי. הלואי והייתי בטוחה שזה לא יהיה כפי שאני חוששת בבטחון שיהיה. לצערי, פוחדת אני, שלבסוף אשאר לבדי במערכה, כי הרבה יסתלקו מכל הענין. יותר נוח יהיה להם להמנע מכל החלטה סופית. ובכן, כדאי שגם אני לא אומר כלום.
24.10.1947
... קשה לכתוב הכל, לאו דוקא מפני שקשה לבטא את המצב במלים, אלא פשוט... ככה, סתם קשה, אין כאן ולא כלום עכשיו. אני במלים שלי, קוראת לזה "ואקום", כלומר ריקנות, כי לעת עתה איני מרגישה את עצמי חברת הכשרה, אלא חברת המחלקה, וזה כמובן הדבר המעניין והיחיד המחזיק אותי כאן ונותן לי רצון להמשיך.
אומרים לפזר אותנו לאורך הגבול , והתפקידים בודאי לא יהיו מן הקלים, אך אני כשלעצמי, אפילו בלב בשקט אוכל לומר, כי אין בי פחד. להיפך, רצון חזק דוחף אותי לעשות אחת ולתמיד משהו שהוא ממשי וגדול. באימונים אמנם היו כמה מקצועות שלא תפסתי, ואולי הייתי תופסת אלא שאני תמיד אשאר אותה ה"לא מקשיבה" כבעבר. העיקר שלפי דעת כולם אין אני מטומטמת כלל, והרי היו ימים שכזאת היתה דעתי על עצמי. העיקר שיש לי רצון חזק, אבל לא תמיד רוח, וכששניהם יחד אינם מתמזגים אז, כמובן, קצת קשה.
למרות הכל אני מרוצה מאוד, מאוד מרוצה. ייתכן שבאים ימים ואצטרך לעשות משהו ואז לעשות זאת בלב שקט ובכל הכוחות שמעולם לא היו בי, ועכשיו עלי לסיים כרגיל, במליצה, אלא שהפעם אני מתקשה למצוא אותה, אם כן - בפעם הבאה.
15.1.1948
שוב אני כותבת, למרות שדבר לא נשתנה. דומני שהמצב הולך ורע מיום ליום. התשניתי מאוד. אני מרגישה את זה רק מתוך כך, שמחשבותי נעשו אחרות לגמרי וכמו כן כל דיבורי. לפעמים פשוט איני מכירה את עצמי. כשאני מדברת אני אומרת כל מה שאני חושבת, לא כבעבר. ומובן, שלא תמיד זה טוב. העיקר שאינני מקנאה עוד. מסתבר שכבר השלמתי, דבר שמעולם לא רציתי.
... היתה לנו שיחה עם ג. שלא השתתפתי בה באופן פעיל, נמאס לי. איני רוצה שאחרים יחשבו בשבילי, אבל לי, כבר לא אכפת שום דבר, יהיה אשר יהיה. לא אשבור לי יותר את הראש. אני מסתפקת במצב רוחי אני, ואין לי צורך לשמוע מפי אחרים מה שאני עצמי יודעת על פה.
בכלל, או שאני אחרת מכולם, או שאני פשוט תופסת הכל אחרת. רע ומר, ומי יודע כמה זמן עוד ימשך.
מתוך "ילדי טהראן" ירושלים תשל"ב
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
קטעי עיתונות
תעודות וחפצים
רשימות לזכרה
