הסוכנות היהודית לארץ-ישראל וההגנה
הסוכנות היהודית הייתה ראש וראשון למוסדות הלאומיים, אשר למרותם סרה ה"הגנה" החל משנת 1931. היא הייתה "הדרג המדיני" שבהנחייתו שולבה ה"הגנה" במערכה הכוללת על עתיד ארץ-ישראל ועל הקמת מדינת ישראל.
הסוכנות היהודית הייתה ראש וראשון למוסדות הלאומיים, אשר למרותם סרה ה"הגנה" החל משנת 1931. היא הייתה "הדרג המדיני" שבהנחייתו שולבה ה"הגנה" במערכה הכוללת על עתיד ארץ-ישראל ועל הקמת מדינת ישראל.
עד אחרי מאורעות תרפ"ט (1929) הייתה זיקתה הציבורית של ה"הגנה" להסתדרות העובדים. ב-1931 קיבלו על עצמם הנהלת הסוכנות והוועד הלאומי את האחריות על ה"הגנה" ואישרו את הקמת המפקדה הארצית (המ"א) הראשונה של ה"הגנה", שהורכבה מחציתה מנציגי הסתדרות העובדים ומחציתה מנציגי החוגים האזרחיים. קשת רחבה של נושאים הנוגעים למהותו ולתיפקודו של ארגון ה"הגנה" עלו מדי פעם לדיון והכרעה ב"דרג המדיני", ובכלל זה שאלות עקרוניות כגון מידת הריכוזיות של ה"הגנה"; היקף סמכות המרכז כלפי התאים המקומיים; פיתוח כוחות כל-ארציים ניידים העומדים לרשות המרכז; מדיניות ה הבלגה ושלילת פעולות נקם וטרור-נגדי כלפי הערבים; שיתוף הפעולה עם השלטון הבריטי בנושאי ביטחון, צבא ומשטרה (בימי מאורעות 1936/39 ומלחמת העולם ה-2) ; הפעלת ה"הגנה" למבצעים יזומים נגד השלטון במסגרת המאבק על עתיד ארץ-ישראל; שימוש בהגנה לריסון פעולתם של ארגוני הפורשים אצ"ל ולח"י, שפעלו בניגוד להחלטות המוסדות הלאומיים. בקיץ 1938 נקבע תפקיד של ראש המ"א (רמ"א), העומד בראש המפקדה הארצית הפריטטית ומתמנה על-ידי הסוכנות.
המאבקים והמשברים בין השמאל לימין שיבשו לא פעם את תיפקוד המ"א, עד כדי כך, שאחרי פרסום "הספר הלבן" הבריטי ב-1939, ראתה הנהלת הסוכנות צורך להקים יחידה סודית לפעולות מיוחדות (פו"ם ), שהופעלה לפי הוראותיו של יו"ר הנהלת הסוכנות, תוך עקיפת המפקדה הארצית.
תהליך הכפפתה של ה"הגנה" לסוכנות היהודית הגיע לשיאו באוגוסט 1945, כאשר הרמ"א משה סנה צורף כחבר להנהלת הסוכנות. הוא הושלם כשבראשית 1947 קיבל לידיו יושב ראש ההנהלה, דוד בן-גוריון, את "תיק הביטחון". חיזוק זיקתה של ה"הגנה" לסוכנות היהודית מצא את ביטויו גם בגידול הניכר של חלקה של הסוכנות במימון תקציב ה"הגנה", וכן בהשתתפות הסוכנות ביצירתם של מקורות מימון כגון מגבית ההתגייסות, בניגוד לכופר היישוב שהיה בעיקר מכשיר של הוועד הלאומי. בין השנים 1940 ל- 1945 גדל תקציב ההוצאות של ארגון ה"הגנה" פי 8, וחלקה של הסוכנות במימון עלה מ-35 ל-62.
בשל מעמדה החוקי של הסוכנות ושיתוף-הפעולה ההכרחי שלה עם ממשלת המנדאט, הוכחשה והוסתרה כמובן הזיקה בינה לבין ה"הגנה". עם זאת ידעו השלטונות הבריטיים על קיומה של ה"הגנה" ועל היותה נתונה למרות המוסדות הלאומיים היהודיים. מספר פעמים תבעו הבריטים מן הסוכנות והוועד הלאומי, שהיישוב יתפרק מנשקו הבלתי-חוקי. הם הפעילו לשם כך איומים, חיפושים, תפיסות-נשק, מעצרים ומשפטים.
ב"שבת השחורה" (29.6.1946) נעצרו ארבעה מחברי הנהלת הסוכנות למשך ארבעה חודשים.
לעומת זאת היו גם תקופות שבהן השלטונות וכוחות הביטחון הבריטיים היו מוכנים לשתף את היישוב במשימות ביטחוניות, ואף שההסדרים בנדון נקבעו עם הסוכנות היהודית, ידעו הבריטים היטב שהשותף האמיתי שלהם בדרג המבצע היא ה"הגנה". תוצאה מובהקת, מבורכת ומאריכת-ימים של שיתוף פעולה כזה הייתה הנוטרות, אותה מסגרת משטרתית-צבאית עברית שהתקיימה מ-1936 עד 1948, ואשר היוותה תרומה רבת משמעות להתפתחותה של ה"הגנה".
קשריה של המחלקה המדינית של הסוכנות עם זרועות ביון ומודיעין של הכוחות הבריטיים הניבו בשנים הראשונות של מלחמת העולם ה-2 פעולות משותפות וכן סייעו לפלמ"ח בתקופתו הראשונה. בשנים 1943/44 התממשה, לאחר דחיות רבות וצמצום ההיקף המקורי, שליחות משותפת של המודיעין הבריטי ושל הסוכנות היהודית, אשר במסגרתה הוצנחו באירופה הכבושה בידי הנאצים עשרות מתנדבים, רובם המכריע חברי ה"הגנה".
שאיפתה של הסוכנות היהודית מראשית המלחמה, להקים צבא עברי שייעודו העיקרי הגנת ארץ- ישראל, נתקלה בסירוב של הממשלה הבריטית.
במשך כל שנות המלחמה ניהלה הנהלת הסוכנות, ובעיקר ראש המחלקה המדינית שלה, משה שרתוק- שרת, מערכה מדינית שמטרתה הייתה להגיע לשיתוף משמעותי ומכובד של מתנדבי היישוב העברי במלחמה נגד גרמניה הנאצית ובהגנת הארץ במסגרת הצבא הבריטי. תוך מיקוח ומשברים הורחב בהדרגה מגוון החילות והשירותים שנפתחו בפני מתנדבי היישוב, הוקמו יחידות עבריות בסדר-גודל של פלוגות ואחר כך גם גדודים, וגדל אחוז הקצינים מקרב בני היישוב ביחידות אלה. לקראת סוף המלחמה, בסתיו 1944, הוקמה החטיבה היהודית הלוחמת (החי"ל), ובכך באה על סיפוקה הסמלי השאיפה להילחם בנאצים בעוצבה בעלת ייחוד לאומי יהודי.
לשם גיוס הפוטנציאל האנושי של היישוב וכדי לנתב את הכוונתו לפי צרכי השעה לצבא הבריטי, לנוטרות, לפלמ"ח ושאר כוחות ההגנה ולמאמץ המלחמתי המשקי, הקימו המוסדות הלאומיים באביב 1942 את המרכז להתגייסות היישוב.
במסכת הקשרים שבין ה"הגנה" לסוכנות היהודית יש למנות גם את שירות הידיעות, ה ש"י, שהיה כפוף הן למפקדה הארצית של ה"הגנה" והן למחלקה המדינית של הסוכנות, כאשר שני אלה הסתייעו בו כמקור מידע במישור הביטחוני והמדיני כאחד. מחלקת ההסברה של ה"הגנה" תואמה בנושאים שונים על-ידי המחלקה המדינית של הסוכנות.
המוסד לעלייה ב', אשר ה"הגנה" הייתה מעורה בו פרסונאלית ותפקודית, היה בעצם מנגנון נפרד, כפוף במישרין להנהלת הסוכנות.
בצד הפעולה המדינית והעלייה, הייתה ההתיישבות תחום הפעולה העיקרי של הסוכנות היהודית. ב-12 השנים האחרונות שלפני הקמת המדינה הוקמו כ-150 יישובים, כמעט כמספר שקמו בכל 60 השנים הקודמות, מאז ייסוד פתח-תקווה. מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, ועמה המרכז החקלאי של ההסתדרות ותנועות ההתיישבות, קיימו שיתוף פעולה הדוק עם ה"הגנה" בכל שלבי התכנון, הביצוע והאבטחה של הקמת היישובים החדשים.
מדיניות המוסדות הלאומיים ודרכי הפעולה שהוכתבו על-ידם, לא היו תמיד מקובלים על כל מפקדי ה"הגנה" או על החברים מן השורה. ההבלגה בימי מאורעות 1936/39 לא הייתה פופולארית בשעתה, ועל הלכי הרוח אחרי השעיית המאבק המזוין ב-1946 תעיד התבטאותו הבוטה של הרמטכ"ל בפועל, יצחק שדה, שאמר אז כי למשמעת יש הצדקה כל עוד היא קוראת לעשייה, אבל "משמעת לאי-עשייה" אינה מחייבת, והנוער ילך רק אחר הנהגה לוחמת. חרף ההסתייגויות, לא סרה ה"הגנה" מעיקרון קבלת המרות הלאומית, והוכיחה עצמה ברגעי מבחן כזרוע צבאית ממושמעת של "המדינה בדרך", העומדת לרשות הנהלת הסוכנות היהודית וסרה לפקודתה. זאת בניגוד לתפיסה של גוף צבאי אוטונומי, הקובע את דרכו בעצמו ולפי שיקוליו, תפיסה שהייתה נחלת השומר וניל"י בראשית ימי ההתגוננות היהודית בארץ, ונחלת אצ"ל ולח"י בשנות המאבק להקמת המדינה.
מסוף 1945 ואילך עסקה ה"הגנה", בהדרכתה ובסיועה של הסוכנות היהודית, בהיערכות ובבניית הכוח לקראת ההתמודדות המכרעת עם העולם הערבי על הקמת המדינה היהודית.
כדי לאפשר את השינויים המהפכניים הנדרשים, כולל בפיתוח תעשיה צבאית (תעש) ובממדי הרכש, הוגדלו פי כמה הקצבות הסוכנות היהודית ל"הגנה". בנוסף על כך גייסה הסוכנות סכומי עתק מיהודי התפוצות, ובעיקר מיהודי ארצות-הברית, שהופנו למימון קניית הציוד והנשק בחו"ל.
תפקידה של הסוכנות היהודית בתחום הביטחון נסתיים באפריל 1948, כאשר היא, יחד עם הוועד הלאומי, הקימו את מועצת העם ואת מנהלת העם, אשר לידיהן הועברו סמכויות ההחלטה והביצוע בשאלות הביטחון כבכל שאר העניינים, ואשר הפכו ביום הקמתה של מדינת ישראל למועצת המדינה הזמנית ולממשלה הזמנית.
עד אחרי מאורעות תרפ"ט (1929) הייתה זיקתה הציבורית של ה"הגנה" להסתדרות העובדים. ב-1931 קיבלו על עצמם הנהלת הסוכנות והוועד הלאומי את האחריות על ה"הגנה" ואישרו את הקמת המפקדה הארצית (המ"א) הראשונה של ה"הגנה", שהורכבה מחציתה מנציגי הסתדרות העובדים ומחציתה מנציגי החוגים האזרחיים. קשת רחבה של נושאים הנוגעים למהותו ולתיפקודו של ארגון ה"הגנה" עלו מדי פעם לדיון והכרעה ב"דרג המדיני", ובכלל זה שאלות עקרוניות כגון מידת הריכוזיות של ה"הגנה"; היקף סמכות המרכז כלפי התאים המקומיים; פיתוח כוחות כל-ארציים ניידים העומדים לרשות המרכז; מדיניות ה הבלגה ושלילת פעולות נקם וטרור-נגדי כלפי הערבים; שיתוף הפעולה עם השלטון הבריטי בנושאי ביטחון, צבא ומשטרה (בימי מאורעות 1936/39 ומלחמת העולם ה-2) ; הפעלת ה"הגנה" למבצעים יזומים נגד השלטון במסגרת המאבק על עתיד ארץ-ישראל; שימוש בהגנה לריסון פעולתם של ארגוני הפורשים אצ"ל ולח"י, שפעלו בניגוד להחלטות המוסדות הלאומיים. בקיץ 1938 נקבע תפקיד של ראש המ"א (רמ"א), העומד בראש המפקדה הארצית הפריטטית ומתמנה על-ידי הסוכנות.
המאבקים והמשברים בין השמאל לימין שיבשו לא פעם את תיפקוד המ"א, עד כדי כך, שאחרי פרסום "הספר הלבן" הבריטי ב-1939, ראתה הנהלת הסוכנות צורך להקים יחידה סודית לפעולות מיוחדות (פו"ם ), שהופעלה לפי הוראותיו של יו"ר הנהלת הסוכנות, תוך עקיפת המפקדה הארצית.
תהליך הכפפתה של ה"הגנה" לסוכנות היהודית הגיע לשיאו באוגוסט 1945, כאשר הרמ"א משה סנה צורף כחבר להנהלת הסוכנות. הוא הושלם כשבראשית 1947 קיבל לידיו יושב ראש ההנהלה, דוד בן-גוריון, את "תיק הביטחון". חיזוק זיקתה של ה"הגנה" לסוכנות היהודית מצא את ביטויו גם בגידול הניכר של חלקה של הסוכנות במימון תקציב ה"הגנה", וכן בהשתתפות הסוכנות ביצירתם של מקורות מימון כגון מגבית ההתגייסות, בניגוד לכופר היישוב שהיה בעיקר מכשיר של הוועד הלאומי. בין השנים 1940 ל- 1945 גדל תקציב ההוצאות של ארגון ה"הגנה" פי 8, וחלקה של הסוכנות במימון עלה מ-35 ל-62.
בשל מעמדה החוקי של הסוכנות ושיתוף-הפעולה ההכרחי שלה עם ממשלת המנדאט, הוכחשה והוסתרה כמובן הזיקה בינה לבין ה"הגנה". עם זאת ידעו השלטונות הבריטיים על קיומה של ה"הגנה" ועל היותה נתונה למרות המוסדות הלאומיים היהודיים. מספר פעמים תבעו הבריטים מן הסוכנות והוועד הלאומי, שהיישוב יתפרק מנשקו הבלתי-חוקי. הם הפעילו לשם כך איומים, חיפושים, תפיסות-נשק, מעצרים ומשפטים.
ב"שבת השחורה" (29.6.1946) נעצרו ארבעה מחברי הנהלת הסוכנות למשך ארבעה חודשים.
לעומת זאת היו גם תקופות שבהן השלטונות וכוחות הביטחון הבריטיים היו מוכנים לשתף את היישוב במשימות ביטחוניות, ואף שההסדרים בנדון נקבעו עם הסוכנות היהודית, ידעו הבריטים היטב שהשותף האמיתי שלהם בדרג המבצע היא ה"הגנה". תוצאה מובהקת, מבורכת ומאריכת-ימים של שיתוף פעולה כזה הייתה הנוטרות, אותה מסגרת משטרתית-צבאית עברית שהתקיימה מ-1936 עד 1948, ואשר היוותה תרומה רבת משמעות להתפתחותה של ה"הגנה".
קשריה של המחלקה המדינית של הסוכנות עם זרועות ביון ומודיעין של הכוחות הבריטיים הניבו בשנים הראשונות של מלחמת העולם ה-2 פעולות משותפות וכן סייעו לפלמ"ח בתקופתו הראשונה. בשנים 1943/44 התממשה, לאחר דחיות רבות וצמצום ההיקף המקורי, שליחות משותפת של המודיעין הבריטי ושל הסוכנות היהודית, אשר במסגרתה הוצנחו באירופה הכבושה בידי הנאצים עשרות מתנדבים, רובם המכריע חברי ה"הגנה".
שאיפתה של הסוכנות היהודית מראשית המלחמה, להקים צבא עברי שייעודו העיקרי הגנת ארץ- ישראל, נתקלה בסירוב של הממשלה הבריטית.
במשך כל שנות המלחמה ניהלה הנהלת הסוכנות, ובעיקר ראש המחלקה המדינית שלה, משה שרתוק- שרת, מערכה מדינית שמטרתה הייתה להגיע לשיתוף משמעותי ומכובד של מתנדבי היישוב העברי במלחמה נגד גרמניה הנאצית ובהגנת הארץ במסגרת הצבא הבריטי. תוך מיקוח ומשברים הורחב בהדרגה מגוון החילות והשירותים שנפתחו בפני מתנדבי היישוב, הוקמו יחידות עבריות בסדר-גודל של פלוגות ואחר כך גם גדודים, וגדל אחוז הקצינים מקרב בני היישוב ביחידות אלה. לקראת סוף המלחמה, בסתיו 1944, הוקמה החטיבה היהודית הלוחמת (החי"ל), ובכך באה על סיפוקה הסמלי השאיפה להילחם בנאצים בעוצבה בעלת ייחוד לאומי יהודי.
לשם גיוס הפוטנציאל האנושי של היישוב וכדי לנתב את הכוונתו לפי צרכי השעה לצבא הבריטי, לנוטרות, לפלמ"ח ושאר כוחות ההגנה ולמאמץ המלחמתי המשקי, הקימו המוסדות הלאומיים באביב 1942 את המרכז להתגייסות היישוב.
במסכת הקשרים שבין ה"הגנה" לסוכנות היהודית יש למנות גם את שירות הידיעות, ה ש"י, שהיה כפוף הן למפקדה הארצית של ה"הגנה" והן למחלקה המדינית של הסוכנות, כאשר שני אלה הסתייעו בו כמקור מידע במישור הביטחוני והמדיני כאחד. מחלקת ההסברה של ה"הגנה" תואמה בנושאים שונים על-ידי המחלקה המדינית של הסוכנות.
המוסד לעלייה ב', אשר ה"הגנה" הייתה מעורה בו פרסונאלית ותפקודית, היה בעצם מנגנון נפרד, כפוף במישרין להנהלת הסוכנות.
בצד הפעולה המדינית והעלייה, הייתה ההתיישבות תחום הפעולה העיקרי של הסוכנות היהודית. ב-12 השנים האחרונות שלפני הקמת המדינה הוקמו כ-150 יישובים, כמעט כמספר שקמו בכל 60 השנים הקודמות, מאז ייסוד פתח-תקווה. מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, ועמה המרכז החקלאי של ההסתדרות ותנועות ההתיישבות, קיימו שיתוף פעולה הדוק עם ה"הגנה" בכל שלבי התכנון, הביצוע והאבטחה של הקמת היישובים החדשים.
מדיניות המוסדות הלאומיים ודרכי הפעולה שהוכתבו על-ידם, לא היו תמיד מקובלים על כל מפקדי ה"הגנה" או על החברים מן השורה. ההבלגה בימי מאורעות 1936/39 לא הייתה פופולארית בשעתה, ועל הלכי הרוח אחרי השעיית המאבק המזוין ב-1946 תעיד התבטאותו הבוטה של הרמטכ"ל בפועל, יצחק שדה, שאמר אז כי למשמעת יש הצדקה כל עוד היא קוראת לעשייה, אבל "משמעת לאי-עשייה" אינה מחייבת, והנוער ילך רק אחר הנהגה לוחמת. חרף ההסתייגויות, לא סרה ה"הגנה" מעיקרון קבלת המרות הלאומית, והוכיחה עצמה ברגעי מבחן כזרוע צבאית ממושמעת של "המדינה בדרך", העומדת לרשות הנהלת הסוכנות היהודית וסרה לפקודתה. זאת בניגוד לתפיסה של גוף צבאי אוטונומי, הקובע את דרכו בעצמו ולפי שיקוליו, תפיסה שהייתה נחלת השומר וניל"י בראשית ימי ההתגוננות היהודית בארץ, ונחלת אצ"ל ולח"י בשנות המאבק להקמת המדינה.
מסוף 1945 ואילך עסקה ה"הגנה", בהדרכתה ובסיועה של הסוכנות היהודית, בהיערכות ובבניית הכוח לקראת ההתמודדות המכרעת עם העולם הערבי על הקמת המדינה היהודית.
כדי לאפשר את השינויים המהפכניים הנדרשים, כולל בפיתוח תעשיה צבאית (תעש) ובממדי הרכש, הוגדלו פי כמה הקצבות הסוכנות היהודית ל"הגנה". בנוסף על כך גייסה הסוכנות סכומי עתק מיהודי התפוצות, ובעיקר מיהודי ארצות-הברית, שהופנו למימון קניית הציוד והנשק בחו"ל.
תפקידה של הסוכנות היהודית בתחום הביטחון נסתיים באפריל 1948, כאשר היא, יחד עם הוועד הלאומי, הקימו את מועצת העם ואת מנהלת העם, אשר לידיהן הועברו סמכויות ההחלטה והביצוע בשאלות הביטחון כבכל שאר העניינים, ואשר הפכו ביום הקמתה של מדינת ישראל למועצת המדינה הזמנית ולממשלה הזמנית.