הגח"ל בחטיבת 'הראל'

חטיבת 'הראל' ניהלה קרבות קשים בדרך לירושלים ועד ל- 15 באפריל 1948 נפלו 221 מאנשיה. בסוף אפריל, כאשר נשקפה סכנת התמוטטות פיזית ונפשית לאנשי החטיבה, בשל העומס הרב שהוטל עליהם, נשלח מ"פ מגדוד 'הפורצים' להזעיק תגבורת מהשפלה. הוא שב עם פלוגה של 150 אנשי גח"ל, שעברו אימון בן 10 ימים במחנה הקלט של הפלמ"ח והגיעו, רובם ככולם, במסע רגלי בחסות הלילה .
הכוח החדש העמיד אתגר בפני מפקדי החטיבה. חלק מהם חשש כי הללו לא ירצו לסכן שוב את חייהם לאחר מה שעברו באירופה, והיו אף שהודיעו כי לא ייצאו עימם לקרבות, משום ש"הם אנשים עקשנים ופחדנים". היה קושי בהקניית הרגלי משמעת, ונדרשו עונשים ומאמצי הסברה רבים. המ"כים התייחסו לחיילים החדשים בנוקשות, והגח"לאים התקשו להסתגל למציאות החדשה. בעיית התקשורת הלשונית הייתה קשה במיוחד - נדרשו מתורגמנים כדי לתווך בין המפקדים לחיילים. בני מרשק, קצין התרבות של החטיבה, החל לפעול למען קליטתם ושילובם בקרב הארצישראלים. הוא אירגן חוגים לעברית וסיפר להם על תולדות הארץ.
הקרבות הראשונים בהם השתתפו העולים היו במסגרת 'קרבות עשרת-הימים' (18-9 ביולי 1948), בפעולה בכפר הערבי צובה, ב- 13.7.48, שהסתיימה בכיבוש הכפר. לפני ההסתערות פרצו העולים ברוסית בקריאות קרב בנוסח הצבא האדום: "זא רודינה, זא סטאלינה, זא בנגוריונה" והוסיפו קללות עסיסיות כלפי האויב.
בקרבות מבצע 'ההר', באוקטובר 1948, נימנו כבר מ"כים מאנשי הגח"ל על המפקדים.
בעת מבצע 'חורב', בסוף דצמבר 1948, עלה מספרם של אנשי הגח"ל על מחצית מצבת כוח-האדם של החטיבה - 1,293 מתוך 2,321. בשלב הזה כבר הוכיחו יכולת מבצעית שווה ליכולתם של בני הארץ. בקרב על צומת רפיח הוטל על גדודו של דדו (דוד אלעזר) לחסום את הדרך לאל-עריש. עם שחר החלו המצרים להסתער על המוצבים הפלוגתיים. הלוחמים עמדו בפני ההסתערויות, ובשלב מסוים עלו צוותים של תותחי הנ"ט, אנשי גח"ל דוברי רוסית, עם תותחיהם על אחת הגבעות, ועל פי הנחיות שקיבלו בתנועות ידיים מ"דדו" וממרדכי בן-פורת הפעילו את התותחים - ופגעו בשמונה טנקים מצריים.
בשיחת הסיכום של מפקדי החטיבה על המבצע, העלו הכל על נס את השתלבות העולים ותרומתם לקרבות.