הדילמה החריפה בתוך הפלמ"ח
בקרב מלווי האוניות מהפלמ"ח לא שררה אחידות דעים בנוגע למידת ההתנגדות הרצויה ובנוגע לתועלתה מול הקשיים הצפויים למעפילים במהלכה.
ריבוי פעולות ההסברה והשיכנוע של אלון מעיד על הספקות וההסתייגויות הרבים ששררו בקרב מלווי אוניות המעפילים מהפלמ"ח בנושא ההתנגדות. גישתו של אלון יצרה אצל חלקם תחושה של סתירה בין נאמנויות מצטלבות. מצד אחד ניצב פיקוד הפלמ"ח, שהלוחמים המצויים בקו העימות הקידמי של הוויכוח ראו עצמם כחלק ממנו - כמי שהושאלו מטעם ה'חטיבה' ל'מוסד' לצורך מילוי משימת ההעפלה. בצד האחר ניצבה הנהגת 'המוסד', שהייתה אחראית על מפעל ההעפלה ולה היו כפופים המלווים מתוקף תפקידם. צעירי הפלמ"ח נטו מטבעם להזדהות עם דרך המאבק הצבאי. אולם היו מביניהם שהכירו, כמדריכים, את הפליטים במחנות הזמניים באירופה והתחבטו בשאלת זכותם המוסרית לתבוע מהמעפילים להיאבק ולסכן את חייהם.
הדילמה החריפה שעה שהיישוב נמנע מלצאת בהמוניו למחות על הגירוש, מאז הפגנת האלפים בחיפה שנערכה ב- 12 באוגוסט 1946, עם ראשית הגירוש לקפריסין, ושהסתיימה ב- 3 הרוגים. הם תהו על טעמה של ההתנגדות בשעה שברור כי ברשות הבריטים גם האמצעים וגם הנכונות להפעילם בכדי להכניע את המעפילים. אלון מצידו גינה את מדיניות חוסר המעש של הנהגת היישוב ואת ההימנעות מהצטרפות המונים למחאות על בלימת מפעל ההעפלה. אולם דעתו בנושא הייתה בעמדת מיעוט. מוסדות היישוב המאורגן גזרו על עצמם את התגובה המאופקת כשיטה, לנוכח המחלוקת הפוליטית בדבר התועלת הטמונה בהסערת הציבור ועקב החשש שיפלו קורבנות נוספים מבלי לסייע בקידום יעדים מדיניים.
בקרב מלווי האוניות מהפלמ"ח לא שררה אחידות דעים בנוגע למידת ההתנגדות הרצויה ובנוגע לתועלתה מול הקשיים הצפויים למעפילים במהלכה. הנסיבות המיוחדות לכל אוניית מעפילים, עמדותיהם של המלווים בנושא ההתנגדות, וגם מזגם האישי, הכתיבו בכל אונייה ואונייה את אופני ההתנגדות ועוצמתה. היו מלווים שאירגנו התנגדות סוערת ורחבת היקף, כרוכה בסיכונים רבים, כמו החבלה שביצע אליעזר קליין, מפקד ''כתריאל יפה'' באוניית הגירוש שאליה הועברו המעפילים. מלווים אחרים, כגון באונייה ''לנגב'', החליטו להפסיק את קרב ההתנגדות של האונייה לאחר שאחד המעפילים נהרג, ונמנעו מלחבל באוניית הגירוש עם הגעתה לקפריסין כפי שהורו להם, מאחר שלא מצאו טעם במעשה.
הדילמה החריפה שעה שהיישוב נמנע מלצאת בהמוניו למחות על הגירוש, מאז הפגנת האלפים בחיפה שנערכה ב- 12 באוגוסט 1946, עם ראשית הגירוש לקפריסין, ושהסתיימה ב- 3 הרוגים. הם תהו על טעמה של ההתנגדות בשעה שברור כי ברשות הבריטים גם האמצעים וגם הנכונות להפעילם בכדי להכניע את המעפילים. אלון מצידו גינה את מדיניות חוסר המעש של הנהגת היישוב ואת ההימנעות מהצטרפות המונים למחאות על בלימת מפעל ההעפלה. אולם דעתו בנושא הייתה בעמדת מיעוט. מוסדות היישוב המאורגן גזרו על עצמם את התגובה המאופקת כשיטה, לנוכח המחלוקת הפוליטית בדבר התועלת הטמונה בהסערת הציבור ועקב החשש שיפלו קורבנות נוספים מבלי לסייע בקידום יעדים מדיניים.
בקרב מלווי האוניות מהפלמ"ח לא שררה אחידות דעים בנוגע למידת ההתנגדות הרצויה ובנוגע לתועלתה מול הקשיים הצפויים למעפילים במהלכה. הנסיבות המיוחדות לכל אוניית מעפילים, עמדותיהם של המלווים בנושא ההתנגדות, וגם מזגם האישי, הכתיבו בכל אונייה ואונייה את אופני ההתנגדות ועוצמתה. היו מלווים שאירגנו התנגדות סוערת ורחבת היקף, כרוכה בסיכונים רבים, כמו החבלה שביצע אליעזר קליין, מפקד ''כתריאל יפה'' באוניית הגירוש שאליה הועברו המעפילים. מלווים אחרים, כגון באונייה ''לנגב'', החליטו להפסיק את קרב ההתנגדות של האונייה לאחר שאחד המעפילים נהרג, ונמנעו מלחבל באוניית הגירוש עם הגעתה לקפריסין כפי שהורו להם, מאחר שלא מצאו טעם במעשה.