ההקפדה על נוהל הומני

המלחמה של כוחות הביטחון הבריטים להכשלת מפעל ההעפלה הייתה מסובכת ביותר, דווקא משום שהתנהלה בין כוחות בלתי שווים ועקב החשיבות הרבה שנודעה לעמדת דעת הקהל העולמית בקביעת תוצאות המאבק. חוסר שיוויון ברור שרר ביחסי הכוחות. מצד אחד ניצבו חיילים מאומנים, חמושים ומצויידים באוניות חדישות. מולם התייצבו המעפילים היהודים - ציבור אזרחי של פליטים חסרי נשק הנעים באוניות ישנות ורעועות. במציאות זו הכתיב האינטרס של שני הצדדים את הכלל המרכזי בהתמודדות ביניהם: היכולת לגלות איפוק וריסון עצמי בעת בחירת אמצעי המאבק ובשעת יישומם, במיוחד בתחום השימוש בנשק חם מכל סוג. החיילים הבריטים היו חמושים בנשק חם והמשחתות היו מצוידות בנשק כבד, אך ניתנו להם הוראות חמורות לפתוח באש רק במקרה שנשקפה להם סכנת חיים. בקטטות שהתפתחו עם המעפילים אירעו מקרים בודדים שחיילים פתחו באש מטווח קצר לעבר המעפילים וגרמו לפגיעות קטלניות. עם זאת, הבריטים הקפידו בדרך כלל על שמירת נוהגים הומניים בשעת המאבק ובייחוד בסיומו. אחרי ההשתלטות על האונייה הגישו צוותים רפואיים שלהם סיוע לנפגעים, השתדלו לפנותם במהירות לבתי-חולים בחוף וניסו להקל על שאר המעפילים בהגשת מים ומזון. לא אחת באו הבריטים לעזרת אוניות מעפילים שנקלעו למצוקה בלב ים וחילצו אותן ("רפיח", "מולדת").