סיבות לשוני באחוזי גיוס נוער עירוני ואנשי התיישבות
השוני באחוזי הגיוס בין הנוער העירוני לבין אנשי ההתיישבות העובדת נבע ממספר סיבות.
הבריגדה במצרים
השוני באחוזי הגיוס בין הנוער העירוני לבין אנשי ההתיישבות העובדת נבע מהסיבות הבאות:
1. נגישות הגייסים לפוטנציאל המתגייסים -
רוב גייסי הפלמ"ח היו בעצמם מבני ההתיישבות העובדת. עולם המושגים המשותף לגייסים ולבני ההתיישבות העובדת והתמיכה האירגונית והאידיאולוגית של המוסדות התנועתיים הקלה על מלאכת הגיוס בקיבוצים, במושבים ובמושבות. נגישות הגייסים לקהל עירוני הייתה קשה יותר. פעולת הגיוס לא הייתה חוקית, ולא נתמכה על-ידי המוסדות הציוניים. לעומת זאת, הגיוס לצבא הבריטי ולנוטרות היה חוקי, גלוי ונתמך על ידי המוסדות.
2. גורמי המשיכה -
השירות בפלמ"ח היה נעדר הטבות חומריות שהוענקו למתגייסים לצבא הבריטי והיו חיוניות למתגייסים העירוניים: השירות היה ללא שכר, ללא הנחות בתחבורה ציבורית ובבתי שעשועים, ללא הטבות כלכליות לבני משפחות המגוייסים. היישובים החקלאיים, ובעיקר הקיבוצים, סיפקו לחבריהם המגוייסים ולבני משפחותיהם את הצרכים החומריים הדרושים ולכן העדר ההטבות הכלכליות לא היה משמעותי לגביהם.
משך השירות בפלמ"ח היה שנתיים, בעוד שהנוטרות נמשכה שנה אחת בלבד, ומשך השירות בצבא הבריטי לא היה מוגבל בזמן. בני ההתיישבות העובדת קיבלו גיבוי מלא ממשקיהם, ושירות לתקופה ארוכה היה מקובל.
עם הסדר "העבודה והאימונים", הפכו הקיבוצים להיות בסיסי מחלקות הפלמ"ח. הווי הקיבוץ והעבודה הפיסית חקלאית הייתה מוכרת לבני ההתיישבות העובדת בעוד שאת פוטנציאל המתגייסים העירוניים, היא הרתיעה.
3. משימות והשתייכות
המשרתים במסגרת הצבא הבריטי ובנוטרות השתייכו לצבא סדיר ומוכר. הם לבשו מדים וזכו לאהדה ציבורית. המתנדבים לצבא זכו להשתתף במערכה נגד הצבא הגרמני. המתנדבים לפלמ"ח, שהיה גוף מחתרתי, לא לבשו מדים וחסרו את האהדה הציבורית, גם כאשר נטלו חלק במשימות מלחמתיות נגד צבאות ה"ציר". כנגד זה הם טיפחו את תחושת הייחודיות שלהם ואת ייעודם כמקימי הצבא היהודי העצמאי, שייאבק בבוא העת על הקמת מדינה עצמאית. בני ההתיישבות העובדת שדגלו בהקמת כוח יהודי עצמאי, נמשכו יותר למסגרת המחתרתית, קרי הפלמ"ח.
1. נגישות הגייסים לפוטנציאל המתגייסים -
רוב גייסי הפלמ"ח היו בעצמם מבני ההתיישבות העובדת. עולם המושגים המשותף לגייסים ולבני ההתיישבות העובדת והתמיכה האירגונית והאידיאולוגית של המוסדות התנועתיים הקלה על מלאכת הגיוס בקיבוצים, במושבים ובמושבות. נגישות הגייסים לקהל עירוני הייתה קשה יותר. פעולת הגיוס לא הייתה חוקית, ולא נתמכה על-ידי המוסדות הציוניים. לעומת זאת, הגיוס לצבא הבריטי ולנוטרות היה חוקי, גלוי ונתמך על ידי המוסדות.
2. גורמי המשיכה -
השירות בפלמ"ח היה נעדר הטבות חומריות שהוענקו למתגייסים לצבא הבריטי והיו חיוניות למתגייסים העירוניים: השירות היה ללא שכר, ללא הנחות בתחבורה ציבורית ובבתי שעשועים, ללא הטבות כלכליות לבני משפחות המגוייסים. היישובים החקלאיים, ובעיקר הקיבוצים, סיפקו לחבריהם המגוייסים ולבני משפחותיהם את הצרכים החומריים הדרושים ולכן העדר ההטבות הכלכליות לא היה משמעותי לגביהם.
משך השירות בפלמ"ח היה שנתיים, בעוד שהנוטרות נמשכה שנה אחת בלבד, ומשך השירות בצבא הבריטי לא היה מוגבל בזמן. בני ההתיישבות העובדת קיבלו גיבוי מלא ממשקיהם, ושירות לתקופה ארוכה היה מקובל.
עם הסדר "העבודה והאימונים", הפכו הקיבוצים להיות בסיסי מחלקות הפלמ"ח. הווי הקיבוץ והעבודה הפיסית חקלאית הייתה מוכרת לבני ההתיישבות העובדת בעוד שאת פוטנציאל המתגייסים העירוניים, היא הרתיעה.
3. משימות והשתייכות
המשרתים במסגרת הצבא הבריטי ובנוטרות השתייכו לצבא סדיר ומוכר. הם לבשו מדים וזכו לאהדה ציבורית. המתנדבים לצבא זכו להשתתף במערכה נגד הצבא הגרמני. המתנדבים לפלמ"ח, שהיה גוף מחתרתי, לא לבשו מדים וחסרו את האהדה הציבורית, גם כאשר נטלו חלק במשימות מלחמתיות נגד צבאות ה"ציר". כנגד זה הם טיפחו את תחושת הייחודיות שלהם ואת ייעודם כמקימי הצבא היהודי העצמאי, שייאבק בבוא העת על הקמת מדינה עצמאית. בני ההתיישבות העובדת שדגלו בהקמת כוח יהודי עצמאי, נמשכו יותר למסגרת המחתרתית, קרי הפלמ"ח.