ילקוט הכזבים

תיאור הספר

צ'יזבאטים – מעשיות ובדיות, סיפוריהם וכזביהם של "אגודת דוברי אמת" במחלקות הפלמ"ח, 1942 – 1948. הספר כולל 167 "כזבים" שנבחרו מתוך קרוב ל-400 סיפורים. לבד מחפר ובן אמוץ, תרמו לילקוט גם חיים לבקוב שתואר כאלוף מספרי הכזבים בארץ, וכן שאול ביבר (תחת הכינוי "עופר"), ירוחם כהן, חיים זינגר, מוסה פינקל ואחרים. בהקדמה מציין בן אמוץ את הקשר בין כזב וצ'יזבט (האחרון ננטש, כאשר "ותיקי ההסתדרות וכותבי מאמרים ראשיים, החלו פתאום להשתמש בו בפזרנות מדאיגה, בחוסר דייקנות ובהפקרות") ומסביר את ההבדל בין שקר, מתיחה וכזב: שקר הוא כשאיש אינו יודע את האמת פרט למספר עצמו. מתיחה היא שכולם יודעים את האמת, פרט לקורבן המתיחה. כזב הוא כשכולם יודעים שהסיפור אינו אלא שקר ובכל-זאת מוכנים לחזור ולשמוע אותו שוב ושוב עיקר הספר עוסק בהווי הפלמ"ח ובישראל של שנות ה-40 של המאה ה-20. גיבוריו, בהם ג'ורי (חיים גורי), עבד (עובד מיכאלי), פלח ואבו ליש, מתאמנים, מתעמתים עם הבריטים והערבים, חיים בגרעינים, מתחככים באושיות היישוב ומציקים זה לזה. עם זאת, חלק מהסיפורים עוסקים גם בצה"ל הצעיר. השפעה תרבותית: ילקוט הכזבים נחשב לאחד מתוצריו התרבותיים המובהקים של הפלמ"ח, מה גם ששני עורכי הספר שירתו בו. הספר מציג חלק ממה שכונה על ידי חיים גורי "תרבות המעגל", ישיבה סביב מדורה תוך שירה וחזרה אינסופית על אותם צ'יזבטים, כשאלו מתייחסים לחוויותיהם וליחסים ביניהם. בשירו של יהונתן גפן, "יכול להיות שזה נגמר", מוזכר ילקוט הכזבים כאחד מסמלי דור הפלמ"ח. בשירו של דני סנדרסון, "היא חולה", מוזכר ילקוט הכזבים כאחד הניסיונות של החולה להתעודד.