לוחמת טישלר ז'רנובסקי גאולה ז"ל

קורות חיים

גאולה נולדה בחיפה בשנת 1929. בשנת 1948 התגייסה לפלמ"ח, להכשרת מעוז בגדוד הראשון בחטיבת יפתח.
היא הייתה חיילת בכיתת "הבנות הלוחמות" בגדוד ואחות בבית החולים החטיבתי בדורות בזמן שהות הגדוד בנגב.
פעילות אזרחית: הייתה גננת, מורה בבית ספר תיכון ועוסקת בקרמיקה.
גאולה טישלר נשואה ליצחק חבר פלמ"ח ומתגוררת במבשרת ציון.

להלן דברי ההספד על גאולה שנשא הבן דרור עם פטירתה:
גאולה לבית ז'רנובסקי נולדה ב 1929 לאלקה ולנחום המנשביקים הצעירים מאזור אודסה,
שבאו לפלשתינה כדי לשבור את הגב ולייבל את כפות הידיים, לדבר עברית רצוצה ולהביא לעולם צברים כמוה וכמו אחיה יהושע
ואחותה מאירקה .
היא גדלה במושב גבתון מרחק פרדס או שניים מרחובות, וילדותה עברה בין זרנוגה הערבי למרמורק התימני. קשה לי להגיד אם זה שדודתה האהובה דניה דאגה לה ללימודי חינוך בסמינר למורים בירושלים, היה גם בגדר הצלה מחיי מושב. לא נראה היה לי כילד, שאמא שלי מתגעגעת למגפיי גומי ברפת, או לאיסוף ביצים בלול. ההעדפה שלה היתה בבירור לנעליי עקב וטבעות אקזוטיות - שני דברים שאבא שלי דאג לספק לה באופן קבוע כחלק מהאווירה של בני תרבות מהאליטה האינטלקטואלית הירושלמית שהתגבשה אחרי המלחמה בעיר הבירה. למלחמה קראו 'מלחמת השחרור', אגב, כי זה כנראה השם שנתנו לה פלמ"חניקים. לא 'קוממיות' נוסח בן גוריון, ולא 'עצמאות' נוסח פרווה מיינסטרימי עלוב.
מהסמינר הלכה גאולה ישר לפלמ"ח, כדי להילחם בערבים וכדי לפגוש את פישקה -יצחק, שהיה חתיך יפה בלורית, שחצן וחובב בנות, וידע להעריך מהר מאוד את תכונותיה של אמא שלי, ולקחת את ההימור הנכון דווקא על מושבניקית מהסוג שייתן לאמא שלו, בטוב ליבה השופע, על מה להתלונן. האם היה זה חיוכה של גאולה – זה שגרם לעיניה להצטמצם, אופיה ה שונה משל התל-אביביות שאבא גדל לידן, או אולי ראיית הנולד של איש חד עין, שהרגליים החטובות האלה ייראו כל- כך טוב בזוג נעליי באלי יוקרתיות בעלות עקב בקוטר סנטימטר וגובה של עשרה לפחות ? או אולי הידיעה התת-הכרתית שהאצבעות של החובשת הקרבית הן אלה שיידעו להכין לו את האוכל הכי טוב בעולם, אבל גם יתאימו בול לשלל טבעות הענק שהוא יוכל לקנות לה, להנאתו ?
אז מגיל 19 תכלס, גאולה כבר לא היתה רק גאולה אלא חלק מהצימוד 'גאולה ופישקה'. הזוגיות המופלאה הזאת היתה מבוססת על חלוקת תפקידים די ברורה, לפחות בעיניים שלי כילד. אמא היא המארחת המושלמת לאין ספור המפגשים של מוצאי שבת אצלנו בסלון, ובעוד שאבא צועק אידאולוגית על מישהו שלא מבין, היא מגישה מטעמים בכלי קרמיקה שהכינה במו ידיה. אבא הוא העיתונאי האינטלקטואל ואמא היא הגננת. לא ידעתי באמת להשוות, אבל חשבתי תמיד שהיא שונה מהחבורה. לא יכולתי להיות בטוח, אבל חשבתי תמיד שלעזוב את בית המלאכה למריצות ברביבים , שם הראתה לגברים 'מה זה' לכופף ו לרתך , אולי לא היה הדבר הנכון עבורה. אולי חיי קיבוץ בנגב עם החברים שנשארו בחיים מההכשרה היו יכולים להתאים לה יותר מאשר ההליכה אחרי 'סוציאליסט' שחולם על מסעדות, על נסיעות לפריז מחד ול'אפריקה הצעירה' מאידך, שם גמר לקרוא את כל הספרים שהיו באוהל הספריה ולקח אותה אתו באשמורת הבוקר כשאף אחד לא רואה את פעולת הנטישה המבישה מהקיבוץ.
שנים לקח לי להבין איך זה שלא הייתי ולו פעם אחת ברביבים עם אבא ואמא, ואיך זה שמתוך מאות (באמת מאות, או לפחות עשרות רבות) של חברים, לא הכרתי אף אחד מרביבים. בחלוף השנים, הרשיתי לעצמי לחשוב שגאולה המושבניקית יכולה היתה ואולי גם רצתה להיות גאולה הגננת בקיבוץ.

אמא גאולה היתה גננת-על, מהסוג שאולי כבר אין הרבה. אלופת העולם בעבודות יד. מציירת סיפורים על בריסטול תפאורה מתגלגל, תופרת כל דבר שצריך, מכינה תחפושות, מכיירת, גוזרת ויטראז'ים מצלופן צבעוני, וגם סורגת אם צריך ("אני שונאת לסרוג"). כך יצא שהיתה בה ערבוביה שכזאת. 'בלבוסטה' שתרמה תרומה קלורית נכבד ה לסועדים, בבישוליה המשובחים שבהם לא היה מקום להשקפות עולם בריאותיות מדי. כי אחרי הכל, חמאה וגם מרגרינה, שמנת חמוצה ומתוקה, סוכר וגם מלח - זה טעים!!
וגם, אישה שהיתה צריכה את הזמן שלה לעצמה. ללמוד לצייר באמת אצל אמנים בבצלאל . לחזור לקרמיקה אחרי הפסקה ארוכה ושם לתת לדמיון הסופג שלה להגיע לדרגת אומנות (בחולם ובשורוק) פוערת פיות. ללמוד אנגלית, לפחות קצת, ככה פתאום באמצע החיים. ללמוד נהיגה ככה פתאום באמצע החיים. לגוון את הקריירה ולעבור מגננות לילדים, להוראת גננות לדור חדש של מטפלות .

והחיים זרמו. האם חלק מחברותיה שרק אצלה יכלו ל מצוא נחמה בימים קשים, קצת הסתכלו עליה ממרום המעמד האינטלקטי כמו שגם החותנת הסתכלה על המושבניקית שטיפלה בה? אמא אהבה את הבגדים שתפרה לה התופרת לפי גזרות 'בורדה' אירופאיות כיאה ל'עירניקית' שהיתה, אבל גם אחרי גיל 80 אם היית צריך לפתוח צנצנת היית הולך לגאולה המושבניקית. כמו כל אחת בעיר, היו לאמא את החנויות שלה, אבל אולי היתה זאת המושבניקיות שבגללה כף רגלה לא דרכה יותר בחנות שבעליה ביקש מזומן כי בפעם שעברה הצ'ק חזר, כי מה לעשות, גם כלכלן מבריק שמזגזג בין 3 חשבונות בנק טועה לפעמים, ובשביל אלפא רומיאו צבע שזיף עם הגה מעץ וחמישה הילוכים, צריך יותר ממה שעיתונאי ברשות השידור
מכניס.
גאולה עישנה 2 קופסאות 'דובק' ביום כמו אשת עבודה, אבל גם ידע ה להחזיק סיגריה בפומית בין אצבעות משוחות בלכה אדומה
מושלמת. מהמשק בגבתון לא נשארה בה חיבה יתרה לבעלי חיים, אבל המעבר למבשרת החזיר לה את הטיפול בגינה שהיא כל כך אהבה.
היא השתתפה בעיקר כמקשיבה לשיחות הפוליטיות על החרדים למשל או על גנדי, אבל באופן כמעט לא תרבותי אמרה בפשטות על הראשונים "אני שונאת אותם", ועל השני "אני לא יכולתי לסבול את הרוצח שבויים הזה מהרגע הראשון".
אבא היה מודרניסט מושבע שבקושי התרגל למעבד תמלילים, ולא הניח אצבע על מסך מגע עד יומו האחרון. אמא היתה אישה של בישולים, ניקיונות, צחצוח כלי כסף ותפירת כפתורים, שגם שיתפה סרטונים ביוטיוב, קראה פוסטים בפייסבוק, ובמזל לא גלשה גם לטוויטר וטיקטוק.
כשסבא נמנם בקונצרט כיתת תופים, סבתא חייכה בעיניים מאירות, וכשלסבא היה כבר מספיק כוח נפשי רק בשביל לשבת על הכורסה, סבתא שמחה להצטרף לנסיעה ארוכה כדי להצביע בדרך על כל דבר, ספק זקנה ספק ילדה קטנה, להתפעל ממה שהשתנה("זה לא היה פה ב 48!") ולהתעצבן ממה שהשתנה ("בשביל מה צריך את הבנין המכוער הזה?!") .

קשה לי לזכור עכשיו מי הקפיד יותר להגיד שמשפחה זה הדבר הכי חשוב - אמא או אבא. תמיד זה עורר בי מחשבות. האמנתי להם, ואני באמת מרגיש שהם לא אמרו את זה סתם, אבל לא הבנתי איך זה בא מאנשים שבלי חברים לא היה להם קיום, מאנשים שהסיבה האמיתית אצלם לעצב עמוק בשנים האחרונות, היתה 'המצב'. אולי זה מה שהם אמרו כי הם חשבו שבמשימת חייהם - הקמת מדינה מוצלחת - הם הם אלה שכשלו, ואילו בדבר השני, המשפחה, למרות כל מיני קשיים, הם הצליחו .
על המראה באוטו אמא תלתה חמסה, למזל. אני לא זוכר בדיוק על איזה מדף היא העמידה את משפחת בובות האריה, וגם לא בדיוק את כל הטלאים, הגדיים והשוורים שהיו לנו על פי המזלות של כל אחד. כל אלה לא ממש עזרו לה בקטע הבריאותי. אולי היא היתה צריכה להקפיד יותר גם על דגמים של בתולה, המזל שלה. אבל אולי זה כן הם שעזרו לה להתגבר על כל מבחני הרפואה המודרנית באותו חוזק של פותחת צנצנות, ובאותה יכולת שגם אפשרה לה להשחיל בקלילות חוט במחט בגיל 92 . יחד עם הכמעט ולפעמים ממש סט אמונות תפלות האלו, באה גם ראייה מפוקחת, הגיונית, וישירה על החיים, האיכות שלהם, והצורך להאריך אותם אך ורק במידה הנכונה. "אני לא רוצה" היה משפט שנאמר די הרבה פעמים בשנים האחרונות. כשאבא מת הדבר הראשון שאמא אמרה לי היה, שכשהיא תמות היא לא רוצה קבורה אלא שריפה של הגופה. האם זה היה רק התיעוב המוחל של 'חברה קדישא' ? או שבעצם זו מין יציאה כזאת, של מושבניקית לא 'אינטלקטואלית' , ששמה בכיס הקטן את כל המשכילים
המתוחכמים ? של המודרניסטית האמיתית?

נאמן למסר השכלתני-רגשי -מעשי הזה, כתבתי את הדברים הללו עוד לפני שנתנה מבט אחרון בבני המשפחה האהובים, ואמרה משפט אחרון לכל מי שבא להיפרד ממנה.
יותר טוב שיהיה מוכן למשלוח בזמן...
דרור טישלר - יוני 2023