דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

לוחם דינר גורי

בן תחיה וזאב
נולד בכפר יונה, ישראל
ב-2/7/1931
גוייס ב-1948
שרת בפלמ"ח
יחידות: הגדוד הראשון, פל' ד', חטיבת יפתח
בהכשרת אבוקה – התנועה המאוחדת
תפקיד אחרון: לוחם
שוחרר ב-1949

קורות חיים

גורי נולד ב- 2.7.1931 בכפר ברוך. בשנת 1948 התגייס לפלמ"ח במסגרת הכשרת אבוקה-חניתה. שרת בפלוגה ד' של הגדוד הראשון בחטיבת יפתח. לחם בכל הפעולות והמבצעים של הגדוד. בסוף שנת 1950 גויס מחדש וסיים קורס מ"כים בדאמון ליד בית אורן ולאחר מכן שרת כסגן מא"ז וכמא"ז של קיבוצו במשך כ-40 שנה. פעילות אזרחית: חקלאי, היה מזכיר הקיבוץ וגזבר תנועת "הנוער העובד והלומד". כן היה מרכז ענף הבננות, מנהל ומרכז אזורי של ענף הבננות ושל בית האריזה האזורי. גורי דינר מתגורר בקיבוץ ראש הנקרה.

נעים להכיר: גורי דינר, ראיון שנערך עם גורי דינר ב-17 בדצמבר 2020
נולדתי ב 2.7.1931 בכפר-ברוך (היום אני בן 89 וכמה חודשים), ובגיל שנה עברנו לכפר יונה. 
אני רוצה להגיד שאני נצר למשפחת מייסדים בארץ ישראל: אבא שלי עלה מאוקראינה, בשנת 1924 או 1923, ובתור חלוץ הוא ייסד את מושבת מחניים (איפה שהיום קיבוץ מחניים). אמא שלי היא ילידת ראש פינה, סבא וסבתא שלה הם ממייסדי ראש פינה.
הורי היו בין 15 המשפחות הראשונות שייסדו את כפר יונה. 

ספר לנו קצת על הילדות שלך: יש לי אח, זכרונו לברכה, ואחות, תבדל לחיים ארוכים, שהיא מושבניקית בבאר טוביה. לנו בכפר יונה הייתה ילדות מאושרת מאין כמוה.  היו שם חמש משפחות מהעיירה של אבא שלי באוקראינה (קראו לה ברסטיצ'קה). זה היה כמו מושב שיתופי, אבל זה היה כפר. היה מפעל "עזרה הדדית" שעוזרים אחד לשני.
הכפר התפרנס בעיקר מפרדסים, בית אריזה שהיה הכי משוכלל בארץ. למדנו בכיתות מצורפות, כי היו מעט ילדים.
בכיתה ו' נסענו כבר ללמוד בנתניה. בכיתה ח', מכיוון שעדיין לא היתה גימנסיה בנתניה, כל הילדים התפזרו להמשך הלימודים בכל הארץ, ומי שהיתה לו פרוטקציה הצליח להגיע ללמוד בקיבוצים. היות והיו לי דודים גם בתל יוסף וגם ברמת רחל, אז שלחו אותי לחברת נוער בקיבוץ חולדה.

זה היה ב 1946. התחנכנו בחולדה איזה שנה וחצי, ומשם הלכנו לקיבוץ אבוקה בעמק בית שאן (קיבוץ שאחר כך התפרק). הגענו לאבוקה במסגרת "הכשרה צעירה" – היינו עובדים חמישה ימים בשבוע, ויום שישי למדנו מה שקראו לו אז "אזרחות".
אני עבדתי בבריכות דגים, יחד עם זיבון (בן גל) . 
אז בעצם הכרת את זיבון עוד מלפני הקיבוץ: כן ,בטח. זיבון הצטרף אלינו עוד בחולדה. 

אני הייתי אז הכי גבוה, אבל הכי קטן. הייתי בערך בן 14.5. בחברת הנוער היו הרבה מאוד ילדים ממשפחות עניות, שההורים לא יכלו להחזיק אותם, והיו גם שבאו ממשפחות כמוני, או כמו דוד לבן (כהן), שהגיעו ממשפחות מסודרות אבל רצו ללכת למה שקראו "הגשמה". ללכת להתחנך בקיבוץ. 
אנקדוטה קטנה: בגיל 16.5 היתה לנו בהכשרה באבוקה חבורה שקראו לנו "קבוצת הקטנים". היא כללה חמישה חבר'ה: דוד לבן שהוא היה "המבוגר האחראי", רפי נלסון , לייזרק'ה (אליעזר וויט), זיבון, ואני.
חמישה חבר'ה שהיינו עושים בלגן די גדול. אני רוצה לציין שדוד שהיה "המבוגר האחראי" (היה גדול ממני בשנה) שמר עלינו שלא נעשה יותר מידי בלגנים… 

"קבוצת הקטנים" של הכשרת אבוקה, 1947 מימין לשמאל: אליעזר ווייט, זאב (זיבון) בן גל, רפי נלסון, גורי דינר, דוד כהן.
היה איזה עניין שההכשרה רצתה לסלק את רפי נלסון. רפי היה בחור מאוד מאוד מוכשר. את כל התרבות שלנו באבוקה הוא עשה. היה יוצא לו לכתוב עיתונים היתוליים, ממש מהשרוול. והיה דון ז'ואן בלתי רגיל. (וגם זיבון, ברוך השם, כל הבחורות היו מתאהבות בו.  בי, בדוד, ובלייזרק'ה , אף אחת לא שמה עלינו… אבל בזיבון וברפי , היו מתאהבות, והיינו מקנאים בהם). 
רצו לסלק את רפי. אז אמרנו (אני, לייזרק'ה, ודוד, וזיבון) שאם מסלקים אותו, גם אנחנו הולכים. אז המדריך שלנו, אדם, אמר "אתם יודעים מה – אתם מתגייסים לפלמ"ח, הוא יישאר איתי כמה חודשים כאן. ואם הוא יהיה בסדר אז הוא יתחבר אליכם בעוד כמה חודשים".
אדם היה מ"פ ובדיוק התחילה מלחמת השחרור. רפי הצטרף לאדם לקרבות, ובקרב שהיה בכאוכב-אל-ערב רפי נפצע. נכנס לו רסיס לעין שנעצר 4 מ"מ מהעורק הראשי והוא איבד את העין.
אנחנו, שכבר היינו בפלמ"ח, דאגנו מה יהיה אתו. מה יהיה על הבחור הזה שתמיד היה כל כך עליז ושמח… הוא היה בבית הבראה בכרמליה, בחיפה. ובחופשה הראשונה באנו לבקר אותו ושמחנו לגלות שהוא נשאר אותו דבר . הפציעה לא השפיעה עליו מבחינה רוחנית ופסיכולוגית שום דבר.

כל ההכשרה שלנו הלכה לפלמ"ח. זה לא שינה שאני בן 16 ודוד לבן בן 17. 

הייתם ממש ילדים שהתגייסתם לפלמ"ח: התגייסנו לפלמ"ח, זה היה או בסוף 47 או בתחילת 48. היינו איזה 11 חודשים בפלמ"ח. היינו בכל הקרבות. החטיבה שלנו קוראים לה חטיבת יפתח, שהייתה מורכבת מהגדוד הראשון של הפלמ"ח, הגדוד השני (נדמה לי), ובטוח הגדוד השלישי. 

החצי השני שלנו, שהיינו מחוברים אליהם ואיתם הקמנו את הקיבוץ, היו הכשרת חניתה, שזה ניצולי שואה שהם התגייסו חודשיים או שלושה לפנינו. ובעצם הם, ניצולי השואה, קיבלו אותנו, הצברים, לפלמ"ח. זה מזל משמיים שזה קרה ככה – שהם ניצולי השואה קלטו אותנו, ולא אנחנו, הצברים השחצנים, קלטנו אותם. 
איך היה החיבור ביניכם ? הם הרי באו מתרבות כל כך שונה, ומאסון כל כך גדול : היות והם כבר היו חודשיים-שלושה בפלמ"ח ויהודה (שמואלי) כבר הספיק להיפצע, אחד מהם כבר נהרג, שמואל (אילן) נפצע כבר מאוד מאוד קשה…  הם קיבלו אותנו לפלמ"ח, לא אנחנו אותם. 
הכרנו אותם והתחלנו להתחבר איזה חודשיים שלושה לפני הפלמ"ח, וראינו שיש דבק. כי הם התחנכו בחניתה, ורוב אנשי חניתה היו צברים (הראשונים של חניתה). הם חינכו אותם ברוח כזו טובה, אימצו ילדי שואה … זה היה משהו משהו! 
ובאמת, התחברנו כל כך יפה. במלחמה, את יודעת, זה "שבת אחים גם יחד". זה אחד דואג לשני, אחד מוסר חייו למען השני… כך זה היה אצלנו בכל אופן. ובאמת החיבור היה יוצא מן הכלל. 

איך אתם מגיעים לראש הנקרה ?: שלושה חודשים לפני תום המלחמה הציעו לנו להשתחרר מהפלמ"ח ולבנות את הקיבוץ שלנו איפה שהיום משמר דוד (על יד חולדה). אז אנחנו החלטנו, יחד עם החבר'ה מחניתה, שזה לא מספיק קרוב לגבול, ודבר שני – אלה מחניתה אמרו ש"יש מקום הכי יפה בארץ ואנחנו רוצים להתיישב שם". 
עד שלושה ימים לפני שעלינו להתיישבות לא אישרו לנו עדיין להתיישב כאן, בנקודה איפה שהיום מגרש כדורגל והלולים. (שם היינו צריכים לעלות להתיישבות כי עדיין לא היה הסכם שלום עם לבנון). רצו שנעלה להתיישבות איפה שלימן היום, וכבר הכנו את כל העליה לקרקע איפה שבית האריזה. אבל יומיים לפני שעלינו להתיישבות אישרו לנו את הנקודה כאן.

אז חלק מההחלטה להקים כאן את הראש הנקרה היה הקרבה לגבול ?: בדיוק ! זה היה המוטו שלנו. גם לשמור על הגבול, וגם אחד המקומות הכי יפים. ואכן כך זה היה. אנחנו היינו אז בחניתה, בהתארגנות לקראת העליה לקרקע. יום העליה היה בחורף, כמו שאת יודעת. ה 6 בינואר. היה דווקא יום יפה. באו משאיות עם כל הציוד עליהן, וכמו פאזל – הקימו באותו יום 4 צריפים, וחדר אוכל. 
איפה שהבננות, בדרך לים, השטח הזה היה מחנה צבאי עזוב, סדנה צבאית של הבריטים. בבניינים שנשארו שם ארגנו את מחסן בגדים, עשינו שם מכבסה, לול, רפת… בכל הבתים הנטושים. חלק מהחברים גרו שם בשני בתים, וחלק מהחבר'ה שלא היה להם מקום, אז היו עולים לישון בחניתה. 
כל השטחים של הקיבוץ, השדות, היו שטחים של הערבים. חלקות מאוד קטנות, עם טרסות… היו המון בארות מים. איפה שהמאגר, יש עד היום בריכה גדולה, וממנה יצא אקוודוקט עד הואדי שעובר בסיבוב. 
בשנים הראשונות עבדנו בהכשרת קרקע. פרקנו את כל הטרסות, עקרנו את כל העצים… חוץ מ 80 דונם פרדס שאהרון (שפריר) קיבל אותם והוא היה אחראי ומרכז ענף ראשון של הפרדס.
הייתם אנשים מאוד צעירים, בני 19 – 20 , לא היו לכם חששות לבוא לפה, לכלום, וממש בידיים שלכם להקים כאן מקום. לא חששתם ? לא פחדתם ?: מה פתאום. אנחנו פלמ"חניקים, אנחנו אחרי שנה מלחמה, ממה יש לנו לפחד ?! (צוחק).
קודם כל היינו חדורי שמחה כזאת שאת לא יכולה לתאר. היינו עובדים כמו משוגעים, ורוקדים בלילות כמו טמבלים. לקחנו שלל איזה כלי נגינה (ברח לי השם…) והיו לנו חבר'ה שידעו לנגן  – ציפק'ה רפפורט, צבי מרגלית, ונתן מרגלית (שני אחים מהכשרת מכבי). היתה התרוממות רוח שאין לתאר.
עושים שמח. מימין לשמאל: יהושוע לוי (שופוף), ציפק'ה, גורי דינר, זיבון בן גל (כורע)
אני אספר לך אפיזודה: עוד לא היה אז שלום עם הלבנונים, והיה שדה מוקשים ענק מהלולים ועד הבית שהיה על שפת הים, ואי אפשר היה לעבור. 
כשעלינו להתיישבות הלכנו על הכביש ועלינו למצפה ופגשנו חיילים וקצינים לבנונים (היה אז שקט, לא היה אתם שום עניינים) והתחלנו לדבר. אמרנו להם "איך דפקנו אותכם במלכיה", אז הקצין הלבנוני אומר לנו "לא יכול להיות, אתם ילדים". סיפרנו לו על הקרבות, אז הוא תפס שזה נכון. 
היו לנו בשנים הראשונות שנים מאוד שקטות, ובאמת היו יחסים טובים, לא היו עניינים אתם. עד לכדי כך שארגון מגדלי הבננות היו מוכרים להם טונות של בננות כל שנה. היו נוסעים עם הסחורה עד נקורה ושם מעבירים את זה לרכבים שלהם.
ספר איפה עבדת ובמה עסקת לאורך השנים: טוב. אני לא רוצה להשוויץ, אבל אני אספר עובדות. אני לא יודע למה, מאז שהתגייסתי לפלמ"ח, אני הרגשתי שאני מושך תשומת לב. לא יודע למה. בעובדה. אנחנו עומדים בפלמ"ח בשורה ביום הראשון , אומרים לי "יש לך פרצוף של דוקטור, אתה לך לקורס חובשים". אמרתי "אני, לא הולך לקורס חובשים כשהחבר'ה הולכים להילחם ! אין דבר כזה בחיים" . אז מופל (יוסף לוברני מהכשרת אבוקה) התנדב ואמר שהוא ילך לקורס חובשים.
כולם קיבלו רובים, דווקא לי נתנו סטן. סטן זה נשק אוטומטי. אני הכי גבוה, ואיך אמא שלי אמרה לי "גור'לה, אני מסכימה שתלך לפלמ"ח, אבל אל תהיה שויצר, ואל תרוץ ראשון כי אתה גבוה". אז דווקא לי נתנו סטן שאני חוליה מתפרצת. בפלמ"ח שרתתי כמו כולם, הייתי כמו כולם. לא גיבור, ולא לא גיבור, כמו כולם בדיוק.
ברוך השם עברתי את המלחמה בלי פציעה, למרות שהיו לנו גם קרבות קשים. קראנו לזה פעולות, לא קרבות, והיו לנו איזה 40 ב 11 חודש שהיינו בפלמ"ח. משהו לא נתפס. הכל כמעט היה בלילה. כמו שאומרים "הפעולה הייתה מתבצעת עם שחר". 

איפה אתה פוגש את רותי ?: היא באה בהשלמה שהגיעה ראשונה לקיבוץ, בשנת 51 או 50 , לא זוכר מדויק, ושמה הכרתי אותה.
ומשום מה היא התאהבה בי… אני לא הייתי דון ז'ואן בכלל, לא היו לי אף פעם חברות, לא כמו לזיבון… (צוחק).
בוא נחזור לתפקידים שלך בראש הנקרה: כמו שאמרתי לך: משום מה אני משכתי תשומת לב. אז דבר ראשון שלחו אותי לקורס מ"כים. דווקא אותי מכל השבעים איש שהיינו בראש הנקרה. אני לא יודע אם חשבו שאני מתאים או שהיו צריכים לשלוח, כמו שקוראים לזה "ברירת מחדל". או שלא היה מי לשלוח אז שלחו דווקא אותי. 
זה היה בשלג, השלג היה בשנת 50, שלג נוראי בכל הארץ, הייתי חצי שנה בקורס מ"כים. זה היה כמו קורס מ"פים אני חושב. ואני לא רוצה להשוויץ, אבל גמרתי כמעט חניך מצטיין: קיבלתי א-ב בתפיסה אסטרטגית, א-ב בידיעת החומר, וא-ב בכושר מנהיגות. אבל בהתנהגות קיבלתי ג' … אז לא גמרתי חניך מצטיין. (כזה אני, יש לי פה גדול. ואני אומר מה שאני חושב אפילו לאלוף פיקוד הצפון. כשהייתי מא"ז, אמרתי לו מה אני חושב. לא פוחד מאף אחד, ועם כולם – עם רופאים, עם דוקטורים, עם אלוף פיקוד … אני תמיד מדבר בגובה העיניים, אין לי בעיה עם זה).

אתה מסיים את הקורס, חוזר לקיבוץ , ו …? ואני עובד בהכשרת קרקע, ורכש. הכשרת קרקע, כמו שאמרתי, היו המון חלקות קטנות וסידרנו את הכל. היו איזה 500-600 דונם זיתים בינינו ובין שלומי של היום (שאז זה היה כפר ערבי שקראו לו בסה), איזה שנה אני חושב מסקנו זיתים. אחר כך זה היה לא משתלם אז עקרנו את הכל.   קיבלנו, כמו שקיבלו אז בחבר הקבוצות, משהו כמו 3000 דונם, מהמדינה. זה היה הכל על ידנו. 

כשאדמית עלתה להתיישבות, אז רצו לתת להם אדמה. כל קיבוץ נתן 80 דונם, וריכזו את זה כאן על ידנו ובתמורה קיבלנו 500 דונם בקורן. 
כמו אידיוטים, כמו מטומטמים… לא הסתכלו על אסטרטגיה לזמן ארוך אלא על כסף עכשווי. נתנו למדינה, למועצה האזורית, את ה 500 דונם בקורן תמורת זה שהם שילמו לנו, ומשלמים עד היום, איקס כסף בשווי של דונם חיטה נדמה לי. ועד היום אנחנו מקבלים כסף על ה 500 דונם הזה. זה דבילי. באמת דבילים היינו אז. 

אמרת שעבדת ברכש: כן. היינו הולכים איפה שהיום לימן, או איפה שהיום שלומי, בצת… זה היה כפר ערבי. היינו מביאים משם שולחנות, כסאות , צינורות… כל מה שאפשר לפרק ומועיל. זיבון היה המנהל.
זה נשמע קצת לא נעים…: לא, הכל היה עזוב, לא היו שם תושבים. רק אבו נעים היה שם. ואבו נעים, משפחה של ערבים נוצרים, עבד איתנו. 
אני רוצה עכשיו להשוויץ: אני הבאתי לקיבוץ את ענף האבוקדו. אני הייתי בסיור בננות וראיתי בכברי שהם נוטעים אבוקדו בתוך הבננות.
אז היה לי בבננות אחד שקראו לו בקלה (אורי בלאו, הכשרת החושלים) שהוא גמר בית ספר חקלאי כדורי, ועשיתי אותו יעני מרכז האבוקדו.
נסענו לתל אביב, לאחד שהוא היה סוכן של וולוו והתחביב שלו היה לייצר שתילים של אבוקדו…(צוחק). אז לקחתי את בקלה ונסענו לבית הדר בתל אביב. נפגשנו איתו, ואני ובקלה הבאנו את האבוקדו, ונטענו אותם בתוך הבננות. ככל שהאבוקדו גדל אז הורדנו שתילי בננות, עד שראינו שזה ענף לכשעצמו. אני כמעט בטוח שמסרנו את הענף הזה לולוול (יורם הכט). 
את הבננות לא אני הבאתי. את הבננות הביא חנניה (גורן). נדמה לי שהתחילו עם זה ב 1952. כשאני הייתי מרכז משק ראיתי שחנניה נוטע 20 דונם, 5 דונם, 30 דונם… ובריכוז משק ראיתי שמרוויחים הון תעופות מבננות. אמרתי: אני גומר ריכוז משק, אני הולך לבננות. 
וכך היה. אני פוגש בבננות את מייק'ה (מאיר רונן, הכשרת גשר הזיו) ויזהר (סיני). ונהייתי המנהל של הבננות. תוך 3 שנים היה לנו 530 דונם בבננות. עשינו גיוסים גדולים, נטעתי את כל הקורן (450  דונם) בתוך שבוע. כל יום היה גיוס והיינו נוטעים. 

איך בעצם מתקבלות כל ההחלטות האלה ? זה הרי לא החלטות שלך לבד: ברור. מביאים את זה לועדת משק. חוץ מזה, כשעלינו להתיישבות היו לנו מדריכים. ואיתם החלטנו את כל ההחלטות. 
חוץ מזה שאמרתי לך שאנחנו קיבלנו 80 דונם פרדס, שאהרון על המקום התלבש על זה וריכז אותו המון שנים. אהרון (שפריר), דרך אגב, גם היה מדריך אזורי של הדרים. (שיהיה רשום ! שיזכירו את זה). שלחנו את חנניה ללמוד אגרונום ברחובות, והוא הכניס אותי לבננות. כל שבת היינו עושים סיור, והוא היה מדריך אותי. וככה למדתי את הענף. וזה אהבת חיי עד היום הזה ! אני מוכרח להגיד – אני קשור לבננות.
וכל הזמן אני מנג'ס למוטי (כהן). ואני מוכרח להזכיר: מוטי הוא כמו בן שלי. הוא היום מנהל את הבננות והוא היה תלמיד שלי. ובכל זמן נתון הוא בשבילי אם אני צריך. באמת, אני כמעט בוכה מהתרגשות על היחס. באמת את לא יכולה לתאר. וגם עם הילדים שלו, אני כמו סבא שלהם.
הייתי גם מזכיר משק. אני לא יודע אם בוחרים אותי כי אני מוכשר או שזה ברירת מחדל. אני לא יודע מה מצאו שאני הייתי מזכיר. אז בחרו אותי למזכיר. אני לקחתי למזכירות את כל הנודניקים, כדי שלא ינדנדו לי באסיפה (צוחק). אז לקחתי את איציק אלק, את יואב (תומר), אולי גם את יוני (רוכל) … בתור מזכיר הלבטים הכי גדולים שהיו לי זה מתי אני צריך להגן על החבר מהקיבוץ, ומתי אני צריך להגן על הקיבוץ מהחבר. זה הלבטים שהיו הכי הכי קשים. (אני זוכר שמוטק'ה יחזקאלי היה אז בחו"ל והיינו מתכתבים על זה).
ועשיתי דבר מאוד גדול, שאני גאה בו, כשהייתי מזכיר:  עשיתי סקר רצונות של כל החברים, או רוב החברים. דלומי היה אז פצוע ברגל, שלחתי אותו ועוד מישהו לראיין את כל החברים מה הרצון שלהם לעשות בחיים. אני לא יודע אם זה ישנו הדבר הזה. 
היו לי המון רעיונות לעשות טוב לחברים. לא יכולתי לסבול שחבר רב עם חבר. הייתי הולך לעשות שולם. בכמה מקרים ראיתי שזה נבלה, וזה טרפה … (צוחק). לפעמים נכנסתי לעניינים אישיים ופרטיים של חברים שאני לא יודע אם זה היה מתפקידי.
למשל זוגות שלא הסתדרו. חלק מהם שלחתי לטיפול, חלק מהם ניסיתי לדבר עם שניהם. אני לא יודע אם זה היה מתפקידי אבל אני כל כך אוהב שלום בית. הרגשתי בנשמתי שאם אני יכול לעזור אז למה לא. 
וגם כשלא הייתי מזכיר, לא יכול לסבול שאנשים רבים ביניהם. הייתי מנסה להתערב ולסדר ביניהם את הדברים. אני אוהב לעשות שולם. אני אוהב שאחד יהיה בעד השני, לא נגד השני.

היה לך עוד תפקיד מאוד חשוב – היית מא"ז. לפי דעתי גם בזמן מלחמת יום הכיפורים. ספר לנו על התפקיד:  אז הביטחון של היישוב היה בידינו, לא כמו היום שזה בידי הצבא. מא"ז (מפקד אזור) זה תפקיד מאוד אחראי. ואתה צריך להפעיל שיקול דעת. ואתה צריך לקחת החלטות לפעמים בניגוד להוראות הצבא. צריך להפעיל שיקול דעת ולא ליצור פניקה שלא לצורך ולא להכניס את האנשים לחרדה.
והכי הכי הכי חשוב, וזה מה שעשיתי כל בוקר, הייתי בקריזה מוסר דין וחשבון לכל התושבים. כל בוקר הייתי עולה לקריזה ומעדכן . 
המא"ז אחראי על כל הביטחון של הקיבוץ. כשהיה איזה אירוע הייתי מכניס את כל הילדים למקלטים, שם שני שומרים על יד כל מקלט, ומפזר את כל הכוחות מהישוב מסביב לגדר, כל מה שצריך .  עד שבחניתה המציאו פטנט שאם יש נניח 7 כלי רכב, שהם מסתובבים. וככה זה יותר אפקטיבי מאשר לעשות פטרולים. (עובדה שנכנס אלינו מחבל כאשר שמרו רק על מגדלים. אז היו 6 מגדלים ושמרו במגדלים עם פרוז'קטורים, והמחבל נכנס). למשל הצבא אוהב כיסוי תחת. אז אם יש חשד לפריצה למנרה, לדוגמא, אז מכניסים אותנו לכוננות.
אז הייתי שואל את המפקד "איפה יש חשד ? באיזה קו דיווח ?" אז אם היו אומרים ליד אדמית, הייתי מתייחס לזה. אבל אם היו אומרים לי שזה ליד מנרה, לא הייתי מתייחס לזה בכלל. הייתי לוקח אחריות. אני לא אוהב כיסוי תחת.
תמיד שהייתה מלחמה היו מגייסים את המא"ז. אז למרות שנלחמתי רק במלחמה אחת, שרתתי בחמש מלחמות. 
היתה תקופה שלכל חבר היה נשק בבית: כן, והוא היה 24 שעות הולך איתו. גם לעבודה. על הטרקטורים סידרנו מתקן שאפשר לשים עליו את הנשק. זה היה תקופה של בערך 3 שנים. אנחנו סבלנו משני גבולות : גם מהים וגם מההר. המחבלים שחדרו לכאן הם באו מהים, לא מההר.
ולא הצלחנו למנוע, בשיטה שהיתה אז עם פטרולים, לא הצלחנו למנוע את הכניסה של המחבל אלינו.

ספר לנו על ההתארגנות במלחמת יום הכיפורים: במלחמת יום הכיפורים תרזי נהיה מפקד אזור ואני הייתי מפקד הישוב. אם מתקיימים לימודים, אם יוצאים לעבודה…ממש מפקד המקום לכל דבר. הייתי מכנס את ועדת-חירום כל בוקר, ועוד אנשים ששייכים לעניין, והיינו מוסרים אינפורמציה.
וכמו שאמרתי – בקריזה. הגעתי למסקנה שהדבר הכי הכי הכי חשוב זה למסור אינפורמציה לכל הישוב. וזה באמת מה שהייתי עושה. 

בבננות אתה ממשיך לעבוד הרבה מאוד שנים: אמרתי, זה אהבת חיי המקצועית. אמרתי שאני גאה בשני הדברים האלה – בבננות, ובאבוקדו שאני הבאתי לקיבוץ. ועשיתי את התפקידים כמו שאמרת: גם ריכוז משק, גם מזכיר, המון ועדת עבודה, המון שנים בועדת השתלמויות שאחר כך קראו לזה ועדת כוח אדם.  המון שנים הייתי בועדת כח אדם. שכנעתי אנשים או לצאת ללמוד, או לא לצאת ללמוד … למשל פרץ – הוא רצה ללמוד חשמלאות, אני רציתי, בגלל שחשמלאים כבר יש לנו, שהוא ילמד מהנדס בניין. למשל .

אז החלטות לגבי לימודים לא היו דווקא הרצון של הבן אדם אלא גם משיקול משקי ? היה גם רצון. למשל גיל הלך ללמוד למען הנפש.
למשל אלכס, אפילו שלחנו אותו ללמוד נדמה לי בגרמניה, פסיכולוגיה או פילוסופיה, אני לא זוכר מה…אני דווקא הייתי רך ולא נוקשה. אמרתי "כל אחד מה שהוא לומד זה מוסיף".
גורי, מגיע הרגע שמה לעשות, התבגרנו… קשה לעבוד בשדה, ואנחנו יוצאים לפנסיה. מה אתה עושה ? המשכתי לעבוד. עבדתי כמה שנים במצפה, ואז חזרתי לבננות עוד הפעם. ועבדתי עד שנפצעתי ברגל מנפילה, וכבר נהייתי אוֹבֶרבּוֹטֶל…. הרגל היתה מתחלקת לי מהקלאצ', והייתי מסוכן לציבור (צוחק). אז גמרתי לעבוד בבננות. עד גיל 73 עבדתי. 

מה זה עושה לך שאתה רואה היום את העובדים התאילנדים בבננות ? קודם כל עבדו בבננות תמיד פועלים שכירים. מהיום שנכנסתי לבננות היו. היו לנו אז 4 פועלים. והיו גם המון חברי משק. היתה תקופה שעבדו איזה 13-14 חברי משק. זה היה ענף אקסקלוסיבי. שרצו לעבוד בו.
והתקופה הכי טובה לעבוד בבננות זה היה החורף. כי בחורף קוטפים. בחורף אין עבודה, רק בקטיף, אז כל הצוות עובד ביחד. (בקיץ המקצועיים יותר עובדים בדילול, וכל היתר עובדים בעבודות השחורות). 
ותמיד, זאת עוד תכונה שלי, אני לא רוצה להשוויץ אבל אני תמיד אומר "אחרי". אף פעם אני לא אומר "קדימה". בכל תפקיד תמיד אני אומר "אחרי".  לא נעים לי להשוויץ כל הזמן.

זה בסדר. בסך הכל עשית פה לא מעט. בוא נקפוץ קדימה – מגיע הרגע שמתחיל שינוי, ההפרטה. איך קיבלת את זה ? ההפרטה עברה עלי בקלות, כי אני הייתי בעד זה. אני ראיתי אי שיויון. שלא כולם נותנים אותו דבר, אבל מקבלים אותו דבר.
אני חשבתי שההפרטה יכולה לתקן את העובדה הזאת שחלק קטן מאוד (אחוז ממש ממש קטן) מהחברים לא תורמים את מה שהם יכולים לתרום מבחינה כלכלית. אני לא מדבר על הבחינה החברתית. הייתי מההתחלה בעד ההפרטה. בניגוד להרבה ותיקים. 

אתה ראית את זה גם כדרך להחזיר בנים חזרה ? זה נושא שהיה לך חשוב ? כל כך חורה לי שבנים לא נהיים חברים בקיבוץ. אני מדבר על זה המון עם נורית ברקאי. ועוד איך חשוב לי שהבנים יהיו פה. אני רוצה לראות את זה לפני שאני הולך לעולמי.

יש לך געגועים למשהו או למישהו ? למשהו אין לי געגועים. להגיד ש"פעם היה … ופעם היה …" זה שטויות במיץ עגבניות. היום הרבה יותר טוב ממה שהיה פעם. ככה אני מרגיש. אני חושב על הקיבוץ שלנו, אולי אני נאיבי, אני חושב שהוא אחד הקיבוץ הכי טובים בארץ. ככה להרגשתי. אנחנו עדיין אחד בשביל השני הרבה הרבה הרבה יותר מאשר אחד נגד השני. ככה נדמה לי, וככה אני מרגיש. 
אני מרגיש שנושאים אותי החברים על כפיים. אני מרגיש שאני נשאתי חברים על כפיים כשהיו במצוקה. ככה אני מרגיש. אני לא יודע אם זה נכון או שאני נאיבי. כן יש לי געגועים, בטח שיש. געגועים למשפחה שאיננה. לאחי שהלך לפני כמה שנים. 
געגועים למה שהיה – לא. זה נוסטלגיה, זה שטויות במיץ עגבניות.  היה שמח, היה נעים, היה זה… אבל היום הרבה יותר טוב לנו בקיבוץ.
גם מבחינה כלכלית. ואני חושב שאפילו מבחינה חברתית. 

איך אתם עוברים את תקופת הקורונה  ? בגיל שלי אני כבר לא זוכר מה היה לפני זה… (מתגלגל מצחוק)
רותי ואני שומרים מאוד, כי לי יש מחלות רקע מכאן ועד להודעה חדשה…  ואנחנו מאוד מאוד שומרים על עצמנו. יש לנו משפחה נהדרת, שהם שומרים עלינו יותר ממה שאנחנו על עצמנו. הנכדים והמשפחות, אין אין מה להגיד -מטפלים בנו בצורה בלתי רגילה ! גם שושי (שחף) באה לבקר כל הזמן , גם את (הדי) באה, אז זה מאוד נעים. 
בניגוד לרותי, אני אוהב מאוד חברה. רותי אוהבת את המשפחה, אוהבת להיות לבד… ואז יש לנו זמן לריב. שואלים אותנו מה הסוד שלנו (עוד שנה-שנתיים אנחנו 70 שנה ביחד): כל הזמן אנחנו רבים. 
מיכל שואלת "איך אתם עוד ביחד ?" אני אומר "הברוגז קשה, השולם מתוק". (צוחק)

אני יודעת שאתה עוד ממשיך לרדת לשדות: כל הזמן. כמעט כל יום.  הם לא מרשים לי לרדת לבד. אז או עם מיכל, או עם עדי, או עם הנין שלי כשהוא כאן… אז אני תמיד יורד עם מישהו.
רותי: אני רוצה לספר שגורי עם שני הנינים שלו עבר ביום שישי בקיבוץ וחילקו אבוקדו. 
גורי: נכון, אספתי המון אבוקדו, אז עשיתי סיבוב ובכל בית שלחתי את הנינים שיתנו אבוקדו. 

גורי, בעיני אתה הדוגמא הקלסית ל"צבר": נולדת בארץ, אתה נראה איש קשה מבחוץ, אבל אתה כל כך רך ורגיש מבפנים : הם חושבים כולם שאני קשוח. איזה קשוח ואיזה בטיח. אני בוכה הרבה. אני רגיש. 
אני מאחלת שיהיו לך הרבה בריאות ונחת
נחת יש לי . בריאות… זה סיפור אחר.

ראיינה: הדי קאופמן, תמלול עריכה ופרסום: אורית שפרן. הראיון באדיבות ארכיון ראש הנקרה, מרכז תיעוד ומורשת

אלבום תמונות