לוחמת ארזי לוי נטע ז"ל

קורות חיים

נטע ארזי סיפור חיים / יואב ארזי
13.12.2019 - 10.10.1924

"אמא שלי, נטע ארזי הייתה חלק מדור הנפילים שהקים את המדינה שלנו. היא לא הייתה גיבורה, אלא אישה אמיצה שהצליחה לשרוד את תהפוכות החיים המטורפות שזימן הגורל לכל העם שלנו. בעצם היום כשאני מנסה לסכם את מסכת חייה אני מבין שהיא הייתה אלופה בהישרדות.
אמא נולדה לפני קצת יותר מ 95 שנה בעיר בלגרד בירת יוגוסלביה ההיסטורית, למשפחת סוחרים אמידה. אביה ואימה לאון ודונה לוי, היו חלק
משכבת אינטליגנציה של יהודים ממוצא ספרדי שראו עצמם סרבים ויהודים באותה המידה. הם קראו לה אסתר, על שם סבתה מייסדת השבט אשר שלטה ביד רמה בארבעת בניה בנשותיהם בעסקים, בהכל. אמא שנאה את השם שלה וגם את סבתא אסתר מפני שזו רדתה ביד קשה באמא שלה, דונה וסיכסכה בינה לבין אבא לאון. כבר מגיל צעיר הבינה שהיא צריכה לשרוד בתוך מציאות משפחתית קשה. בבית קראו לה נטי, שזה קיצור של אסתר, ומי שחיבב אותה באמת קרא לה נטיקה. בימיה האחרונים בבית האבות מול  רמל, הייתי קורא לה נטיקה ולמרות שלא יכלה לבטא את עצמה וראיתי בעיניה שנעים לה.
כאשר נטיקה הילדה התחילה ללמוד קרוא וכתוב בבית הספר התברר לה דבר נוסף, היא לא ידעה להגדיר אותו, בעצם אף אחד באותה תקופה לא ידע שיש דבר כזה, אבל לדעתי הוא שקבע את מסלול חייה: היא הייתה דיסלקטית. כל מה שהיא הבינה זה שהיא לא מבינה. אצל ילדים מסוימים זה עלול ליצור תיסכול ותחושת נחיתות, אמא כבר בתור ילדה קטנה תפסה שהעולם הוא עסק מסובך וקשה ושצריך למצוא דרכים איך להתמודד עם הגורל. היא היתה בורחת מבית הספר ומטיילת בגנים. בעזרת האינטליגנציה וחוש הישרדות שמפתחים ילדים דיסלקטים, למדה כיצד להסוות את היעדרותה מהלימודים ולעבור את התקופה הזו בלי לעורר יותר מדי רעש. היה לה כישרון לשפות, ובשנים האלה, יחד עם הלדינו, שפת ילדותה והסרבית השפה המדוברת, למדה גם צרפתית וגרמנית, ובשנותיה הבוגרות יותר גם עברית ואנגלית.

ב-1938 כאשר ענני המלחמה, ורדיפות היהודית התחילו להצטבר על אירופה, נטיקה בגיל 14 פגשה חברה יהודייה בגן הציבורי, וזו הזמינה אותה להצטרף לתנועת השומר הצעיר. המפגש הזה שינה את חייה. בקן השומר הצעיר הייתה התקופה המאושרת בחייה. כעת מתלמידה נחשלת היא הפכה לחברה פעילה ותוססת, בקבוצת נערים נלהבת, שהעריכה יותר את מי שידע להתווכח על פוליטקה וציונות, ואת מי שידע לרקוד ולשיר. מאז היא לא הפסיקה לשיר. שם גם חוותה גם אהבת נעורים ראשונה.
בגיל 15 כאשר הביאה לבית הועד היהודי את כספי התרומות שאספו החניכים, נודע לה במקרה שעליית הנוער בראשותה של הנרייטה סאלד, קיבלה אישור לשלוח בני נוער לישראל. ובאותה נחישות שאפיינה אותה, הצליחה לשכנע את הוריה, להיפרד ממנה ולשלוח אותה לפלשתינה בלי לדעת באמת מתי ואיך יפגשו. אחיה הצעיר דוד רצה להצטרף אליה, אבל היא רצתה להיות חופשיה, ובכלל מישהו היה צריך להישאר עם ההורים.
ב-1941 ומבלי לדעת שזו הרכבת האחרונה שתצא מבלגרד, היא עולה לאוריינט אקספרס, אשר לתוכה נתכנסו ברגע האחרון, קבוצת ילדים יהודים מכל יוגוסלביה, את חלקם הכירה מהשומר, רובם היו זרים. נטיקה נפרדה מכל עולמה המוכר ויצאה במסלול ארוך ומפותל דרך ארצות רבות עד לארץ ישראל. שבועיים לאחר שהגיעו לארץ פלשו הנאצים ליוגוסלביה, והקשר עם הוריה ואחיה שנותרו מאחור נותק, היא מעולם לא ידעה בדיוק כיצד נספו, אבל ככל הנראה הם נרצחו סמוך מאד למועד כיבוש בלגרד במשאיות המוות. אמא מעולם לא חשבה שהייתה איזו התערבות אלוהית שהצילה את חייה . היא תמיד התגאתה בתושייה שלה, ובכך שהיא הצליחה לקבוע בעצמה את גורלה. על ההחלטה להשאיר את אחיה מאחור, לא סלחה לעצמה לעולם. 

במרץ 1941 היא מגיעה לקיבוץ שער העמקים. הקיבוץ היוגוסלבי. עם הגעתה שואלת אותה המטפלת שרינה לשמה. נטי, מזהה הזדמנות חד פעמית למחוק את העבר שלה ומחליטה יחד עם המטפלת לעברת את שמה לנטע, שם צעיר המתאים לצברית. מאז היא נושאת בגאון את שמה וכולם מתפלאים איך לסבתא בגיל כזה יש שם כל כך צעיר.
נטע מצטרפת לחברת הנוער ב' יחד עם קבוצת ילדים שכל עולמם נשרף. הקיבוץ של אז לא היה פנוי לעסוק בתמיכה נפשית. המדינה הייתה במאבק על עצמאותה, והקיבוץ של פעם ראה עצמו כמוביל המאבק לארץ חדשה ולעולם צודק יותר. בני הנוער נחשבו לדלק המהפכה, תפקידם היה לעבוד חצי יום ואחר הצהריים ללמוד. בעיקר סוציאליזם. העבודה הייתה קדושה, הלימודים קצת פחות, לכן היא הצליחה לשרוד. בעבודות הקשות ביותר לא הייתה לה בעיה תמיד היה לה כושר.. בשעות הלימודים הייתה מנמנמת.
בנוסף לזה, היא צמחה להיות נערה יפהפייה. באותם הימים זו לא הייתה תכונה שיש להתגאות בה, היא בעצמה לא באמת הבינה כמה היא מושכת,
אבל כל צלמי הסוכנות שחיפשו מודלים של חלוצה יפה צילמו אותה עובדת ושלחו את תמונותיה לחוץ לארץ כדי לגייס כסף.
מי שלא נשאר אדיש ליופייה היה  יסים, אבא שלנו, שכבר מגיל 16 הפך להיות בן זוגה, למורת רוחם של מדריכיה שומרי הדיברות של השמושומר הצעיר. נטע כרגיל, הצליחה לתמרן ולשרוד את פרשת האהבה שלה למרות העקרונות הצדקניים של המדריכים. כאשר תמה תקופת הלימודים, בגיל 18 וכל בני חברת הנוער שלה עברו לעין שמר, היא נכנסת לחדר משפחה יחד עם ניסים ופרימוס, זו בעצם הייתה החתונה
הקיבוצית שלה. בדצמבר 1944 מתנדב אבא לקבוצת הצנחנים הישראלים וצונח אל הפרטיזנים של טיטו ביוגוסלביה. אמא נטע נשארת לבד בקיבוץ עם עמי, שזה עתה נולד בלי לדעת אם יהיה לו אבא כשיגדל. אלה היו ימים בהם העם והמדינה היו
חשובים יותר ממשפחה וילדים. שניהם היו מוכנים להקריב את חייהם.
ובאמת, כאשר אבא הצליח לחזור בשלום, אמא נטע מרגישה שגם תורה לתרום הגיע ובשנת 1946 היא מצטרפת לפלמח, עוברת קורס מ"כים יחד עם נתיבה בן יהודה. היא מתארת את התקופה הזו כאחת מתקופותיה היפות, שם בזכות הכושר הגבוה שלה היא מצטרפת לרפי איתן במסעות סודיים לנגב, משתתפת בליל הגשרים ובקרבות משמר העמק. שם גם צברה ביטויים סטייל ילקוט הכזבים כמו "חביבי סולימאן", אותו נהגה לדקלם עד ימיה האחרונים. רק כאשר נכנסה להריון עם נגה נאלצה לעזוב את החבר'ה בפלמ;ח וחזרה לשער העמקים.
החיים בקיבוץ היו קשים. במיוחד לאישה צעירה שלא נחשבה לחלק מאצולת הקיבוץ הוותיקה. התושייה שלה והרצון שלה להגשמה עצמית עמדו בסתירה לאידאולוגיה הנוקשה של הקיבוץ וגם של אבא. היא נאלצה לעבוד בעבודות שהיו שמורות לנשים אז: מטפלת ילדים מכבסה ומטבח. ולא הייתה מרוצה. למרות הכל הייתה בה עקשנות, וכוח סיבולת. יותר מזה היא תמיד שמרה על אופטימיות. מעולם לא נתנה לנסיבות להשפיל את רוחה, פיתחה עור של פיל מול מבטיהן של שכנותיה וידעה לשמור כל הזמן על שמחת חיים.

בשנת 1951 כדי לתקן את חייה ניסתה יחד עם אבא לעבור לפנימיית הדסים עם עמי ונגה, בתקופה שגילה אלמגור הייתה שם חניכה. אבל החיים בהדסים היו קשים ומסובכים והיא החליטה לחזור לבדה לשער העמקים. באותו הזמן היא כבר נשאה אותי בבטנה. היא הציבה לאבא אולטימטום, תבחר: הדסים או הילד. הוא ענה לה במכתב נרגש שאי אפשר לוותר עליה ועלי.. ובערוב ימיה הציגה לי את המכתב ומצביעה על כתמים כהים בין שורותיו, "אלה הדמעות שלי", היא אומרת. זו הפעם היחידה כמעט שהודתה כמה קשים היו חייה.
בשנת 1954 אבא נפצע קשה באסון מעגן, בטקס בו נספו רבים מצנחני הישוב מהתרסקות מטוס על הקהל. אמא שהייתה בחדשי הריון מתקדמים עם אחי הקטן, ישנה בבית החולים הסקוטי על הרצפה ליד מיטתו, בלי לדעת אם תזכה לראות אותו ביום הבא. באחד מרגעי הצלילות שלו הוא ביקש ממנה לקרוא לילד שבבטנה יצחק, שזה היה שמו המחתרתי של אבא בתקופת הצנחנים. אמא כמובן נשבעה לו שכך יהיה, ואבא החלים. מאז נוסף לי אח צעיר בשם איציק.
בשנות החמישים בהם גדלנו בחינוך המשותף, לא היה קל לאימהות. לחלק מבני דורי יש נטייה להאשים את הוריהם על שהפקירו אותם. גם לנו ארבעת האחים, הייתה ביקורת רבה על השיטה ועל ההורים שלנו שהשלימו עם המציאות וחיו למען העם יותר מאשר למענינו. רק בשנים האחרונות למדתי להבין את המציאות המורכבת בה שניהם חיו ועד כמה היה קשה עד בלתי אפשרי למרוד בשיטה. הצלחתי להבין משהו חשוב מאד על אמא. למרות כל המחסומים והאיסורים היא הצליחה איכשהו לשמור על חום אימהי עבורנו, אפילו אם לא יכולנו תמיד לראות את זה. אחד מזיכרונות הילדות הכי ראשונים שלי הוא אמא ואני, יושבים בלילה על המדרגות מחוץ לצריף בית התינוקות. היא מסרה את איציק למטפלות כפי שהייתה חייבת לעשות מדי ערב, אבל ישבה יחד איתי כדי לשמוע מתי איציק מפסיק לבכות. רק אז יכלה לקום וללכת.
בשנות ה-60 המשפחה מתחילה להתגבש, במה שהיה קרוי אז חדר המשפחה, שבאמת היה רק חדר וחצי בשיכון רכבת כשמימין משפחת שמואל ורוזה קרוננברגר הייקית, אנחנו באמצע ומשמאל עליזה ומאיר לוי הצייד – והחדר של דינה וצבי גונדה שגידל דגים באקווריום. עבורנו, כל ילדי השכונה זה היה מגרש משחקים נהדר. חדר ההורים היה רק מקום להתכנסות. אמא הצליחה לפתות אותנו לבוא הביתה באמצעות ארוחות איכשהו הצליחה לארגן. תמיד ניסתה לשמור על היחד המשפחתי, אני זוכר איך הייתה מכריחה אותנו להתאסף כולם כדי להצטלם. אבל הכי הכי אהבה לשיר אתנו ביחד. ובזה הצליחה להדביק את כולם אפילו את איציק, היחידי שנולד בלי שמיעה מוסיקלית. אמא ציטטה אותו שאמר "בלב אני שר נכון, בחוץ זה לא יוצא ככה". השכנים מספרים שתמיד היו בוקעים קולות שירה מהחדר של הארזים. כשעמי היה מגיע עם הגיטרה היינו מתחילים לשיר בקולות שלמדנו לאלתר יחד. השירים האלה המשיכו להדהד בראשה של אמא עד ימיה האחרונים. היא זכרה את המנגינות ואת מילות השירים גם לאחר שכמעט כל זיכרונותיה האחרים נלקחו ממנה.
באותן השנים אמא מצליחה לחמוק מעול העבודה המשמימה בקיבוץ ויוצאת לעבוד כמנהלת חנות המכירות של מפעל עוף העמק ברמת ישי. כבת
למשפחת סוחרים ממולחת היא עושה חייל מרחיבה את החנות וזוכה לכבוד והערכה. בזכות העבודה היא יכולה להביא הביתה שאריות עוף ולבשל לנו מטעמי בשר. מאז כנראה היא התחילה לצטט את משפטה הידוע "מכל הירקות אני הכי אוהבת בשר". היא הייתה שם מאושרת והצליחה להגשים את עצמה, אבל כרגיל, החיים תמיד זימנו לה מכשולים והפעם היה זה דווקא אבא שדאג לתדמיתה הקיבוצית והסביר לה שאחרי עשר שנים היא חייבת לחזור כפי שמחייבים חוקי הקיבוץ הנוקשים. והיא שיודעת עד כמה מותר למתוח את החבל, נכנעת וחוזרת למטבח לעוד עשר שנים.
בשנת 1978 שוב הגורל מעמיד אותה בניסיון. אבא ניסים בן 59 מקבל אירוע מוחי מאבד את יכולת הדיבור, ומשותק בחצי גופו הימני. בשנים האלה רוב חברי הקיבוץ עדיין צעירים, כמעט שלא מכירים בתופעה של נכות, בוודאי לא כזו הפוגעת ביכולת המנטלית. הם לא יודעים כיצד להתמודד עם זה. מוסדות הקיבוץ מודיעים לאמא שמעתה זו האחריות שלה לטפל בו. כל המשפחה כבר מפוזרת, איציק בסמר עמי בפתח תקוה ואני שליח בתל אביב. בכלל אנחנו כבוגרי החינוך המשותף לא יודעים מה זה לטפל בהורים, באבא כמעט אף פעם לא נגעתי. אמא רוצה לגייס אותנו ואנחנו מסבירים שאיננו מסוגלים. היא מנגבת את הדמעות ולוקחת את כל המשא הזה על עצמה. במשך ארבע שנים היא סועדת את אבא. בלי לקבל הרבה עזרה. אבא הצליח בהתחלה לשקם את עצמו חזר לעבוד עם נכותו וזכה בקיבוץ להערכה רבה על כוח הרצון שלו. אמא
לא קיבלה סימפטיה והערכה, זו העבודה שלך – ככה חשבו אז. אבא בארבעת השנים סבל מהתקפי לב חוזרים. מצבו הלך והידרדר עד שב-1981 נפטר. בגיל 57 נטע הופכת לאלמנה כשכל העולם היציב סביבה נשבר.
אנשים רגילים היו אולי מתקפלים וצוללים לייאוש, לא היא! הקוד הגנטי שלה סירב לכל אפשרות של דיכאון. מתוך מצב בו היא באמת בודדה בתוך מציאות לא קלה, היא לאט לאט משילה מעל עצמה את כבלי החברה והמוסר הנוקשים של פעם, ויחד עם הקיבוץ שמתחיל להשתנות היא כובשת לעצמה איים חדשים של עצמאות. היא מפסיקה להתמסר לצרכי העבודה הקיבוצית ומצליחה לברוא לעצמה עבודה בחממת הפרחים של משק הילדים, ובכרכית הספרים. מקומות המתאימים לכישוריה ואהבותיה. גם אחרי עשר שנות אלמנות היא מסרבת למצוא לה בן זוג חדש לחיים ונהנית
בכל רגע מהעצמאות ומהחירות. יחד עם זאת היא מוצאת לעצמה חברות בנות גילה בערך ומתחילה לטפח איתן קשרי חברות, דבר שלא עשתה אף פעם. כך היא הופכת חברה לנפש של טילדה, וסועדת אותה עד יום מותה, ובהמשך התיידדה עם חנה בן דור וגם איתה שמרה על קשרים הדוקים עד הסוף. נראה לי שבשנים האלה היא החלה לפרוח, וזכתה סוף סוף לחיבה והכרת תודה. עם יציאתה לפנסיה וויתרה בשמחה על חובת העבודה ונהנתה מאד בבית דורות, שם מצאה חברים ויכלה לבטא את כשרונה בציור. התמונות שציירה היו צבעוניות ויפות. תלינו אותן על הקיר מעל מיטתה במול כרמל, הבית הסיעודי בסוף ימיה. הן סיפקו לי ולה מקור של נחמה קטן כשהייתי נכנס בערב להשכיב אותה לישון.
אלוהים חנן את אמא בגוף בריא להפליא, כך שהאריכה ימים הרבה מעבר לחברותיה, היא קברה את מרבית בני גילה. בלשון הפלמחניקית נהגה לומר לי :"הכדורים שורקים קרוב מסביבי" אבל המשיכה קדימה.

את יום הולדתה ה-90 חגגנו אצל איציק ברוב עם. כשאמא המאושרת מוקפת ב-15 נכדים ונכדות ו-13 נינים ונינות...מלאי אהבה. כרגיל שרנו הרבה ביחד ואכלנו טוב.. לא ידענו שהגורל מכין לנו סיבוב נוסף. כמה חודשים לאחר מכן נטע נכנסת לניתוח פשוט, שממנו אינה מתעוררת.
במשך שלושה ימים היא מחוסרת הכרה. כל המשפחה מתלכדת סביבה, וכולנו בטוחים שהנה, זה הזמן להיפרד. ואז היא פוקחת את עיניה, אבל אינה יכולה לדבר או לזוז, המטפלים בבית החולים אומרים נואש ושולחים אותה הביתה לשער העמקים. משם למול כרמל- המקום שיהיה לביתה האחרון. שם בתהליך מופלא ולא הגיוני היא מתחילה להתאושש, מתחילה ללכת וגם לדבר.. בכוח החיות הנצחית שלה היא מתגברת על הקושי. הזיכרון לטווח קצר נפגם, הכול נמחק מהר- אבל האופי, תאוות החיים הבלתי מתפשרת נשאר חקוק בה עמוק.
היא זוכה לחיבת כל הצוות הסיעודי מפני שאיננה תובענית, אצלה הכל בסדר. והעיקר היא אוהבת לשיר והזמרה הבלתי נגמרת שלה משמחת את החוסים את הצוות ואותנו. הרגשנו בני בית במול כרמל ואסירי תודה לכולם: לחופית האחות הראשית , חגי המנהל וכל צוות המטפלים האחים והאחיות שהפכו לידידים אישיים. ד"ר דינה היקרה שגם היא באה מיוגוסלביה הבהירה לנו מיד עם כניסתה כי מכאן זהו רק מדרון בכיוון אחד, והשאלה היא רק כמה זמן. אצל אמא זה נמשך ארבע שנים של מאבק עיקש לדבוק בחיים בכל מחיר. אבל הדמנציה, ומחלות נוספות הלכו וגברו.. והיא נלחמת. לרגעים כבר חשבנו שזהו זה והיא שבה ומנסה למשוך עוד. בשבועות האחרונים הפסיקה לשיר, ואז כבר חשבתי שבאמת זה הסוף. והנה באופן מפתיע בשבוע האחרון היא פתאום התאוששה, חזרה לתקשר, חזרה לאכול בתאבון רב, דיברה בגרמנית עם
פרידה והכי חשוב, התחילה לשיר. זכיתי ימים ספורים לפני מותה, לחזות בה אוכלת גלידה בהנאה רבה ואחר כך קינחנו בפזמון הנצחי שלה "השיר לא תם הוא רק מתחיל". הייתי בטוח שאנחנו חוזרים לסיבוב נוסף של ארבע שנים והנה תוך יום אחד נגמר הכול. אני שמח שזכתה להנות קצת בימיה האחרונים. בימי המבחן האלה למדנו מה משמעותה של המשפחה ועד כמה היא חשובה לנו. בזכותה למדנו לחזור להיות מלוכדים ותומכים האחד בשני ובה. מי שסוחב על גבו חשבונות עם ההורים מהשנים ההן, הצליח להניח את זה בצד וניתנה
לנו הזכות לסגור מעגל עם אמא שלנו בחמלה רחמים ואהבה. לסיכום חייבים להודות שלמרות שלא גדלנו כמשפחה נורמלית, תמיד הרגשנו
באופן טבעי יחסי כבוד אהבה ונאמנות בינינו האחים ובסוף גם עם אמא. אפילו אם לא חשבנו כך, מסתבר שאיכשהו היא הצליחה לעשות עבודה טובה בלגדל אותנו.
נוחי בשלום על משכבך, אמא יקרה שלנו."