דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

ליפשיץ כרמלי חנה חנקה

Lifshitz Carmelit Hanna
בת גיטה וישראל
נולדה במושב גבעת חן, ישראל
ב-10/1/1931
גוייסה ב-5/1948
שרתה בפלמ"ח
יחידות: הגדוד השלישי, פל' ו', חטיבת יפתח
בהכשרת חולתה (1948) – המחנות העולים
תפקיד אחרון: לוחמת
שוחררה ב-1949

קורות חיים

" נולדתי ב-10.01.31 להורי גיטה וישראל כרמלי ז"ל. אני בת המושב גבעת חן.
בגיל 17 וחצי עמדתי להתגייס לפלמ"ח. מי שלמד בשמיניות, גויס יותר מאוחר. העובדים התגייסו קודם. אני לא התגייסתי אז כי קיבלנו דגירה של אפרוחים, אמי הייתה מאד חולה והייתה צריכה עזרה. נסעתי למזכירות התנועה בתל אביב ושם פגשתי את יוסקה רעיף, מזכיר התנועה וקיבלתי ממנו אישור לדחות את הגיוס.
ב-17.05.48, נסעתי להתחבר להכשרה שלי - הכשרת חולתה. זה היה אחרי כיבוש צפת, שחברי השתתפו בו. הכשרת חולתה השתייכה לגדוד השלישי בחטיבת יפתח. חבריי שהו במשטרת הר כנען, ואני הצטרפתי אליהם. בראש פינה, לפני עלייתי להר כנען פגשתי בחבריי שהיו בדרך לפעולה. הגעתי להר כנען יום אחרי התפוצצות של אוטו משא שהיו בו חומרי נפץ וחבריי הספיקו לקפוץ מהאוטו בזמן. על הר כנען קיבלנו את תעודות הזהות.
כעבור שבוע ירדנו לסרפנד (היום צריפין). עבדתי בקשר. שלחו לי כתבות מוזרות ולא ידעתי שמדובר בצופן.
משם יצאו חברי ההכשרה לכיבוש לוד ובקרבות נהרגו שניים מחברינו: מיכיק כהן ודוד עציוני ז"ל. לפני כן בקרב באכסניה נהרגו שני חברים ושניים נהרגו בכיבוש צפת.
הייתי אמורה לרדת יחד עם כולם לנגב הנצור אך שוב היו לי בעיות בבית: אמי נלקחה לבית החולים וקיבלתי אישור לעזרת קרובים.
כשפתחו את הכניסה לנגב, נסעתי לניר עם, שם שהו חבריי והייתי שם כשבוע . משם עלינו לבית שאן שהייתה כבר משוחררת. היא אפשר היה לעבור דרך ואדי ערה. על כן נסענו דרך ואדי מילק. בית שאן נשארה עיר ערבית במראה. גרנו בבית ערבי. אנחנו, הבנות בעיקר בישלנו.
ואז פורק הפלמ"ח ואנחנו נהיינו חיילי צה"ל. קיבלנו שינלים ומספר צבאי וחזרנו לחולתה להמשך ההכשרה.

עבורי, זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי בחולתה. אהבנו את המשק ומאד נקשרנו אליו. עבדתי ברפת ובחדר האוכל. 
בשנה זאת ירד שלג, השלג הראשון שראינו בחיינו. היה לנו טיול לנגב ולים המלח, והחלטנו שנקים קיבוץ בעין גדי. ואז החליטו בתנועת מחנות העולים שאנו הולכים להשלמת בית קשת. חלק לא רצה וחלק אמר: "נקים יישוב ימי". מבית קשת הגיעו נציגים להכיר אותנו.
בתחילת מאי עזבנו את חולתה  בכאב, כי חולתה הייתה נקודת אור בחיינו. כשעלינו בכביש לבית קשת, ראינו פתאום את החרמון. היו ששאלו: "מה פתאום רואים מכאן את החרמון?" כאילו החרמון הוא רק קניינה של חולתה.

מהתחלה הרגשתי שבית קשת הוא הבית שלי. עבדתי בלול וברפת עד שמוניתי להיות מטפלת בחברת הנוער העירקית-פרסית.
בשנת 1951 התחתנתי עם חבר הכשרתי דוד ליפשיץ ז"ל, ונולדו לנו 6 ילדים.
כשחניכי חברת הנוער התגייסו, מוניתי למטפלת של כתות רבות בגיל הנעורים ועם סיום עבודתי בחינוך, התחלתי לעבוד במטבח. כשנסגר בכאב חדר האוכל, נעניתי לפנייתה של רכזת המרכולית לעבוד אתה.
לפני 12 שנה נפטר בעלי ז"ל. לפני 8 שנים חליתי במחלה קשה, והבראתי ממנה תודה לאל.
אני מאד עסוקה. אוהבת מאד לקרוא, לעבוד בגינה, לפתור תשבצים, לשחק במחשב ולשמוע מוזיקה. אפרופו מוזיקה, המוזיקה מילאה מקום מאד חשוב בחיי לאורך השנים. במשך שנים רבות, השתתפתי במקהלה המקובצת של הקיבוץ המאוחד. גם השתתפתי בפסטיבל הנוער הדמוקרטי בוורשה בשנת 1955. הייתי אז בת 24, אם לשני ילדים. הפלגנו באוניה עד איסטנבול ומשם המשכנו ברכבת עד ורשה. בתחנות שונות פגשנו יהודים שרצו להיפגש אתנו. זאת הייתה חוויה מאד חזקה ומכוננת.
מאד נהנית עם משפחתי. זכיתי ל-6 ילדים, 14 נכדים ו-4 נינים. חנקה בת 90 שנה כעת.
שמחה ששלושה מילדי גרים בבית קשת.

קורות חיים של חנקה ליפשיץ  התבססו על ראיון שערכה עמה פנינה פלמן, ארכיבאית בית קשת, ב-1 ביולי 2021.

 

אלבום תמונות