פקד טיס לביטוב זהרה ז"ל

שכלתי גם אותה, את הנפש האחת ששרדה לי כזכר חי לאור זיוו של שמואל אשרי, את האחת שזיוה היא האיר לי דרכי הקודרה - את זוהרה.
הנפש הזכה כבדולח, אשר חשך עליה עולמה בטרם נבקע שחרה, הנפש האוהבת שזכתה לאהבת פלאים רק לשנתיים מצומצמות בחייה, אשר לא השלימה לרגע עם אובדן אותו פלא, עלתה למרום ולא שבה.
אלינו לא שבה, אל הוריה האומללים, אל אחיה האוהב, אל חבריה ומוקיריה, ואלי, אשר נתיתמתי שבעתיים. רק אליו שבה, אל יחידה - אל עולמה הלכה, שהוא רק הוא עולמה.
העולם נדלדל בנפש יפה שאין חזונה נפרץ בחיינו. אך לה לעצמה מצאה רק עתה פורקן וגאולה.
הייתי עד אלם, ודאי יחיד, ליסוריה וללבטיה. ניסיתי להשיבה אל החיים ולא הצלחתי: לבה היה סגור לנחמה, ואף לאהבה. היא לא חיפשה לה אלא מעבר אל מעבר לגבול, והנה מצאתו, את המעבר הזה.
שמואל אשר יצא לבקש את החיים ומצא את המוות. זוהרה ביקשה את המוות, מדעת, והשיגה את מבוקשה, שלא מדעת.
לולא באה סערת 'המאבק' לחיינו היו שניהם ביחד ושניהם זורעים אור על כל סביבותם. ולולא באה סערת ה'מלחמה' היתה היא לפחות ניצלה, שבה אל החיים ומגיעה אולי ליצירה ברוכה מתוך צערה העמוק.
עתה אבדנו, אבד העולם, את שניהם.
אנה אוליך את אלם אבלי?
ואתם בני, ברוריה וזליג, אשר אהבתם אותה מנפשכם, איך תעמדו בצער זה - לאחר שטיפחתם תקוות כל כך נעימות?

יהודה אבן שמואל, בימי ה"שבעה"

מתוך "זהרה לביטוב חייה וכתביה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

הצניעות יותר משהיא מידה ישראלית היא תורה ישראלית - אידאה, שאיפה, געגועים - געגועי הדורות המפוארים ביותר, שהוד קדושה חופף עליהם. צניעות זו זהרה השיגתה. היא השיגה אותה לא כמתנת אלהים בלבד, אלא כמתנה שניתנה לה לשמרה עליה בקנאה, בתבונה, בתפארת - במאבק עם הדור, עם בני גילה, בני סביבתה, בני חינוכה, בני עולמה.
יש להדגיש: מאבקה היה קשה, כי היא לא באה מעולם זר לבני סביבתה. לא היה כל צורך, לא פיסי ולא רוחני, להסתגר בעולם מיוחד במינו. לא היה לה צורך חברתי לבנות סביב עצמה חומות מגן. אדרבה: החברה קיבלה אותה בזרועות פתוחות, בידידות ובהערצה, הכרה בהצלחותיה. וידוע עד מה הידידות מפתה וההצלחה משחדת. זהרה לא נתפתתה, לא קבלה שוחד. הצניעות הזירה אותה משכרות ההצלחות. יחידה עמדה, בבדידות, בעולם נעורים מפתה; יחידה עמדה בכוחה המלא והנורמלי מול מושגי החיים של חבריה ולא קבלתם.
גדולה בזכיה, במתנת הצניעות שקבלה. אך גדולה מזו: היא ידעה לטפח אותה טפוח שאין משלו בחיי נערה - בת חברתה.
צניעות זו היתה בנפשה של זהרה לפני שהכירה את שמואל. היא הביאתה אליו בחייו. היא הביאתה אליו אל הנצח.
יסוד אחר בנפשה - יסוד הבניה. היא בנתה עצמה. יום יום בנתה עצמה - במסתרים. לא היו תהפוכות בחייה. היתה בהם, בתפארת הנעורים, בניה בבד, בניה עקבית. עבודת נמלים במתח נפשי אין להעריך שיעורה. כמה כוח נפש דורשות ההתמדה - בתמורות הגילים - והנאמנות לענין האחד, לה"אני". זהרה, שכוון דרכה היה תמיד פנימה אל עצמה - "כל כבודה בת מלך פנימה" - אף במר יאושה לא השתנה אצלה הכוון.
גם בשעה שנפשה נטרפה בסבלה בכתה על שנסתה לברוח מעצמה והצטערה על שנסעה לאמריקה. כי היתה בה, בנסיעה - בריחה. היא לא רצתה לשבו ארצה לפני המועד - שמא יש גם בשיבה המוקדמת בריחה מסבלה. היא אהבה את אביה, חששה לצער את אימה, הוקירה, הוקרה נוגעת עד הלב, את "אבי שמואל" - אף על פי כןלא שינתה את הכוון, אם כי יקריה לא הסכימו לו. היא הלכה בדרך אל עצמה. אמר לה ה"אני" שלה שעליה להתגייס לטיס - התגייסה.
אציין שניים מכלי בניה של זהרה - העט והפיסיקה.
אין העט - שיחס מסתורי לה אליו, מאז נטלה אותו בידה, בשחר ילדותה, לכתוב יומן, ועד לתקופת חייה האחרונה, אלא בונה נפשה. העט שלט בה: נפשה שלה מבקשת להתבטא לא על מנת לפרוק מעל עצמה גודש של התרחשויות, כי אם כדי להסתכל באספקלריה שלה וללמוד את עצמה.
זהרה דברה כל העט כעל מושל נחמד. דברה עליו בחיבה, במרחק כלשהו, כאותו צייר המצייר את תמונת עצמו ונסוג אחור להסתכל בה - באמות ידיו, ובעיקר - בנשמת דמותו.
הכתיבה ביומן, כתיבת מכתבים אל חבר, אל המשפחה, אל תמר, לא לשם ספרות היא באה (הגם שדעתה הפנימית היתה אולי שונה מזו), אף הביטוי אינו מטרה. היא ציוני דרך - סימני בדיקה של טיב הבנין. היתה זו הבהרה שהבהירה לעצמה את עצמה.
דרך כתיבתה ורוב כתיבתה מעידים כל הבניה העצמית. על כן לא נתפסה לכתיבת שירים או סיפורים, אלא פה ושם, לא ימנה כוחה ביצירה אמנותית, שכן כל יצירה - עם היותה ביטויו של האמן - מכוונת היא אל החוץ, אל הקורא.
והנה כלי הבניה האחר, שקבע את גורלה - הפיסיקה. חלשה היתה בפיסיקה, לא אהבה אותה - כך פסקה, טענה כל הימים - מראשיתם ועד אחריתם.
מגמתה היתה הומנית. חיבבה את הספרות - הרבתה לעסוק בה, ובמובחר ובתבונה ובבקורת אמיתית, בקרה בהצגות ובסרטים - שמעה מוסיקה; רשמה רשימות בהירות ועמוקות, הדריכה בספרות, עוררה לקריאה. אף על פי כן הלכה אל המגמה הריאלית. על שום מה? היא עצמה היתה תוהה על כך.
ההולך בעקבות זהרה, בעקבות התלבטויותיה, בעקבות אור אהבתה הגדול, העוקב אחרי נאמנותה הבלתי מעורערת בכל האקלימים לבחיר לבה אחרי מותו, האם יתפלא על שהלכה בעקשנות אל גורלה? היא לא יכלה לחיות בלא שמואל. לא שובו היה אשליה, כי אם המשך חייה בלעדיו. מלחמת השחרור, האבדה שאבדה בה את מיטב חבריה - רק זרזו את הליכתה.
היא תהתה, שאלה מפי ברוריה פתרון לחוק אחד בפיסיקה, שלא הבינה את בסיסו התיאורטי - חוק הפגישה לאחר הפירוד:"שתי פרודות אויר או נוזל הפוגעות בגוף ונפרדות על מנת לעבור אותו חייבות להפגש בקצהו השני באותו רגע ובאותו מקום בלי להתחשב עם ארך הדרך שעל כל פרודה לעבור".
היא עצמה ענתה על השאלה. חייה ענו עליה. לא ארכה הפרידה מיקר נפשה. היא נפגשה עימו בקצהו השני.
שרגא קדרי (שיחה בבית הורי זהרה ביום כ"ד תשרי תשי"ד, יום הולדתה של זהרה)

מתוך "זהרה לביטוב חייה וכתביה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

אין ספק, כי כשרונותיה היו יוצאים מגדר הרגיל. היתה לה זיקה גדולה למדע, לשירה ולטבע, אך קסמה היה בזה, שהיתה נטועה בלב העולם. שאהבתה היתה שונה מאהבה אחרת. שמסירותה לא ידעה מעצור. היה זה כושר לקרבן וצמאון לקרבן. באישיותה נתגלם כל סער הרוח, כל אי המנוחה של דורה, דור שספג את האור של הראשונים והוסיף עליו משלו. דור "ראשון לגאולה" וגם ראשון לחבלי הגאולה.
כשרונה הספרותי לא היה כשרון לסתם כתיבה, כי אם להביע אגב שיחה בכתב עם הנפשות הקרובות לה את חוויותיה העמוקות. במקום אחד היא כותבת:"לצערי, איני כותבת דברים יפים, אף לא רמים. כותבת אני דברים שכיחים". ולא ידעה כי "דברים שכיחים" אלה לא היו שכיחים, והיה בהם גם יופי, גם רוממות. וכמה כאן פזורים דברי חוכמה, תיאורי הוי, ציורי נוף (הסתו, השלג, שמראהו הרנין אותה ביותר, עד כי התפלאה שאינו משנה את רוח הבריות).
בעצמה בעלת נפש גדולה, טראגית, שמחה לראות (בהיותה באמריקה) את רבבות העמלים, שחייהם קשים, ובכל זאת הם "יודעים להתנער" (אלה ש"יש בהם אותה הקלות, שאנחנו חסרים אותה כל כך. לא קלות הדעתת, לא קלות המחשבה, אלא אותה הקלות שמאפשרת להם לאנשים לחיות"). ואמנם מגע עם הטבע, ע אנשים אהובים עורר גם אותה. וכמה אהבה, כמה "קלות" נושמים מכתביה לאנשים הקרובים לה! אכן לא היתה זאת קלות המאפשרת לחיות. ורק שבנפש העשירה שמור תמיד גם אור לא צפוי. והיא שהתהלכה בנפש שרופה, למן היום שאבד לה יחידה, היתה קשורה בנפש האנשים האהובים לה - ביחוד באלה שהיו קרובים לו. היא לא חפצה גם אז בחיים בטלים, נטולי תוכן. אבל היא הוכשרה עוד לתת את חייה, ולא לקבל דבר מהם.
היתה זאת נשמה גדולה, ומי שראה פעם את הנערה, לא שכח את הפנים המחוכמים, העינים העמוקות, המרוכזות, את העצב הרב, שלא חפצה להיפרד ממנו. היא חפצה עוד לתקן מה, ביקשה למלאות את חייה המרוטשים, אבל בעומק הויתה נמשכה אל זה, שבלעדיו לא היה טעם לחייה.
ספר יחודי במינו, ביגונו, בעושר הנפש הצרורה בדפיו.
יעקב פיכמן
"דבר השבוע", י"ג ניסן, תשי"ב

מתוך "זהרה לביטוב חייה וכתביה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מתוך יומן מכתבים אל שמואל, בחיר ליבה, אחרי שהלך ואיננו

ירושלים, שבועות תש"ז - 23.5.1947
עברו כבר 21 יום.
לקחתי לידי את עטו של שמוליק והחילותי לכתוב.
למי אכתוב אם לא לשמוליק? ואולם כולם אומרים שאין עוד שמוליק, שלעולם לא יהיה עוד. האמנם? הייתכן? לא אאמינה בזאת. הרי מכתביו עמי ותמונתו עמי, ורוח ונפשו קשורים בנפשי, ואין לי בעולם דבר ממשי יותר ומוחשי יותר מאשר קשר זה ואהבה זו שלנו.
ולפתע, ברגע אחד אכזרי, באים אנשים ואומרים: די, זהרה. שכחי. מתחי קו על העבר. מכאן עליך להתחיל מחדש. מה קרה? איפה שמוליק? והם אומרים:שמוליק לא ישוב עוד, הלך לעולמים, ואיננו עוד. ואני, רק רגע קט מפריד ביני ובינו. מי יתן לי לחזור אחור ולהשיב רק את הרגע הזה חזרה, ואז... הרי הכל יכול להיות כה טוב - ומדוע זה הכל כל כך, רע ומר? הרי שמוליק ישנו, הרי אין זה יכול להיות אחרת. "היה איש, וראו: איננו עוד" - אם כן איפה הוא?

23.10.1947
ושוב יום הולדת לי. לפי התאריך הנוצרי. בעצם, האמיתי - כי תמיד חשבתי על ה-23.10 כעל יום הולדתי.
פעמוני הכנסיה מצלצלים עתה מרחוק. נוגה המנגינה. נעימים וענוגים הצלילים המהדהדים באפילה, מסכמים את החג שחלף ומכניסים לנשמת האדם את העצבות שבחולין, שרים שירת פרידה ליום המנוחה והמרגוע שחלף ומחשלים את הרוח לשבוע העמל.
עתה שומעים את צלצול הפעמון הרבה אנשים. מאושרים, סובלים, אומללים. אף אני ותמונתך יושבים יחד. נועצים מבט עמוק בעינים ושומעים. התשמע שמוליק? עומדת התמונה קפואה במסגרתה, מביעה הבעה נוקשה, שקטה, בלתי משתנית. זוכרת אני את הרגע בו הצטלמת. מה חשבנו באותו זמן? למה שימשה התמונה בזמנה? ועתה? עתה היא סמל, סמל של מה שהיה, היה ולא ישוב עוד... לא רק תמונתך היא סמל, שמוליק. אך אני איני אני. אך אני איני אלא במל, סמל של העבר, סמל של מה שהיה, ואני רק בת עשרים... או אולי בת עשרים. או כבר... איני יודעת, אבל מרגישה אני את עצמי כה מאחור, אדם בעל "זכרונות", בעל עבר רחוק ויפה והווה אפור ומשמים. ועתיד? על עתיד איני מדברת כלל. רחוק רחוק הוא נראה לי, והדרך אליו קשה ומפרכת וחסרת כל אור. והעתיד עצמו, אף הוא אינו מאיר, אינו קוסם ואינו מושך אותי כלל לחתור ולהגיע אליו.

22.12.1947
שמוליק!
איני יודעת לבאר לעצמי מה קרה אתי בימים האחרונים. פתאום לפתע נגמר הכוח, נגמר עד כדי כך שאיני מכירה את עצמי כלל. איני יכולה לעשות שום דבר. איני יכולה להתרכז בשום דבר. כשאני עם אנשים אין לי כוח להיות איתם. כשאני לבדי רע לי שבעתים. איני יכולה למצוא את הסיבה שדוקא עכשיו, פתאום לפתע, ייפסק הכל, שפתאום תיפסק כל השליטה העצמית, שתפסק כל אפשרות של יכולת לעשות דבר מה. כשאני לבדי איני חושבת אלא על דבר אחד: איך לא להשתגע? איני מבינה מדוע דבקתי ברעיון זה. הרי היו שנים וזמנים שהיית עולם מלא לעצמי. והאמנם קטנתי ואפסתי כל כך שאפילו את עצמי איני מסוגלת לענייו ולהעסיק?

האמנם יודעת אני מוות מהו? האמנם לא שמעתי אלפי פעמים קודם שפלוני מת, אחר נהרג, שלישי התאבד. מדוע לא העירו הדברים שום תגובה עמוקה מבפנים? סתם. ואילו עתה, כל ידיעת מוות נוספת אומרת לי כה הרבה, אפילו של אנשים זרים לי, שלא הכרתים מעולם. עצם עובדת מותו של אדם אומרת לי עכשיו דברים אחרים לגמרי ומעוררת מחשבות ורגשות שונים לחלוטין. ובכל זאת, כשאומרים לי שמת בן אדם - מקבל אני זאת כעובדה, ואילו שאתה שמוליק, אינך ולא תשוב - מקבלת אני כדבר שאינו יכול להתקיים במציאות. אבל היום,שמוליק, נודע לי שלא תשוב; היום משום מה גמר החץ את חדירתו פנימה; היום השלים את מלאכתו. אולי זוהי סיבת הטירוף שאחזני בימים האחרונים... היום תמונתך העומדת ממולי מביטה עלי בצורה אחרת מאשר תמיד. איני יודעת מדוע אני רואה צער בעינים. על מה שמוליק? על שחדלתי להאמין שתשוב? אגלה לך סוד, שלמרות שכבר נודע לי שלא תשוב - תמיד אפשר להאמין, ואם תופיע לפתע - לא יהיה בזה כל פלא בעיני, אלא דבר כה טבעי ומובן שאתה מוכרח לחזור. איני יודעת מדוע, אבל התמונות שחולפות במוחי חלוף ושוב לא השתנו כלל.

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

תל אביב, 5.12.1944
בנוגע להערתך שכל היחסים הקיימים עתה בין בנים ובנות הם דבר טבעי: אין זו מניחה את דעתי ואינני מסכימה לכך. כי, סוף סוף, האדם נבדל מן החיה רק בשכלו, ובשכלו הגיע למנהגים תרבותיים, והוא משתדל לעדן ולצרף את מעשיו, מחשבותיו ושאיפותיו, ומנסה לתת להם תוכן חדש. וכך גם כאן. אינני יכולה לשאת את הגשמיות הרבה הזאת, שאינה רואה אלא גופות בלבד ולא אנשים חיים.
וכן בענין זה שהערת שהבנות חינכו את הבנים. כבר אמרתי לך זאת בעל פה. פשוט מגוחך הדבר לאמור זאת. בנות רבות - משראו את יחס הבנים אליהן, שאין הם רואים בהן אדם לשיחה ולהבנה ולחברות, אלא גוף שעלול לתת להם ערב נעים - סיגלו לעצמן דרך מחשבה שרק לשם כך הן קיימות, וכיון שדעה זו היתה רווחת - וגם רווחת כיום - בקרב שדרות רבות של העם, היינו שהאשה נבראה לתענוגו של הגבר, הרי הן מנסות למלא תפקידן באמונה. רק אשמת הבנים היא, ואין לך מה לענות על זה כי אתה יודע שכך הוא, אלא שלשם הגנה על "המין" אתה מטיל את האשמה על אחרים. וכבר ראינו מבראשית: אדם מטיל את כל האשם על חוה, והיא נוחלת את הרע והסבל שבחיים.

ניו-יורק, מוצ"ש, 31.1.48
שעה 1.30 אחרי-חצות
לאבי-שמואל היקר, שלום!
ושוב מכתב מתוהו-לא-דרך, מבלבול, מדכאון. ושוב כל הפזמון חוזר חלילה. מדוע אין בי די כוח להיות בן-אדם? לא אדע. הכל פוגע מי משום מה קשה יותר מאשר באנשים אחרים. אנשים נהרגים בארץ ישראל? נו, ומה בכך? ובכל זאת, בפגישת סטודנטים ארץ-ישראלים איש לא חש בזאת, ועם תום המסיבה נוהר לו הקהל למקומות השעשועים, בודאי איש-איש כואב בלבו, אך מאין לוקחים הם כולם את הקלות הזאת ואת הגמישות לעבור מצב למצב בקלות רבה? מאמינה אני שגם לי היתה פעם אותה קלות, ואילו עתה? עתה איני אלא גוש כה כבד שאין בכוח שום דבר להוציא אותי קצת מן הכובד והשממון המעיק עלי. הכל חדש, הכל יפה, הכל מעניין - והכל חסר טעם, הכל תפל, הכל בלתי-חשוב כל-כך.
כולי מוקפת צלמי-מוות. כולי מוקפת רעיונות: אם כה קל לעבור מן העולם הזה, אם הכל כה קל וחולף וחסר קביעות, הרי אין טעם בכל הפרובלימות הרבות שבהן אנו משתקעים עד צואר, אין טעם בכל המאמץ, בכל השאיפות. איני אגואיסטית כדי לחשוב שאם לא למעננו - לא כדאי לעבוד בשביל מי-שהוא; אבל, אחרי ככלות הכל, לשם מה נהרגים אנשים? הלשם כך שלאנשים אחרים יהיה טוב בעולם הזה? ומדוע חשוב שיהיה למישהו טוב בעולם הזה? ומדוע חשוב בכלל להתקיים בכל המהומה הזאת? אלף שאלות, ואין תשובה אחת. קצתי בעצמי, בתלונותי, בכובד שבי, שאינו ניתן אף להתנערות קלה, עד כי...
קשה לי להאמין באור כאשר כולי בחושך. ואולי אני החושך עצמו! כבה בי כל אור וכל רצון לאור... האומנם זה נכון?
העיקר. מכתב ראשון ממרומי חלוני הצופה פני נהר בניו-יורק הבירה. חלון ענקי פתוח לקראת הנהר. חלון בקומה ה-16 המשקיף על הכל מגבוה. ומסביב אורות, אורות לאלפים, ומסביב לאורות חושך עמוק וכבד. והאורות משתקפים בנהר ומכפילים את עצמם. ובחוץ כה קר ומקפיא. ופנים החדר אולי די חם, אך אצלי בפנים קר כל-כך, ומבט-עיני קפוא כל-כך עד שודאי הוא עלול להקפיא את כל הקרב אליו. כל-כך לא הייתי רוצה להיות כה מדוכאה, בלתי-מאמינה, פסימית ומרת נפש. כל-כך לא הייתי רוצה - ובכל זאת, נאה שכזאת אני עומדת להיות. כולי שקועה עמוק מדי בעולמות שאינם, שלעולם לא ישובו: איני יכולה להאמין בשום דבר, איני יכולה, ואף איני רוצה לקוות לדבר-מה. הכל מיאש, מדכא ומפיל ארצה.
ואולי בכל-זאת עלי לשוב לארץ? הרי מלחמה לנו עתה. אם איני מאמינה אולי לפחות אתן ידי לאלה המאמינים במפעל-התקומה?
בין הסטודנטים כאן בניו-יורק החלו מנשבות רוחות של שיבה לארץ. רבים חושבים שהמצפון קורא להם לחזור. אודה: מצפון כזה אין בי. אין לי מצפון הקורא לי לחזור, יש לי רק שיקול האומר לי:"תפקידך שם". איני יודעת עדיין. עוד לא הגעתי להחלטה. בינתים, לשליש זה, נרשמתי לקולומביה, ואני בכל-זאת מתכוונת לשבת וללמוד. מאין לוקחים כוחות לכך? שאלה יפה וטובה. נראה, נדוג אותם מאיזו פינה נידחת ומאיזה משקע באיזה מקום בפנים.
מי יתן לי את שמוליק עכשיו להשקיף איתי יחד ממרומי-החלון על גושי-הקרח הצפים על-פני הנהר? לו היה שמוליק פה לא היתה זהרה פסימית, לא היתה זהרה שחורה וכבדה כל-כך! היו דאגות, היו מאויים, אולי אפילו מצפון הקורא לחזור ארצה. אבל לא היו יאוש, דכאון ותפלות. לא הייתי מגיעה לעולם למה שהגעתי. מכירה אני בעובדה, ואין בכוחי לשנותה אף במעט.
ובכן פעם ראשונה היא לי שאני עצמאית. אחרי ככלות הכל, את הבית עזבתי כבר פעמים רבות, אבל עכשיו: זרה, מוזרה ורחוקה מכל שהיה צריך לי פעם. ייתכן שלא כזה היה צריך להיות המכתב הראשון מהיציאה לעולם, אבל יציאה זו לעולם לא פקחה את עיני לכיוון החיובי. להיות מקופלת בשריון הילדות או האושר שהקיף אותי במשך זמן כה רב היה הרבה יותר קל.
למה אמשיך? הרי לך יש סגולה נפלאה להבין גם בשתיקה, גם מבין השורות, למה אכביר מילים?
האורות הולכים וכבים. מאירים רק הפנסים לאורך הדרך על-יד הנהר, מאירים האורות מעל הגשר, עמודי-החשמל שבצדו השני של הנהר, אך בבתים - חושך. העולם נם.
האנסה לנום גם אני?

ניו יורק, 6.12.1947
ערב. צועדת אני יחידה ברחובות ניו יורק. גשם יורד. רטוב וקר. אך רחובות ניו יורק אינם חשים בזאת. ההמולה והרעש אינם חדלים. האורות הרבים ממשיכים להאיר: אלפי האורות הניתזים מכל עבר, המחליפים את צבעיהם הדולקים וכבים, המשתברים לאלפי גונים, ממשיכים במשחקם. חלונות הראוה, שחג המולד כבר חידש ושינה את פניהם, מתנוצצים כברק מזהיר שבעתים, מקושטי ירק ופרחים, והסב הזקן, בעל החליפה האדומה והכובע המשולש, בעל העינים הטובות והמאירות והחיוך החם והרך והזקן הלבן הגבות העבותות, כבר מהאנשים, אך הם שוכחים שכרוכות גם חובות מסוימות, שצבא חייב אותן לאנשיו; זה הם שוכחים. אבל המצב הוא כזה שבכלל ממעטים לחשוב עכשיו. חושבים רק בכיוון אחד, והוא - להרוג, לאבד ולהשמיד. אודה: זרה לי מחשבה זו ורוח זו, נגד האנגלים. אבל עכשיו פשוט אין לנו ברירה, כי כניעה זאת אומרת: ויתור מוחלט לערבים. אין כל אפשרות של משא ומתן על בסיס מציאותי. אם כך, מוכרחים להילחם. ובכן נחזור ארצה ונעשה את מה שיאמרו לנו לעשות.

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח