משבר המינויים
משבר המינויים התרחש ביוני 1948, כאשר ראש המפקדה הארצית ושלושה מקציני הפיקוד העליון של צה"ל הגישו את התפטרותם לראש הממשלה ושר הביטחון, במחאה על פקודתו למינויים חדשים במטכ"ל, שנועדה לקדם את מגמותיו לשינויים מבניים ואישיים בצבא.
משבר המינויים התרחש ביוני 1948, כאשר ראש המפקדה הארצית ושלושה מקציני הפיקוד העליון של צה"ל הגישו את התפטרותם לראש הממשלה ושר הביטחון, במחאה על פקודתו למינויים חדשים במטכ"ל, שנועדה לקדם את מגמותיו לשינויים מבניים ואישיים בצבא.
ב- 26 במאי 1948 אישרה הממשלה הזמנית את הפקודה להקמת 'צבא הגנה לישראל' (צה"ל), כצבאה החוקי של מדינת ישראל. בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון של הממשלה הזמנית פירסם אותה חמישה ימים לאחר מכן. עקב נסיבות המלחמה נדחו השינויים שבן-גוריון שאף לבצעם עד להפוגה הראשונה, שנכנסה לתוקפה ב- 13 ביוני 1948.
על-פי המגמה שהתווה בן-גוריון, של הקמת פיקודים מרחביים, הציע המטכ"ל ב- 24 ביוני חלוקה לארבע חזיתות: צפון, תיכון, מרכז (ירושלים והדרך אליה) ודרום. כן הציע המטכ"ל את רשימת מפקדי החזיתות. בן-גוריון התנגד להצעת המטכ"ל ששיקפה לטענתו מגמה לחסום את דרכם של יוצאי הצבא הבריטי לפיקוד העליון של צה"ל, והתכוונה לחזק את מעמדם של מפקדים חברי מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), אליה השתייכו שלושה מבין הארבעה בהצעת המטכ"ל. הוא סבר כי חיוני לשלב בצמרת הפיקוד של צה"ל יותר קצינים "מקצועיים", חניכי אסכולת הצבא הבריטי. כנגד הצעת המטכ"ל העמיד בן-גוריון את תוכנית המינויים שלו (לאחר התייעצות עם הרמטכ"ל יעקב דורי , שהיה רתוק למיטת חוליו מזה חדשים אחדים). לפי תוכניתו - שהוצגה ב- 29 ביוני לפני סגן הרמטכ"ל וראש אגף המבצעים - יוחלפו אחדים ממפקדי ההגנה בקצינים מיוצאי הצבא הבריטי, שימונו למטה ולפיקוד החזיתות.
התוכנית נתקלה בהתנגדות מיידית של שני הקצינים - שהזהירו כי יתפטרו מתפקידיהם אם היא תיכפה עליהם - ועוררה תגובות שליליות גם בקרב שאר ראשי האגפים. המחלוקת העיקרית נגעה לשאלת המינוי של מפקד חזית ירושלים. למינוי זה הייתה חשיבות מיידית, מאחר שתוכנן מבצע גדול שנועד לפרוץ ולהרחיב את המסדרון לירושלים מיד עם תום ההפוגה הראשונה. לפי הצעת המטכ"ל נועד לתפקיד זה יגאל אלון, שבו ראו את המפקד המתאים ביותר לנהל מבצע התקפי מסוג זה. ואולם בן-גוריון דרש למנות את מרדכי מקלף לפיקוד על חזית המרכז והתנגד למינוי אלון, שהיה מפקד הפלמ"ח, חבר מפ"ם, ולא אחת הגיע עימו לידי עימות.
ב- 26 במאי 1948 אישרה הממשלה הזמנית את הפקודה להקמת 'צבא הגנה לישראל' (צה"ל), כצבאה החוקי של מדינת ישראל. בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון של הממשלה הזמנית פירסם אותה חמישה ימים לאחר מכן. עקב נסיבות המלחמה נדחו השינויים שבן-גוריון שאף לבצעם עד להפוגה הראשונה, שנכנסה לתוקפה ב- 13 ביוני 1948.
על-פי המגמה שהתווה בן-גוריון, של הקמת פיקודים מרחביים, הציע המטכ"ל ב- 24 ביוני חלוקה לארבע חזיתות: צפון, תיכון, מרכז (ירושלים והדרך אליה) ודרום. כן הציע המטכ"ל את רשימת מפקדי החזיתות. בן-גוריון התנגד להצעת המטכ"ל ששיקפה לטענתו מגמה לחסום את דרכם של יוצאי הצבא הבריטי לפיקוד העליון של צה"ל, והתכוונה לחזק את מעמדם של מפקדים חברי מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), אליה השתייכו שלושה מבין הארבעה בהצעת המטכ"ל. הוא סבר כי חיוני לשלב בצמרת הפיקוד של צה"ל יותר קצינים "מקצועיים", חניכי אסכולת הצבא הבריטי. כנגד הצעת המטכ"ל העמיד בן-גוריון את תוכנית המינויים שלו (לאחר התייעצות עם הרמטכ"ל יעקב דורי , שהיה רתוק למיטת חוליו מזה חדשים אחדים). לפי תוכניתו - שהוצגה ב- 29 ביוני לפני סגן הרמטכ"ל וראש אגף המבצעים - יוחלפו אחדים ממפקדי ההגנה בקצינים מיוצאי הצבא הבריטי, שימונו למטה ולפיקוד החזיתות.
התוכנית נתקלה בהתנגדות מיידית של שני הקצינים - שהזהירו כי יתפטרו מתפקידיהם אם היא תיכפה עליהם - ועוררה תגובות שליליות גם בקרב שאר ראשי האגפים. המחלוקת העיקרית נגעה לשאלת המינוי של מפקד חזית ירושלים. למינוי זה הייתה חשיבות מיידית, מאחר שתוכנן מבצע גדול שנועד לפרוץ ולהרחיב את המסדרון לירושלים מיד עם תום ההפוגה הראשונה. לפי הצעת המטכ"ל נועד לתפקיד זה יגאל אלון, שבו ראו את המפקד המתאים ביותר לנהל מבצע התקפי מסוג זה. ואולם בן-גוריון דרש למנות את מרדכי מקלף לפיקוד על חזית המרכז והתנגד למינוי אלון, שהיה מפקד הפלמ"ח, חבר מפ"ם, ולא אחת הגיע עימו לידי עימות.