Captain Cohen Moshe

ביד רועדת ובלב כואב אני כותבת טורים אלה על משה היקר שלנו. קשה להשלים ולהסתגל לעובדה המחרידה, כי משה איננו בחיים, כל פינה וכל שביל מסביב ספוגי-משה הם ואי אפשר להיכנע לגורל המר, זה שגזל מאתנו את משה. נפל משה למען כולנו, למען המולדת, למען עמק הירדן והכנרת, למען המקום בו נולד וגדל, יצר ועמל, בו הקים משק למופת, בנה בית לתפארת ובבית חיי משפחה מסורים, אשה ושני בנים חמודים. את כל אלה נטש וילך, בהגיע צו השעה והמצפון: להגן על המולדת הלך לחזית צמח, שם נלחם גם קודם לכן בגבורה וניצח, מיגר את האויב, אז הלך וחזר והפעם - אבוי! - יצא ולא חזר, הפעם נפל שדוד, לבו נקרע לגזרים. מות- קדושים וטהורים מת, מות-גבורים. ואללי לנו, היה לנו משה - ואיננו עוד! -
נזכרת אני בימי-ילדותו. ילד יפה היה, נעים וחזק. כל רואיו אהבוהו. גדל ונעשה נער, והנה הוא כבר תלמיד חרוץ בבית הספר, חרוץ גם בבית - בשובו מבית הספר מטפל באחיותיו הקטנות, מגלה אהבה ומסירות עד אין קץ, עוזר לאבא במשק, מתענין בכל ומוכן תמיד כטוב ומיטיב להגיש עזרה לכל זקוק - לכל חלש וחולה. אינו יודע אף פעם עייפות, כשנדרשת עזרתו למישהו, גם לערבים הוא עוזר במלוא יכולתו. ויד משה בכל - ברפת, בפלחה, בפרדס, בגן הירק, במטעים ובדייג, בכל אלה היתה מורגשת ידו העובדת הבטוחה, ועינו המרחיקה ראות. בעודו נער המציא והרכיב מכשיר דייג משלו, ובימות הגשמים היה חוזר ובודק מכונת הלחמה קנין-כספו, את רווחיו מעבודת-חוץ זו מסר לאבא. לאחר זמן, כשהוא כבר אב למשפחה, רוכש לו אופנוע, בו הוא מוצא סיפוק רק בנטייתו למכונאות, מרכיב עליו את בני משפחתו. ילדיו כה מאושרים, כה עליזים, ביחד עם אמא ואבא שלהם.
בנפול משה אבד אבי-משפחה מסור לאשתו ולבניו. בן יקר ואהוב להוריו, לאחיו ולאחיותיו. כולנו שוכלנו, המכה גדולה ואין מנוחה ונחמה! -

א מ א

מתוך הספר 'משה כהן - ט"ו תשרי תרע"ד - י"א אייר תש"ח' הוצאת עמק הירדן
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח

שנים אחדות בילדותו למד אתי יחד בביה"ס ביבנאל וישב בביתנו ויהי כאח לי: יחד עשינו כל מעשה קונדס, יחד עסקנו בשעות הפנאי בכל המשחקים למינהם, אשר החביבים מכולם היו לשנינו הדייג והשחיה בים (כשהיינו באים תכופות למספר שעות אחה"צ לכנרת, לבית הוריו) ומשה הצטיין בהם יותר מכל חבריו ואף ממני. בית הורי אני, ביבנאל ובית הוריו של משה בכנרת היו בכלל קשורים ודבוקים זה בזה כשני חלקים למשפחה אחת, אני ומשה היינו הקשורים ודבוקים במיוחד, החל בימי הילדות המשותפים שלנו וכלה בנעורינו ובגרותנו, עד היום שקופחו חייו הצעירים, אויה לי! בטרם עת.
כבר בילדותו היה בעל אופי מוצק. נטה ליציבות ויסודיות בכול, הצטיין ביחס של מסירות ונאמנות לכל חבריו, ואני זכיתי להנות מיחסו זה עשר מונים. בביה"ס היה בין טובי התלמידים, הצטיין בתפיסתו המיוחדת בחשבון, כבר אז היתה מתלבטת וניכרת נטייתו המיוחדת לכל הקשור במעשיות.
אין אני נזכר, אף במקרה אחד-יחידי של התפרצות ריב ומדון בינינו, שלום ורעות שררו בינינו להפליא. וכך היה גם בנעורינו ובבגרותנו, אף כי אז כבר הסתמנו והלכו הבדלי-מזג ידועים, אם כי מעטים, בינינו. במחיצתן של בנות, למשל, היה משה, הגלוי תמיד לכל, כאילו מתכנס לתוכו, חג סביבו מעין עיגול וחייץ של ביישנות ושתיקה. הוא שהדריכני בכל יתר השטחים. כשהגיע לפרשה זו של "בינו לבינה" היה פונה אלי כאל מדריך, כאל מי שמנוסה ומתמצא יותר ממנו. את התלבטויות-אהבתו הראשונות השיח לפני, ואז נתגלה בשפע של רוך ועדינות, מידה שאיננה שכיחה בינינו, בני ה"צברים"
לכשמצא את בחירת לבו, היה יחסו אליה ספוג רוך ועדינות במידה כזאת, שעליה היינו מוצאים אך כתוב בספרים. ראיתי במשה אחר כך בעל למופת ואב למופת.
ושוב עבדנו יחד בהגנה. אל פעולתו בהגנה התמסר בכל להט-נפשו ומסירותו. מעטים היו כמותו!

שמואליק
יבנאל

מתוך הספר 'משה כהן - ט"ו תשרי תרע"ד - י"א אייר תש"ח' הוצאת עמק הירדן
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח

הגליל על הריו ועמקיו, על מרחביו ואגמיו, על חנו וקדרותו, שלוותו והסכנות הצפונות בו הטביע חותמו על יושביו וברא טיפוס אדם יהודי חדש, עובד-אדמה שלו ונועז, המוציא לחמו מן הארץ ביגיע כפיו ונוטר את פרי עמלו בנשקו בפני מחבלים.
בגליל זה ובאווירה זו נולד, גדל והתחנך דור בני הגליל, דור גא, אמיץ ואוהב עבודה, בן חורין, ישר ונאמן, עצור וסגור במקצת, אולם ער למתרחש בעולמו.
משה כהן איש כינרת-המושבה, התברך במזיגה מופלאה של סגולות אלה. דמותו היוותה ומהווה דוגמא ומופת לדור עלומים זה, דור בני הגליל.
מאז היה לאיש ועד יומו האחרון היה נאמן לדרכו - ונוסף על עבודתו המפרכת במשקו, היה נענה ללא סייג לתפקידי המגן ולעולם לא ידע הפוגה.
נחרט בזכרוני אחד ממעשיו אשר בפשטותו ובחינו משקף הוא את דמותו של משה. בקיץ 1941 זמן קצר לאחר השתתפות פלוגה א' פלמ"ח (משה כיהן בה כסמ"פ) בפלישה לסוריה, יצאה הפלוגה למסע אימונים ממושך בגליל המרכזי, אשר היה מאוכלס בשעתו ערבים בלבד, ומרביתם עוינים לנו. (אגב, מסעות אלה מילאו תפקיד רב בעיצוב דמותו וכשרו של הנוער ושימשו אמצעי הכנה והכרה בשטחים, שטחי החזית בעתיד הקרוב, זה שהביא בעקבותיו את הנצחון) בראש השדרה הארוכה נע משה אשר הכיר את מסתורי הגליל. לאחר מספר ימי מסע מייגעים, כשהפלוגה עשתה דרכה לאיטה על שיפולי אחד ההרים, נעצרה לפתע. משה שהלך בחוד, שח לארץ ונראה כעושה במלאכה חשובה. סקרנות הפלוגה גברה על עייפותה וכל אנשיה הקיפוהו לראות פשר עיסוקו. משה הזדקף ובידיו השריריות והאיתנות מונפת מחרשה ערבית, שנתגלתה לו כשהיא נעוצה עמוק באדמה, עקרה ממקומה והעמיסה על כתפיו החסונות נוסף על ילקוטו הכבד ונשקו ה"טרדני" המוסתר מתחת לבגדיו (ימי מחתרת היו הימים). המשיך לצעוד כבראשונה, כאילו לא נוסף דבר על עמסו. שידולי אנשיו לחלק אתו את המעמסה הושבו ריקם. שכן לא גרס משה זכויות מיוחדות למפקדים (ידע על חובות מיוחדות) משה הוסיף לנוע בראש השדרה כשעל כתפו מתנוססת המחרשה עד שהביאה בשלום למשקו.
מקרה פשוט זה משקף את אישיותו של משה. משה בראש היחידה מוביל, נשקו מוצנע כיאה לאיש מחתרת עניו, עומס על גבו את מטענו, מאמן עצמו ואנשיו לקראת מערכה ודאית וגורלית, ובאותה שעה מושרש בקרקע - ומחרשה מיושנת שיכולה להועיל כלשהו, מובלת למשק כסמל מזיגת היצירה והלחימה.
בדרך המיוחדת לו ידע לבצע בעת ובעונה אחת את כל המוטל עליו בהגנה מחוץ למשק (עד לערבות הנגב, הגיע לקדם את פניו של רומל) מזה וטיפוח המשק החקלאי מזה וללא כל סתירה בין אלה השניים. היות מפקד תקיף אולם חבר נאמן ואהוב על אנשיו ומפקדיו וסגולותיו אלה לא בלבד שלא היו אצלו מנוגדות זו לזו אלא אף משלימות זו את זו להפליא.
כולנו ידענו - כשמשה יוצא למבצע, יעשו הוא ואנשיו את כל האפשרי והדרוש וברוב המקרים ישובו מנצחים, באשר ידיעת-הארץ וידיעת-האדם, ידיעת-מקצועות ותבונות-חיים, אומץ וזהירות העזה ותחבולה וידיעת האויב שימשו יסודות במנהיגותו הצבאית-חברתית של משה. סגולות יקר אלה העמידוהו תמיד בראש עד ליום בו נתן את היקר שיכול איש עבודה והגנה, אוהב חיים ושלום לתת.
בשנת מלחמה גורלית זו השקיע את מרבית זמנו ומרצו להגנת הגליל התחתון ובקעות כנרות. וכרגיל עמד בגזרות החמורות ביותר של החזית. עם פלישת הלגיון ולאחר מכן פלישת כוחות סוריה לעבר קבוצת גשר, עין גב, צמח, הדגניות וכנרת התייצב בראש המגינים. בידעו שהנשק אשר ברשות אנשיו דל משיוכל להכריע את שריוני האויב, נקט בעוז-רוח, בדרכי לחימה פלמ"חיות נועזות הפעיל בראש ובראשונה את רוח-אדם, שהאמין בה וסייע להכרעת המערכה לטובתנו.
ומשה המפקד -כתמיד דוגמא אישית. מופת ההעזה וההקרבה. מנהיג את אנשיו בקרב ובידיו ממש מפיל חללים בין האויבים.
סמוך לנצחון כוחות ההגנה בבקעת-כנרות נפל, צעד בראש, לחם בראש ונפל בראש. נאמן לחינוכו הפלמ"חי הידוע "ראשונים תמיד אנחנו" אכן, נאמן לדרכו היה האיש המפקד והרע משה כהן ז"ל.

יגאל אלון

מתוך הספר 'משה כהן - ט"ו תשרי תרע"ד - י"א אייר תש"ח' הוצאת עמק הירדן
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.

עם עליית "חומה ומגדל" לעין גב הכרתי את משה. תפקיד התפקידים היה אז בארגונה וקיומה של השמירה המדוקדקת והיעילה בלילות בגבולותיה המרוחקים והמפותלים של הקבוצה הצעירה ואותה שמירה היתה אז הרת סכנות לבעליה, הערבים שבסביבה לא השלימו עם התנחלותנו במקום, זממו רעות נגדנו. משה היה אז הרוח-החיה בשטח השמירה, השתתפתי אתו יחד במלוי תפקיד קשה ואחראי זה ומהרגע הראשון הרכישני יחס של אמון ואהבה אליו - רושם בל ימחה עשה עלי בבטחונו, קור רוחו והתמצאותו המהירה בכל מקרה של צורך לראות אחרית מראש ולקדם פני הרע, לסכל עצת ערבים מתנקשים, - הרגשתי בו את כשרון המפקד, אתו ואחריו אפשר היה ללכת בבטחה ובעינים עצומות לכל מקום-סכנה.
ובמשך כל אחת-עשרה השנים שהכרתיו אחר כך, חזרתי ונוכחתי לדעת, כי אותו רושם ראשון לא הטעני, עמדתי יותר ויותר על המזיגה הנפלאה של שתי התכונות בנפשו, הנראות כשונות ומנוגדות ואילו באפיו היו משולבות ומלוכדות יחד - רוך חברי ותקיפות, קימוץ במלים ויציבות עקבית במעשים, פה ושם מעין חיספוס ואפילו דוקרנות "צברית" בתגובתו להתנהגותם של חברים, אולם תמיד כנות מלאה וברות לבב. "אחד בלב ואחד בפה" ומכל שכן עוד "אחד ביד" היו ממשה והלאה.
מלכתחילה לא היה בין "החברים הקלים" בקבוצה, ידע להטיח דברי ביקורת כנגד ה"צמרת" שבהנהלתנו, לא קיבל מרות מיד וללא אבחנה, היה מגלה נגעים ופגעים בחיי חברתנו שהיתה בראשית התהוותה והתגבשותה, אולם בקרוב נוכחנו כולנו לדעת, כי אין כמשה לאחריות והכרת-חובה, אין כמותו למילוי תפקיד באופן מדוקדק ואף מתוך ראות תועלתה של החברה כולה.
ומה גדול היה כוחו בשליטה עצמית בשעת-הצורך. הנה היה מעשה והוא נפצע בשעת זריעה ראשונה בשדה, בימי המאורעות, נפלט כדור מאקדוחו ויפגע ברגלו - בין החברים שסובבו אותו קמה בהלה קצת, אך הוא עצמו נשאר שקט כשהיה, חבש בעצמו את פצעו, ואך ביקש שבל יספרו על המקרה להינדה (אשתו) ולהוריו שבכנרת, שכב מספר ימים בחדר-החולים באמתלא של סתם-התקררות. רק עינה הבוחנת של אמו ידעה אחר כך, לגלות את הסיבה האמיתית ל"התקררותו", חור הכדור שבנעל מתחת למטתו היה לה לגביית עדות מגלה טמירין על כל מה שקרה.
בימי המאורעות באה כנופיה ערבית מהסביבה להתנקש בחיי נחמני מטבריה, שהיה מבקר תכופות אצלנו. בעלי המזימה היו מבחינים בנחמני, לפי האוטו הירוק שבו היה בא ויוצא. והנה התנפלו פעם על אוטו ירוק, כשטעות היתה בידם - הפעם ישב באוטו לא נחמני, אלא הקבלן לעבודות בנייה אצלנו. בפיקודו של משה יצאה מיד כיתה רדפה אחרי המתנפלים והבריחה אותם מעבר לגבול הסורי.
אגב, הוא היה עומד בפרץ כנגד הערבים לא בלבד ולא תמיד, אך, בחוזק יד. הוא ידע לצנן התחממות-יתר בינהם, גם בדברי הסבר משכנעים, - בדרך שלום. הוא ידע להתהלך כראוי עם הערבים, כי הוא ידע לא רק את לשונם, כי אם את רוחם ואפיים. הערבים, שבאו אתו במגע, למדו אף הם מהר להוקירו ולהתחשב בו כיאות.
לא איש העיון המופשט היה משה, כי אם איש המעשה. סיפרו לי, כי בשעה שביקר בקורס ההשתלמות לעניני-ההגנה בחניתא, היה אדיש לגבי ההרצאות העיוניות, אולם היה בין הראשונים למיצוי הצד המעשי שבתורת הקורס. כשהגיע הדבר להדגמת יריה קולעת, פירוקם והרכבתם של כלי-נשק למינהם וכו'. יכול היה להיות אף מורה למוריו.

יוסף רבר
עין גב.

מתוך הספר 'משה כהן - ט"ו תשרי תרע"ד - י"א אייר תש"ח' הוצאת עמק הירדן
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח