טוראית חריפאי שבא זהרירה ז"ל

קורות חיים

זהרירה חריפאי (12 בדצמבר 1929 - 2 בינואר 2013) הייתה שחקנית תיאטרון ישראלית, אשר שיחקה בעשרות הצגות בקריירה שנמשכה למעלה מחמישים שנה. כלת פרס ישראל לתיאטרון לשנת תשס"ג.

זהרירה חריפאי נולדה וגדלה בתל אביב. אביה, חיים ליב חריפאי, היה מורה לעברית וספרות, עיתונאי ועסקן תרבות ביישוב, שעלה מרוסיה בשנת 1922.
בשנת 1933, בגיל ארבע התייתמה חריפאי מאביה, שמת עקב דלקת ריאות. אמה, חנה דבורה, עבדה במטבח של גן ילדים.
בתיכון למדה בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל'. בעת לימודיה הצטיינה, בין היתר, בשחייה.
אחרי סיום הלימודים התיכוניים הייתה בהכשרת גבת במסגרת גדוד הפלמ"ח.
במלחמת העצמאות הייתה אלחוטאית בחטיבת גולני.

לאחר שיחרורה הופיעה בלהקת הצ'יזבטרון בתוכניתה האזרחית מחוץ לצבא, ולמדה בבית הספר לדרמה שליד התיאטרון הקאמרי. אחד ממוריה היה פיטר פריי, אולם חריפאי מחשיבה עצמה קודם כל לתלמידתו של יוסף מילוא, מייסד התיאטרון הקאמרי.
בשנות החמישים והשישים שיחקה בהצגות "כובע הקש האיטלקי" ו"כטוב בעיניכם" בקאמרי, "מעגל הגיר הקווקזי" והצגות נוספות בתיאטרון חיפה, ועוד.
בסוף שנות החמישים השתתפה בלהקת בצל ירוק, שם שרה סולו את "הפרוצה החלוצה" - שיר פרובוקטיבי שנאסר לשידור ברדיו.
אחרי שפוטרה מתיאטרון הקאמרי, בעיקר מסיבות של מראה חיצוני, שיחקה בשנת 1958 את אינז הלסבית בהצגה "בדלתיים סגורות" מאת ז'אן פול סארטר במסגרת תיאטרון זווית אותו הקימה יחד עם שחקנים אחרים,
בשנת 1967 העלתה ערב שירי משוררים בשם "אותיות חתומות בספר" ומאז התמחתה בקריאת שירה. היא נמנית עם הראשונים שעסקו בכך.
בשנת 1968 הצטרפה חריפאי שוב לסגל התיאטרון הקאמרי ונמנתה מאז עם שחקניו הבולטים. היא ידועה בסגנון המשחק המקורי שלה, שבזכותו התבלטה בשחקה הן דמויות משנה והן דמויות ראשיות. התפרסמה במיוחד בתפקידים שגילמה במחזות של חנוך לוין, כמו "סוחרי גומי", "אשכבה", "יעקובי ולידנטל" ו"רומנטיקאים". מחזות נוספים בהם כיכבה היו "הנשים האבודות מטרויה", "אמא קוראז'" ועוד.
בשנות התשעים החלה גם לביים לתיאטרון הספרייה ולתיאטרון בית צבי ברמת גן, שם גם לימדה משחק. ביימה, בין היתר, את "יעקבי ולידנטל" (שבו שיחקה בתה, איה שבא), את "ירמה" בכיכובה של שירי גולן, ואת "אלוף הבונים" בכיכובו של יורם חטב.
ביימה בהמשך את ההצגה "רסיסים" בפסטיבל עכו ואת "דבורה ברון" מאת יהודית קציר בתיאטרון הקאמרי.
בשנים 2003-2010 שיחקה במסגרת תיאטרון בית ליסין ב"אבודים ביונקרס" מאת ניל סיימון ובמחזות נוספים. לאחר מכן שיחקה בתיאטרון באר שבע ושוב בקאמרי.

חריפאי שיחקה גם במספר סרטי קולנוע, בהם ארבעה סרטים של אפרים קישון: "סאלח שבתי", "השוטר אזולאי", "תעלת בלאומילך" ו"השועל בלול התרנגולות" (לצדו של שייקה אופיר, עמו הרבתה להופיע גם על הבמה), וכן בסרט "חמש חמש" בשנת 1980.
בשנת 2007 שיחקה בסרט "מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן, שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל הקולנוע בקאן.

לחריפאי הוענקו פרסים ואותות כבוד:
1983 - פרס כינור דוד - על משחקה ב"יונו והטווס"
1989- פרס אייזיק שטרן על תרומתה לאמנות התיאטרון
2001 - פרס האקדמיה לתיאטרון למפעל חיים 2003פרס מפעל חיים במסגרת האקדמיה הישראלית לתיאטרון ב-2001
2003- פרס ישראל בתיאטרון
2004 – פרס הוקרה ב"פסטיבל אשה" בחולון
2012 – פרס התיאטרון הישראלי לשחקנית משנה הטובה ביותר בהצגה "סוף טוב" בקאמרי.
  
חריפאי הייתה אשתו של הסופר שלמה שבא ואמה של השחקנית והבמאית איה שבא. אחיה הבכור, בן שחר חריפאי (1921–2004), היה שופט צבאי ושופט תעבורה. 

זהרירה חריפאי התגוררה ברחוב זכריה 14 בתל אביב עד פטירתה  ב-2 בינואר 2013 ממחלת הסרטן. נקברה בבית הקברות בקיבוץ גבעת השלושה.