סמל צור שטיינווג יוסף יוסי ז"ל

קורות חיים

יוסף נולד ב- 30.6.1925 בדורטמונד, גרמניה ועלה ארצה במרץ 1940, לראש הנקרה. הוא למד בבית הספר היסודי "יבנה" בקלן עד כתה ח' בשנת 1939 ולמד בכתה י' בקבוצת גבע בשנים 1942-1943. בשנת 1948 התגייס לפלמ"ח, לחטיבת הנגב ובתפקידו האחרון היה מפקד משלט תל אל-חאסי מול הצבא המצרי הנצור בכיס פלוג'ה כן שימש כמש"ק מרגמות. ביוני 1948 סיים קורס מפקדי מרגמות בקיבוץ דורות והדריך בקורסים למרגמות בקיבוץ שובל את חברי שובל, משמר הנגב וחצרים וכן את אנשי מח"ל בקיבוץ צאלים. הקורס הועבר לרביבים ומשם הועברו המרגמות על גבי גמלים למשלט ביר עסלוג', בפיקודו של ברן (אברהם אדן). שם נמשך הקורס. בשרות מילואים היה במשך שנתיים בבית ג'וברין ובמשטרת עיראק סואידן. במלחמת ששת הימים השתתף בשמירה על גשרי הרכבת. בשנת 1970 היה בין שומרי דוד בן גוריון בשדה בוקר. בשנת 1971 היה בשרות בכור האטומי בדימונה. בשנת 1978 היה בשרות מילואים בגבולות. פעילות אזרחית: בשנת 1949 הקים נגריה בקיבוץ שובל ובשנת 1971 הקים שם מפעל מתכת. בשנים 1951 עד שנת 1955 היה מוכתר קיבוץ שובל והיה גזבר המשק. בשנים 1958-1962 היה ראש המועצה האזורית בני שמעון. סיים לימודים לתואר ראשון בכלכלה (1975/1976) ולתואר שני בהנדסת תעשיה וניהול באוניברסיטת בן גוריון. יוסף צור היה נשוי לאילנה, חברת פלמ"ח והתגורר בקיבוץ שובל עד לפטירתו בכ"ח חשון תשע"ב, 24 נובמבר 2011.

מידע נוסף מאתר ההנצחה של קיבוץ שובל:   

יוסי נולד בדורטמונד ((Dortmund שבגרמניה בשנת 1925 להוריו קרל ומרתה שטיינווג. המשפחה עזבה את גרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והגיעה ארצה בשנת 1940. עם עלייתו ארצה, התחיל יוסי ללמוד במסגרת עליית הנוער בירושלים בבית הספר המקצועי "קאלן". שם למד, בין השאר, נגרות וערבית ששימשו אותו היטב בהמשך חייו. בגיל שבע עשרה עבר יוסי עם קבוצתו להכשרה בקיבוץ גבע, בהמשך לנווה איתן, למעברות ולבסוף הגיע לקיבוץ "אילת" בנתניה. במהלך שהותו בנווה איתן התגייס יוסי למשטרת היישובים העבריים ("נוטרים") ול"הגנה". 
קיבוץ "אילת" עלה על הקרקע בנגב ביום כיפור 1946 במסגרת "11 הנקודות" והפך לקיבוץ שובל. עם השנים מילא יוסי תפקידים מרכזיים בקיבוץ שובל ובסביבתו. בין השאר שימש יוסי כמזכיר הקיבוץ, כמוכתר הקיבוץ האחראי על הקשרים עם הבדווים בסביבה, כראש המועצה האזורית בני שמעון וכגזבר הקיבוץ (פעמיים). כמו כן הקים יוסי בקיבוץ שובל את הנגרייה ואת מפעל המתכת. ערכים של יושר, ושל מנהל תקין היו תמיד נר לרגליו של יוסי, גם כאשר ערכים אלו לא עלו בקנה אחד עם ההתנהלות המקובלת בקיבוץ ובתנועה. כך, למשל, דאג יוסי להפסקת הרישום הכפול בהנהלת החשבונות של הקיבוץ, הפסיק את המנהג של חתימת מורשי החתימה של הקיבוץ על שטרות בלנקו של מוסדות התנועה ופעל (ללא הצלחה) לביטול נוהג זה בתנועה כולה. הוא צפה מראש והתריע על כך שנוהג זה עלול בסופו של דבר למוטט כלכלית את התנועה הקיבוצית וכך אכן קרה. במקרים רבים פעל יוסי לתיקון עוולות כלכליות של מוסדות התנועה כנגד הקיבוץ. יוסי לחם למען צדק חברתי ופיתוח יכולותיו וכישרונותיו של כל אדם. הוא נאבק כנגד סעיפים ב"תקנות הקיבוץ" אותם ראה כמנשלים את החבר מזכויותיו הבסיסיות, נאבק בקיבוץ למען השכלה גבוהה לכל בן קיבוץ וחבר קיבוץ, יזם מחשוב ומיכון בתעשייה ובחקלאות בקיבוץ שובל ובקיבוצים אחרים, שאותם ראה כמפתח למימוש הפוטנציאל והיכולות של חברי הקיבוץ. יוסי היה אוטודידאקט. הוא השלים לימודי בגרות אקסטרניים בגיל ארבעים, תואר ראשון בכלכלה בגיל חמישים ותואר שני בהנדסת תעשייה בגיל חמישים ושלוש. יוסי היה ציוני בלב ונפש, הכיר והוקיר את ערכי היהדות ותמך בכל ליבו בהתיישבות של יהודים בכל חלקי ארץ ישראל. ליוסי היו תחביבים רבים: אסטרונומיה, ציור, תרגום שירה ומחזות, חקר המשפחה, היסטוריה ועוד.
יוסי היה איש משפחה למופת. הניח אחריו אישה – אילנה, שלושה בנים – אורי, עמיקם ויניב. ואחד עשר נכדים – ניר, ניצן, איתן, עידו, עמית, נטע, תומר, עומר, עופרי, נועם ואמיר.

 יוסי צור – לזכרו
יוסי נולד בשנת 1925 בעיר דורטמונד ((Dortmund שבגרמניה. אביו היה פקיד גבוה במשרד הדואר והתחבורה, ואמו הייתה פעילה בארגונים ציוניים. בבחירות בשנת 1933 הלך האח הבכור ברחובות וצעק לעוברים ולשבים שיצביעו בעד הינדנבורג ונגד היטלר, אך הפור נפל, והמשפחה הבינה שתם עידן גרמניה המשכילה והנאורה. האב פוטר, אך הותר לו לפעול בתפקידו מאחורי הקלעים. כעבור זמן-מה נחלצו יוסי ומשפחתו משם. הם הגיעו ללונדון יום אחד בלבד לפני שהתחילה המלחמה באירופה, עם פלישת צבא גרמניה הנאצית לפולין. ראשון עלה ארצה האח הבכור, ואחריו עלתה כל המשפחה. יוסי למד שנתיים בבית ספר קלן, עבד שנתיים בפלחה בקיבוץ גבע, התגייס לחיל הנוטרים ושירת בנווה איתן. אחיו, שחי בלהבות הבשן, הציע לו להצטרף אליו, אבל יוסי רצה קיבוץ צעיר, כגון קיבוץ "אילת" שלחוף הים בנתניה. כשהתעניין בדבר, רמזו לו שיש שם שמוצניקים שרופים שלא מקבלים כל ארחי-פרחי, ולכן, על מנת להתקבל לשם, מוטב לו לצבור ניסיון בקיבוץ שומרי כלשהו. אי לכך הלך למעברות, אך לא ויתר על הרעיון ללכת לקיבוץ צעיר. כִּנדוניה לקיבוץ הצעיר הוא בנה כורסה יפה והעמיס אותה ואת מיטלטליו על עגלה, וכך הגיע לקיבוץ "אילת" שבנתניה. אך אבוי, הכורסה התפרקה בטלטולי הדרך, וכך התקבל יוסי לקיבוץ, למרות הכורסה המפורקת. כשהגיעה הידיעה שהקיבוץ יעלה להתיישבות בנגב רקד יוסי בחדר האוכל עם כולם, ואחר כך ניגש למלאכת בניית הצריפונים של שכונת מזו"ט – מהר זול וטוב. 
כשעלינו על הקרקע עבד יוסי בפלחה וקצר שדות נטושים בבריר ובכוילפה. במלחמת השחרור היה רגם של מרגמת שלושה אינטש במשלטים ופיקד על משלט אל חסי. תפקיד הבנות בפלוגה שישבה בשובל היה לתצפת מעל מגדל המים ולדווח על אירועים מיוחדים. יום אחד, כשאילנה הייתה בתצפית, עלה גם יוסי למרומי המגדל ועזר לה לצפות – גם לעתיד... משותף... 
אחרי שהחליף את זאב טאוב כמוכתר, הלך יוסי לשיח' סולימן ושאל אותו שאלת תם: למה אין כאן בית ספר? הכול ידעו שבן השיח', ג'דוע, פשוט התנחל בבניין בית הספר והפכו לביתו הפרטי... הצעירה בריגיטה מגרמניה קראה על מעללי השיח' סולימן ועל 40 נשותיו, ושאלה (בתיווכו של יוסי כמובן) אם יואיל לצרף אותה להרמונו. השיח' ויוסי נסעו לבאר שבע וקנו לה שעון זהב, כפיצוי על חלומותיה הוורודים של הצעירה. 
בתחילת שנות החמישים תכנן הממשל הצבאי את גירוש הבדואים, כולל שבט אל-הוזייל, לאזור הרי חברון. יוסי והמוכתרים של הקיבוצים השכנים הצליחו, לאחר מאבק, לבטל את הגזירה. הדבר זכה להוקרה בקרב הבדואים. כשנגנבו בלילה אחד שבע עגלות מהרפת בשובל פנה יוסי לגשש ממשפחת רומיילי שיעזור לנו להשיב את הגזֵלה. הגשש הלך בעקבות העגלות, ויוסי נסע אחריו בטרקטור. הגשש ידע שלא ניתן להוביל את העגלות בלילה אחד עד עזה, ואכן, העגלות נמצאו בבַּיְקָה נטושה אחת והוחזרו לרפת. כך התהדק הקשר עוד יותר עם משפחות אל-עוברה ורומיילי.
יוסי נבחר לכהן כראש המועצה האזורית. הוא יזם את סלילת הכביש ללהב והעביר את משרדי המועצה לצומת בית קמה. בהמשך הקים את "אבשלום" כאיגוד חקלאי משותף לישובי המועצה, הנהיג את הדישון הנוזלי ורכש קטפות כותנה. בד בבד המשיך ללמוד בהתכתבות, וכך עשה בגרות ושני תארים אקדמיים בכלכלה. כשהגיע לשובל גרעין "רגב" כהשלמה לקיבוץ הסתבר שבין חבריו היו כמה בוגרים של בתי ספר מקצועיים. יוסי, שהיה אז גזבר, שלח את הבחורים להשתלמות בתעשייה האווירית והקים את המפעל לעיבוד שבבי שבו יעבדו. הוא רכש גם את מכונות ה-CNC הראשונות. ב-1975 יצא יוסי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון וקיבל כעבור שנתיים שני תארים, בכלכלה ובניהול תעשייתי. ב-1977 נבחר לתפקיד גזבר פעם נוספת. בתקופה זו דאג לביטוח הפנסיוני של יוצאי גרמניה ולצבירת חסכונות לעתיד לכלל הקיבוץ. ב-1980 יזם יוסי את טיול הקיבוץ למצרים, בשני מחזורים. בגיל 65 התפנה יוסי גם לתחביביו. הוא נסע לגרמניה וחקר את תולדות המשפחה לפנַי ולפנים, תרגם את "נתן החכם" של לסינג לעברית, מחזה שהומחז והוצג בקיבוץ. יוסי תרגם גם כמה מכתביו של שיקספיר לעברית ואהב לדקלם אותם. היה לו ידע עצום באסטרונומיה, ושבילי השמים ומסילות הכוכבים היו נהירים לו כשבילי שובל. את הטלסקופ קיבל כמתנה וּכְאוֹת הוקרה על פועֹלו במועצה האזורית. כל אירוע אסטרונומי ריגש אותו, והיה לו חוג מעריצים שליווה את חקירותיו. 
יוסי היה איש אשכולות, תורם, יוזם, בעל דעה ומלא תושייה.

יוסי נולד בעיר דורטמונד בגרמניה בשלושים ביוני 1925 לקרל ולמרטה שטיינוג. אביו היה פקיד בכיר בדואר הגרמני. כבר בילדותו חווה את החוויות האנטישמיות הראשונות, כאשר ילדים גרמניים קראו לו ברחוב בשמות גנאי של יהודים ושרו לו שירי רשעות ונאצה. חודש אחרי עליית היטלר לשלטון כבר אסרו את אביו וכלאו אותו למשך שלושה שבועות. הכישרונות והתחביבים הרבים של יוסי קשורים רובם לילדותו – אהבתו: לאסטרונומיה, לציור, לספרות ולשירה גרמנית שאותם יתרגם בהמשך לעברית. במיוחד את שירי היינה וספר של לסינג. לאחר שראו את ההרס והביזה של ליל הבדולח, החליטו הוריו לשלוח את אחיו הגדול אברהם לארץ עם עליית הנוער. יוסי, הוריו וסבתו עזבו את גרמניה בשלושים ואחת באוגוסט 1939 – יום לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בזכות סרטיפיקטים שאחיו אברהם השיג לאחר פניות חוזרות לנציב הבריטי העליון בארץ. למחרת בבוקר כשהם נחתו בלונדון העיתונים כתבו שגרמניה פלשה לפולין והתחילה מלחמת העולם השנייה. אחרי חצי שנה באנגליה עלתה המשפחה דרך צרפת (שעדיין לא נכבשה) לישראל. המשפחה התפזרה בין קרובי משפחה שהיו בארץ ויוסי התחיל ללמוד, במסגרת עליית הנוער בירושלים, בבית הספר המקצועי "קלן" נגרות – ששימשה אותו אחר כך במשך שנים רבות למד גם ערבית, שפה שליוותה אותו כל חייו. בגיל שבע-עשרה עבר יוסי עם קבוצתו לקיבוץ גבע – ספג את האיכות האנושית הגבוהה שהייתה שם, למד ועבד בחקלאות למשך כשנה וחצי. יוסי חלם להשתייך לקיבוץ צעיר מראשיתו ועבר לקיבוץ נווה איתן להכשרה חקלאית. שם הוא התגייס למשטרת הישובים העבריים ונהייה נוטר ובהמשך עשה קורס על מרגמת "3 שמאוחר יותר, במלחמת העצמאות, יעשה בה שימוש. 
יוסי רצה להקים קיבוץ חדש בנגב והחליט לעבור ל'השומר הצעיר' ולהגיע לקיבוץ צעיר שנקרא אילת ושישב בנתניה. בקיבוץ אילת הקים יוסי נגריה שהעסיקה ארבעה נגרים חברי קיבוץ ועבדה בעבור יישובי הסביבה. בזמן ההפוגה הראשונה עלה יוסי לירושלים להביא אוכל להוריו ולבית ההורים שאמו ניהלה בירושלים. עוד בזמן ההפוגה הראשונה עבר יוסי עבר לשובל ובהמשך השתתף כרגם בקרב על עיראק סוידאן ובקרבות באזור קיבוץ רביבים. 
בתשעה באב 1948 עלה יוסי על מגדל המים של הקיבוץ שעליו אילנה עבדה בשמירה וביקש את ידה. אילנה ענתה בחיוב ומאז במשך שישים ושלוש שנים הם קיימו זוגיות יפה שעליה יוסי אמר: "אהבתי לאילנה והערכתי את אופייה ואת חכמת החיים שלה, רק גוברות עם השנים". נולדו להם: אורי, עמיקם ויניב. יוסי, כמפקד משלט תל חאסי, נשלח יחד עם אילנה לשמור שהצבא המצרי שהיה מכותר בכיס פלוג'ה לא יפרוץ את המצור. בסיום מלחמת העצמאות היה יוסי מזכיר הקיבוץ והשתתף במבצע "מזו"ט" – מהר, זול וטוב – העברת חלק הקיבוץ שהיה בנתניה לשובל – כשהוא אחראי על הנגרות. אחר כך יזם וביצע, עם צוות הנגרות, עבודות נגרות ביישובי הסביבה. בשנת 1951 התחיל יוסי את תפקיד המוכתאר – והיה אחראי על הקשר עם הבדואים בסביבה, במשך שבע שנים. הוא יצר איתם קשרים טובים ומועילים לכל הצדדים, כולל הקמת בתי ספר לבדואים. בשנת 1958 קיבל יוסי את תפקיד ראש המועצה האזורית בני שמעון. הוא הקים את החברה הכלכלית האזורית לפיתוח אזור בני-שמעון, רכש ציוד חקלאי בעבור כל יישובי המועצה, הקים את המחלקה הסוציאלית והרחיב את תחומי המועצה ואת היקפי פעילותה. כמתנת סיום הוא קנה תמורת שש מאות לירות טלסקופ בקוטר "4 ששימש אותו שנים רבות. בשנת 1962 חזר יוסי לעבוד בקיבוץ שובל ברפת ולמד בלימוד עצמאי את כל המקצועות לבחינות הבגרות עד לקבלת התעודה. בשנת 1965 תרגם יוסי את המחזה "נתן החכם" של אפרים לסינג מגרמנית לעברית והשתתף בהצגה זו שהכין הקיבוץ לחג העשרים בשנת 1966. בשנת 1966 התחיל יוסי שלוש שנים בתפקיד גזבר הקיבוץ. שיפר שיטות עבודה, יצר רזרבה כספית לקיבוץ, דאג לחסכון פנסיוני לחברי הקיבוץ, טיפל בהקמת מפעל לעיבוד שבבי בשובל ונלחם בדברים שלא נראו לו כמו, למשל, תקנון הקיבוץ. בשנת 1970 נבחר יוסי להקים ולרכז את מפעל המתכת. יוסי דאג לבניית מבנה מתאים, להכשרה מתאימה לעובדים, להזמנת מכונות ולהזמנת עבודות בעבור המפעל. יוסי ריכז את המפעל עד שנת 1975 ודאג לשדרג את המפעל לציוד חריטה ממוחשב. בשנת 1976 התחיל יוסי ללמוד כלכלה באוניברסיטת בן גוריון וסיים את התואר הראשון בתוך שנה. בשנת 1977 התחיל יוסי ללמוד לתואר השני של מהנדס תעשייה וניהול וקיבל תואר M.SC בתעשייה וניהול. בשנת 1978 חזר יוסי לתפקיד גזבר למשך חמש שנים, עזר לפתח ענפי משק חדשים כמו מכון לייבוש זרעי מלפפונים. בשנת 1984 התחיל יוסי לעבוד באיגוד התעשייה הקיבוצית ושימש בתפקיד מנהל היחידה למחקר ופיתוח במשך חמש שנים. יוסי אהב לעזור ולהיות מעורב בייזום פרויקטים רבים של מחקר ופיתוח במפעלי תעשייה של קיבוצים רבים. יוסי נלחם נגד התופעות שהביאו בהמשך לפשיטת רגל של הקיבוץ הארצי והתק"ם. בשנת 1989 חזר יוסי לעבוד בקיבוץ: בחדר האוכל ואחר כך במפעל, נתן תורנויות ברפת ובלול וחיפש עבודות חוץ. יוסי פנה יותר ויותר לתחביבים שלו: תרגום שירים מאנגלית וגרמנית לעברית, הרחבת עצי המשפחה של הוריו ושל הורי אילנה, הקמה של תערוכות באסטרונומיה, ציור ועוד. יוסי למד אנתרופולוגיה באוניברסיטה וניסה לתת ביסוס תאורטי לרעיונות קיבוציים. יוסי נאבק נגד דברים שלא נראו לו: הערבות בלנקו – צ'קים ללא הגבלת סכום ותאריך של הקיבוצים, תקנון הקיבוץ, בעד הקיבוץ השיתופי ודברים נוספים אבל לא הצליח לשנות את תהליכי השינוי העיקריים שעברו קיבוצו, שובל והקיבוץ הארצי. 
יוסי ליווה באהבה רבה את החתונות: של אורי עם אלה, של יניב עם אסתר ושל עמיקם עם דניאלה. בהמשך נהנה ועזר בגידול הנכדים: ניר, ניצן, עמית ונועם הילדים של אלה ואורי ; עידו, נטע ועומר – הילדים של עמיקם ודניאלה ; איתן, תומר, עופרי ואמיר – הילדים של יניב ואסתר. עמיקם יוסי בונים אתר אינטרנט שלתוכו מועברים דברים רבים שיוסי כתב וצייר.
קישור לאתר:    http://www.global-report.com/joseph//
יוסי נהנה מאוד מיכולתו להפעיל את המחשב האישי שלו.
בכל אחת מהשורות של תיאור חייו כלולים עוד הרבה מאוד: כישרונות, יכולות, מעשים, תום לב, יסודיות, צניעות, חזון, רצון טוב ואהבה רבה: למשפחתו, לקיבוץ לאנשים שאיתם בא במגע ולמדינת ישראל.



.