סמל בהט סעדיה בוקשיצקי

קורות חיים

סעדיה נולד ב-27 ביולי שנת 1928 בליטא. ניצול שואה. עלה לארץ ישראל בתחילת שנת 1946. בין מייסדי גרעין "היוגבים" שהתגייס לפלמ"ח כהכשרת "גזר". השתייך לגדוד החמישי של חטיבת הראל ולחם במסגרת פלוגה א' וג'. נלחם בקרבות על שחרור הדרך לירושלים במסגרת מבצע 'נחשון'. השתתף בכיבוש הכפר שועפט, שיך-ג'ארח ונפצע בכיבוש בית נשאשיבי. השתתף בקורס מ"כים באבו-גוש ובסרפנד, ערב ההפוגה הראשונה ואחריה, בפיקודו של אהרון [ג'ימי] שמי. הצטרף לפלוגה ג' כסמל מחלקה, עסק בקליטת ואימון אנשי גח"ל ובהמשך פיקד עליהם בלחימה עד סוף המלחמה, בכיבוש המשלט המשותף [בית-שמש] ובכיבוש בית איטב ועוד. במבצע 'חורב' היה אחראי על המשאית הראשונה שנסעה בחולות חלוצה עם הפלוגה שחסמה את כביש עוג'ה אל-חפיר - רפיח. השתתף בשמירה על גשר אבו-עגילה ופעולות נוספות במבצע זה. עם השחרור יישב עם חבריו את קבוצת 'עמלים' בתל-גזר. יצא ללימודי הנדסה בטכניון. בארצות הברית למד ב-M.I.T. בבוסטון. בשנים 1956-1993 איש מחקר ופיתוח ברפא"ל, ראש יחידה ומוביל פרוייקטים ביטחוניים. מהנדס מחקר ראשי של לוחמת יבשה ברפא"ל. חתן פרס ביטחון ישראל ושני פרסי רפא"ל. משנת 1993, עם היציאה לגימלאות, החל בקריירה חדשה כאמן-פסל. עוסק בארץ ובחו"ל בפעילות נרחבת של תערוכות יחיד וקבוצתיות, ויצירת עבודות מונומנטליות. חתן פרס שטרוק של עיריית חיפה ופרסים נוספים. סעדיה בהט מתגורר בקריית-ביאליק.

סעדיה בהט הדליק אחת משש המשואות בעצרת הפתיחה הממלכתית ביד ושם לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ו  (2026).

סעדיה בהט נולד בשנת 1928 באליטוס שבליטא למנדל וג'ניה בוקשיצקי. האב היה עורך דין, וב־1918 יסד את המשטרה המקומית ומכבי האש המתנדבים ופיקד עליהם. הוא גם היה חבר מועצת העיר ומזכיר העירייה. על פועלו זכה באותות הצטיינות. האֵם חינכה ועסקה בפעילות ציבורית.

בשנת 1939 עברה המשפחה לווילנה. ביוני 1941 פלשו הגרמנים, ובספטמבר גורשה המשפחה לגטו וילנה. באחת האקציות נרצח האב. בספטמבר 1943 דרשו הגרמנים מתנדבים למחנות באסטוניה. סעדיה שמע פיצוצים וסבר שהגרמנים מפוצצים את הגטו בגלל חוסר מתנדבים. כדי למנוע זאת התנדב ונפרד מאמו; כעבור זמן מה היא נרצחה. באסטוניה עבר בשישה מחנות והועבד בכריתת עצים ובסלילת פסי רכבת, מקצתם בביצות, בקור מקפיא ובלי ביגוד מתאים, ברעב שהביא למותם של רבים סביבו. בצעדות מהמחנות לאתרי העבודה נורו אסירים רבים. כשנעליו התפרקו, הלך יחף בשלג.

במחנות באסטוניה שרד סעדיה בסלקציות תכופות. בשני פרקי זמן קצרים גילף מקלות הליכה לגרמנים וזכה ללחם תמורתם. למזלו הועבר באונייה למחנה הריכוז שטוטהוף, ושם הוכנס לצריף ילדים. כל הילדים חוץ ממנו ומעוד שישה נשלחו להשמדה.

סעדיה נלקח למספנת צוללות ועבד בתור רתך בתאי צוללות, במחנק ובלי צינור אוויר. כשהתקרבה החזית ממזרח הוצעדו העובדים יום וליל בצעדת מוות מערבה, למחנה בקרבת לאואנבורג, בפומרניה. מחלת הטיפוס התפשטה בין העובדים, וגם סעדיה חלה. בזמן הצעדה דיווח אחד הצועדים לנאצים על מחלתו של סעדיה, אך במקום לירות בו, השאירו הנאצים אותו ועוד שניים בצריפון מבודד. "פתאום נשמעה אש מקלעים כבדה. היינו בטוחים שרוצחים את אנשי המחנה שיצאו, ויחזרו לחסל אותנו – אבל הכל השתתק. שכבנו גוססים וחיכינו. רק ביום הרביעי נפרצה הדלת וחייל סובייטי הופיע בה. שוחררנו!"

סעדיה אושפז בבית חולים צבאי סובייטי ונדד מערבה. הוא שהה בבית יתומים יהודי בצפון צרפת ובמרסיי, ובפברואר 1946 הגיע לארץ־ישראל.

סעדיה "נולד מחדש" בעליית הנוער והתגייס להגנה. הוא התנדב לפלמ"ח, לחם בחטיבת הראל ונפצע בקרב.

בסוף מלחמת העצמאות שהה סעדיה במשך שנה בתל גזר ולאחר מכן למד הנדסת מכונות בטכניון. ב־1956 החל לעבוד ברפא"ל, ו־37 שנות עבודתו שם זיכו אותו בפרס ביטחון ישראל ובפרסים נוספים. "ההתמסרות שלי לעבודתי ברפא"ל הפכה בעיני להתחייבות למשפחתי – לא אוכל להסתכל בעיני נכדי, אם לא אתרום את כולי", אומר סעדיה.

סעדיה פרש לגמלאות ב־1993, החל קריירה שנייה בתור פַּסָל אמן וזכה לפרסים בארץ ובחו"ל.

לסעדיה ולדית, אשתו זה שבעים שנה, שלושה ילדים, שמונה נכדים ושישה נינים.