סא"ל דונגי וקס אהרון ז"ל

קורות חיים

דונגי היה אחד התיכוניסטים המורדים שעזבו את בית-הספר התיכון, מבלי לסיים את לימודיהם ובלי לעמוד בבחינות-הבגרות, כדי להתגייס לפלמ"ח. בשנת 1943 עזב את הגימנסיה "מונטיפיורי" והצטרף לפלוגה ח' הירושלמית. לאחר שסיים קורס מפקדי-כיתות, עבר קורס-חבלה בבנימינה, בפיקוד חיים רון, ומונה לאחראי לחבלה בפלוגתו. חומרי-נפץ כמעט לא היו לו. על כן הקים, בעזרת חברו, עמוס חורב, מעבדה פרימיטיבית ברמת-רחל, וייצר בה עפרונות-השהיה ומטעני-חבלה. את חומרי-הגלם קיבל ממעבדות האוניברסיטה, שם היה אביו של עמוס חורב הטכנאי הראשי, וכן מחיים רון ומעובדי מפעלי ים-המלח, חברי ה"הגנה". כשהציעו לו דוד שאלתיאל ומאיר בץ להצטרף למחלקת-המדע, התנה דונגי את הצטרפותו בהסכמת מפקדיו, ומטה הפלמ"ח השאיל אותו למטכ"ל ה"הגנה". הוא המשיך להתגורר ברמת-רחל, ואף יצא עם חבריו לפעולות של "תנועות-המרי", אך עיסוקו העיקרי היה ב"דברים הסודיים". משימתו הראשונה הייתה הקמת תאים באוניברסיטה העברית, בטכניון ובמכון-זיו. חברי התאים היו מדענים בכירים וסטודנטים מצטיינים (לרבות עמוס דה-שליט, גדעון יקותיאלי ויגאל תלמי). המעבדה של אהרן קציר (שהיה מפקד ב"הגנה") באוניברסיטה העברית שימשה כמקום מפגש היחידה. אחרי שהתפרקה "תנועת-המרי", טיפל מאיר בץ בהקמת ישובים, ודונגי, עתה המרכז היחיד של היחידה המדעית, הציע ליגאל אלון לספח אותה לפלמ"ח. אלון לא קיבל את ההצעה. אחרי חודשים אחדים מונה יוחנן רטנר למפקד היחידה.

מחלקת המדע: ב-10.10.1947 החליטה ועדת הביטחון היישובית בראשותו של דוד בן-גוריון להגביר את תנופת המחקר הביטחוני ולהקים מחלקת מדע בהגנה, כהמשך למחלקת המחקר המדעי שקמה בינואר 1946, אך הפסיקה לפעול בגלל מחסור באמצעים. בהנהלת המחלקה החדשה נכללו פרופ' יוחנן רטנר כיו"ר, ד"ר דוד ברגמן ממכון זיו, ד"ר יואל רקח מן האוניברסיטה העברית, ד"ר צבי הימן מן הטכניון וד"ר אהרון קצ'לסקי ממכון וייצמן. כמזכיר המחלקה ומנהלה בפועל נתמנה שלמה גור. תקציבה השנתי של מחלקת המדע היה 10,000 לירות, סכום גדול במושגי אותם ימים. תפקידה היה לרכז את המחקר והפיתוח הצבאיים. בתקופת הביניים שבין הקמת מחלקת המדע לבין ייסודו הפורמלי של חמ"ד (חיל המדע), התרכזה הפעילות המעשית בפיתוח ובייצור כלי-נשק בידי שני אנשים: ייבגני (ז'נקה) רטנר ואהרון דונגי. הראשון תיכנן את התהליך ופקד על הוצאתו לפועל והשני סבב עם השרטוטים בין בתי מלאכה מתאימים ודאג להשגת החומרים הדרושים ולהפיכתם לכלי נשק. בהמשך לפעילותם הוקם חיל המדע, גויסו אנשים וניבנו הבסיסים.

עד הקמת חמ"ד פותחו באמצעות המחלקה המדעית ונמסרו לעבודה הפריטים הבאים: בקבוקי מולוטוב, מוקשים אישיים, מוקשי נעל, מנגנוני הפעלה נגד כלי רכב, פצצות עשן, זורק להבות (להביור), חומר דלק ללהביור ופצצות לפיא"ט (מטול נגד טנקים).
בפברואר 1948 הוקמה במחלקה מעבדה למחקר פיזיקלי ואלקטרוני. בין השאר נעשתה בה עבודה לפיתוח פצצות ורקטות נגד שריון וחיל רגלים לטווח מקסימלי של 10 ק"מ.
ב-17.3.1948, עם הקמת חמ"ד, המשיכה המחלקה המדעית להתקיים כגוף מתכנן ומפקח על חיל המדע.

אזור 51 הישראלי: אם פעם תהיתם איפה רפאל בודקת את הטילים ויתר המערכות שהיא מפתחת, התשובה טמונה אי שם בדרום הארץ במתקן "שדמה". הקמת המתקן הסתיימה לקראת סוף שנת 1969 והוא משמש עד היום את רפאל לבדיקה וניסויי כלים. מבט היסטורי על מערך הניסויים של רפאל. הגרעין שממנו צמח מערך הניסויים נבט עם קום המדינה, כאשר בצה"ל מתגבשת יחידת חמ"ד (חיל מדע) , העוסקת בפיתוח אמצעי לחימה תוצרת בית ונזקקת גם לבדיקת תוצריה. רס"ן אהרן דונגי, איש המחלקה המדעית של הפלמ"ח, מתמנה בתום מלחמת השחרור לקצין הניסויים הראשי, והפעילות הניסויית גוברת ככל שהפיתוח מתקדם. בשנת 1950 מתבקש דונגי "לדאוג לבדיקה מושלמת של כושר קליעה של פגזי חנ"ם". מפתחים אמל"ח אבל צריך גם לבדוק אותו. שלוש שנים מאוחר יותר עולה רף הדרישות כאשר ד"ר פיאטלי מתחיל לפתח "קליעים נהוגים" אוויר-שטח ולבדוק את מסלולי הטיסה שלהם באמצעות מערכת עקיבה אופטית. ואכן, עמדת עקיבה כזו, תוצרת עצמית, מורכבת מחצובה עם משטח ועליו תיאודוליט, ועמדה שנייה ובה כוונת מקלע שעליה מורכבת מצלמת קולנוע לצילום נתוני צידוד, הגבהה וזמן. המטרה עצמה לא צולמה. משתי עמדות אלה התקבלו הפרמטרים הדרושים לחישוב מסלול הקליע. יונתן מס, מצוות המשימה, מעיר בדו"ח הפרויקט: "יהיה צורך בשדה ניסויים מאורגן ומצויד, ובשיתוף פעולה מלא מצד חיל אוויר". דונגי מקים קבוצת סיוע לוגיסטי-מבצעי לניסויים, שבסיסה בגבעה (שנקראה אז תל-חיים), ובראשה אלישיב שחם, וקבוצה זו תומכת בניסויים הנערכים בכל רחבי הארץ. בשנת 1954, במקביל לפיתוח הפצצה הגולשת "בזק", מתגבש גם צוות טכני, שבראשו עומד ניסים סידי, לצד הצוות המבצעי, והוא מפעיל את המכשור שנאסף מכל הבא ליד: מצלמות ירי, מצלמות מהירות המורכבות על מרכב תותח L-70, שניתן גם לשעבדו למכ"ם הארטילרי "עטלף", סינֶה-תיאודוליטים ישנים תוצרת "מיטשל", ועוד. מערכות נשק רבות, ביניהן טיל גבריאל-לוז, שביט-2 ואחרות, נוסו בהצלחה כאשר מכשור הצילום הזה מספק את המידע הנדרש למפתחים. דמויות מיתולוגיות, משוגעים לדבר, הם הרוח החיה בפעילות הניסויים, המתקיימים בתנאים-לא-תנאים, באמצעים פרימיטיביים ובאלתורים רבים. 

מה לקבוצת הניסויים ולשממית הסלעים?

מיפוי אוצרות הטבע של סיני היה נושא מסקרן עוד לפני קום המדינה. כבר בשנות הארבעים החלה פעילות המיפוי, שהפכה לממוסדת יותר בשנים 1953-1951 והגיעה לשיאה במבצע קדש (1956). הקבוצה המבצעית של אלישיב הובילה את קבוצות המדענים ותמכה לוגיסטית בפרויקט הארוך והמורכב של סקר סיני. הסקר כלל את כל התחומים המדעיים, מגיאולוגיה ועד "אזור התפוצה של שממית הסלעים, הלטאה מסוג מדברית והעכבישונים". פעילות ענפה זו בוצעה בד-בבד עם תמיכת הקבוצה בפעילות הניסויים השוטפת בצפון ובדרום הארץ. סקר סיני נמשך מאז, לסירוגין, עד שנות ה-70. בפעילויות אלה נוצר הווי מיוחד ונרקמו אגדות, אבל החשוב מכל ליחידת הניסויים היה הידע שנצבר בהפעלת מנגנון לוגיסטי מורכב, שינוע בתוואי שטח קשים, תקשורת ויכולת שליטה בתנאי שדה. ידע זה הפך את הקבוצה המבצעית ביחידת הניסויים לגוף מקצועי ייחודי. ביוני 1958 מקבל דונגי מינוי מטעם אגף אמ"ת ל"ראש חולית צילום במכון-3, נוסף לתפקידך כקצין מבצעים וניסויים בהנהלת האגף". 
ברפאל, בצה"ל ובשלוחות נוספות של משרד הביטחון פועלים מספר מוקדי צילום, ומתבקשת פעילות לאיחוד אמצעים בנושא. ב-1960 מבקש דונגי תקציב לבניית מעבדת צילום שבמרכזה מתקן פיתוח סרטים אוניברסלי לכל הפורמטים, לשחור/לבן ולצבע, ובזאת לפתור אילוצים ביטחוניים (עד אז בוצע הפיתוח בחברת "גבע") וטכניים (פורמט סרט 70 מ"מ, סרטי צבע מיוחדים וכדומה). עד 1962 מתגבשים הצוות הלוגיסטי-מבצעי והצוות הטכני לגוף אחד - מערך הניסויים, בניהולו של דונגי. פיתוח טיל אוויר-אוויר "שפריר" היה הגורם המאיץ העיקרי בהתפתחות מערך הניסויים. באותן שנים נערכו ניסויי ה"שפריר" בעיקר בחוף הבונים, כאשר המכשור מפורק, מנויד ומוצב באתרים השונים לכל סדרת ניסויים, ושוב מפורק וחוזר חלילה. היה ברור שמצב ארעי כזה אינו יכול להימשך לאורך זמן. בתחילת 1962, בדיון בלשכת מנהל רפאל, מתבקש סא"ל דונגי לבדוק אפשרויות רכש ציוד לעקיבה ולאיסוף נתוני ניסויים מעודפי הצבא האמריקני. הוקצה גם תקציב - 64,830 ל"י - להצטיידות זו.
במרס 1962 יוצא דונגי עם צוות מדענים לבדוק וללמוד כיצד מתנהלים מתקני ניסויים בצרפת, ושנה מאוחר יותר מתפרסם דו"ח המסכם אופציות אפשריות למיקום שדה ניסויים קבוע, ממוכשר וורסטילי ככל האפשר. 
האתרים, בסינון ראשוני, הם: חולות יבנה, רמת נפחא והמישר שבנגב. נבדקו היבטים פונקציונליים, מדיניים, בטיחותיים, ביטחוניים ולוגיסטיים, והבחירה התמקדה במישר. משלחת צרפתית, שהגיעה ארצה לאותה מטרה, הצביעה אף היא על המישר כאזור מועדף, אך הקמת השדה בפועל - מתמהמהת. 
ארסנל המכשור מתפתח: בינתיים נאסף עוד מכשור אופטי לצוות הטכני של יחידת הניסויים, ובהתאם לכך נדרש כוח-אדם מיומן להפעלתו. רפאל מסייעת למכון להכשרה במקצועות הצילום וההסרטה בירושלים לערוך קורס שיכלול השתלמות ספציפית בנושאי מכשור שדות ניסויים. הקורס נפתח באוקטובר 1965, ובוגריו היוו את הגרעין המקצועי של היחידה. 
בגבעה מוקמת מעבדת פיתוח סרטים, המשמשת את כל צרכני מערכת הביטחון, ולידה - מעבדת פיענוח סרטי צילום, עם מכשירים עתיקים - בוסקר וונגרד - שאיפשרו עיבוד נתוני הניסויים לכל מפתחי האמל"ח. לקראת סוף 1965 מגיעים מאנגליה ונטמעים ביחידת הניסויים שלושה סינה-תיאודוליטים תוצרת "קונטרבס" (סת"קים) מדגם C, שיחד עם שני הסינה-תיאודוליטים הישנים מאוד תוצרת "מיטשל" מהווים כבר ארסנל עקיבה אופטי משמעותי, מגובה במספר מצלמות מהירות בפורמט 16 מ"מ, 35 מ"מ ו-70 מ"מ. קרון טלמטריה ממכון-3 המתנייד לאתר הניסוי, מגל"רים (מגלי רשף) לחיתוך נקודת הפגיעה ותיאודוליט מטאורולוגי למדידת פרופיל רוח משלימים את מכשור הניסויים.

התפתחות הארסנל ומגוון העיסוקים ביחידת הניסויים יוצרים "רעשים" בחטיבות המחקר והפיתוח ברפאל, שכל אחת מהן רוצה נתח לעצמה. כך למשל משתכנע מנהל רפאל באוקטובר 1966 כי עדיף שפיענוח הסרטים יתבצע במדור עיבוד נתונים בשטח מחקר אלקטרוניקה, ולכן יש להעביר למדור זה את מכשיר הפיענוח תוצרת "וונגרד". 
הנושא הזה עוד יחזור ויתגלגל גם בשנות ה-80 וה-90, בוואריאציות שונות, כמו גם הוויכוחים הנצחיים האם יכולות החטיבות לרכוש לעצמן מצלמות, ללא תלות ביחידת הניסויים, או לפחות להפעיל את המצלמות הקיימות בכוחות עצמן...
במבנה הארגוני של רפאל לשנת 1967-1966 מוגדר סא"ל דונגי לראשונה כקצין ניסויים, בכפיפות ישירה למנהל רפאל. ליחידת הניסויים יש עכשיו מסגרת ארגונית, והפעילות מוסדרת יותר.
בתחילת 1968 פונה דונגי למהנדס אפי ארזי, המקים שלוחה של חברת ITEK האמריקנית בישראל - חברת "טכנולוגיה מדעית" (לימים חברת סאיטקס), בהצעה לבנות מרכב עקיבה "כחול לבן". זהו פרויקט פיתוח שאפתני, ציוני, מאתגר מאוד, שיימשך עד תחילת 1970, יעמוד בבדיקות קבלה קפדניות במשך כל השנה וייקלט בשדה בסוף אותה שנה. זהו המרכב הראשון בישראל, המאפשר נשיאת אשכול גדול של חישנים (סנסורים), מדידת זווית בדיוק גבוה ויכולות עקיבה משופרות.
היכן מתמקמים?

בעקבות "הצעה לשדה ניסויים קבוע במישר" שמפרסם דונגי, מוקמת "ועדת שדמה" שדנה ובוחנת את הנושא, והיא קובעת בפברואר 1969 כי "מערך הניסויים הנייד המופעל כיום ברפאל אינו עונה על הצרכים המידיים ואינו מספק את הצרכים החזויים לניסויים ברפאל. לפיכך ממליצה ועדת שדמה על הקמת מערך ניסויים קבוע במישר".
הוועדה גם מתייחסת להימצאות שדה הניסויים "שור" של חיל אוויר בחוף פלמחים, אך קובעת שהשדה אינו מתאים למרבית הניסויים החיוניים של רפאל, בעיקר בשל מיקומה לחוף ים וליד יישובים. הפעם הופך הרעיון למציאות, ואכן, ניסויי הקבלה של "שפריר 2" (אוקטובר 1968) וניסויים אחרים מבוצעים כבר בשדמה.
בספטמבר 1969, בדו"ח סיכום סדרת ניסויי הקיץ המבוצעים באזור המישר, נכתב: "כבר הקמנו את המחנה המרכזי, הכולל את מרכזי הניהול והפיקוד של הניסויים השונים, בעמדה החדשה בהר חדב, מקום מחנה הקבע במערך שדה הניסויים 'שדמה' שבאזור המישר." סה"כ מונה יחידת הצילום 25 עובדים.
בהר חדב, הלא היא העמדה הצפונית, נבנה מבנה מכשור שעל גגו מוצב, לניסויי הקיץ, סת"ק C. מבנה כזה מוקם גם בעמדה דרומית, ואחריו - במזרחית. דרכים נפרצות לעמדות, מחנה אוהלים מוקם בעמדה הצפונית, ושדה הניסויים הופך בשעה טובה למתקן קבע לקראת סוף שנת 1969.