לוחם לבנון וייס אברהם

קורות חיים

אברהם לבנון (וייס) ורעייתו ציפקה היו שניהם בנים למשפחות דתיות בהונגריה , אשר שרדו את השואה. לאחר המלחמה הגיעו בדרכי העפלה לארץ ישראל בשנת 1948 ישר למלחמת העצמאות. 

מתוך ספרו של אברהם שפורסם ביוני 2012 "להיות בן אדם" ניתן ללמוד על קורות חייו. "...הגעתי עם אחי לארץ ביוני 1948, במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור ומיד גוייסתי לפלמ"ח. תחנתנו הראשונה הייתה בבית ליד. מפקדי הפלמ"ח החלו לאמן אותנו כחיילים בגח"ל (גיוס חוץ לארץ). השתייכנו לגדוד השמיני, בפיקודם של המג"ד  נחום שריג מבית השיטה (המכונה סרגיי), בפלוגה של אברהם אדן (ברן) מנירים ובמחלקה של ישראל קרן (קפושינסקי) מקיבוץ צובה. קיבלנו ציוד צבאי שכלל נעליים, מדים, כובע עם סמל של הג'ויינט, תעודת חייל ומספק אישי - 56025. כן קיבלנו הלוואה לשיכון (בתוך הפנקס הצבאי), אך נשק עדיין לא הופקד בידינו. ביקשתי ממפקדיי חופשה קצרה כדי להיפגש עם בנות הגרעין שלי בבית אלפא. המפקדים נענו לבקשתי וציידו אותי ואת אחי בדמי כיס. נסענו לעפולה ועלינו לאוטובוס שנסע לישובים בעמק בית שאן. יענקל'ה הנהג, חבר קיבוץ מסילות, התלהב ממני מאחר והצלחתי לזהות ישובים רבים בדרך.  

בבית אלפא קיבלו אותנו הבנות בהתלהבות עצומה. שהינו בקיבוץ בסוף שבוע וביום ראשון בבוקר נסענו לבאר יעקב והצטרפנו לחברים הלוחמים. לאחר אימון שנמשך שבוע ימים קיבלנו את הרובים הצ'כים וירדנו לנגב. שירתי בחטיבת הנגב של הפלמ"ח בגדוד השמיני ובפלוגה ג'. מאחר שהשפה העברית לא הייתה שגורה בפיהם של כל חברינו העולים, נאלצנו להתמודד עמה ולא לוותר לעצמנו. 

השתתפתי בקרבות בדרום (בנגבה), ומאוחר יותר בשחרור באר-שבע ואילת. זכיתי להיות במפקד המפורסם באילת (אום רשרש באותם ימים), כאשר אברהם אדן (ברן) לימים אלוף בצה"ל, טיפס על העמוד ותלה את הדגל לשחרור אילת - מה שמכונה בהסטוריה "דגל הדיו". אינני זוכר את כל האירועים שחווינו במהלך מלחמה זו , אבל הקפדנו מאוד על טוהר הנשק, לא נגענו ברכושם של הערבים ומנענו מעשי ביזה. 

כל חברי לנשק היו ניצולי שואה ונרקמו בינינו חברויות יפות. בין השאר התיידדתי עם צביקה מלוחמי הגיטאות, דיברנו הרבה יידיש והפלגנו למחוזות רחוקים. שנת 1948 נחרתה בזיכרוני כשנה גשומה מאוד והנגב פרח כולו. משטחים ירוקים נפרשו וביניהם בצבצו צמחי הפרג באודם עז. 

אני זוכר את טיסתי הראשונה מתל-נוף לשדה אברהם במסגרת השירות הצבאי הצבאי שלי. ישבנו על רצפת המטוס ונחתנו בשדה אברהם. ישנו באוהלים אישיים וצעדנו רגלית לעבר אום-רשרש. המפקדים הטילו עלי משימה-להיות רץ מ"פ ומספר שתיים של מאג. מספר אחת היה יצחק יוגב, חברי הטוב. במשך כל פעילותנו נשאתי על גבי את הרובה והציוד האישי, וכן סחבתי את ארגזי התחמושת. המפקדים הקפידו מאוד על משמעת מים, אך מידי פעם חיילים הפרו אותה. 
לאחר שחרור באר-שבע שהינו כמה ימים בבית-אשל - קיבוץ שהתבצר מתחת לאדמה ועצר את המצרים לזמן מה. חיילינו נלחמו בגבורה עילאית, כפי שנלחמו בקרבות על שחרור נירים, יד-מרדכי ונגבה והותירו בי רושם וגאווה! 
באותה עת קיבלתי חום גבוה ונאלצתי להתאשפז בבית חולים צבאי. לאחר שהתאוששתי מעט, נשלחתי להבראה בנען ושמעתי הרצאות מפי יצחק טבנקין, בני מרשק ואחרים. במאי 1949 השתחררנו מהצבא והצטרפנו לבנות הגרעין בבית אלפא...". 

בסיומה של מלחמת השחרור הצטרפו אברהם וציפקה לבנון לקיבוץ דן, בו הם חברים מעורבים, פעילים ואהובים במשך שישים ושלוש שנים עד שעברו את גיל הגבורות. הם הקימו משפחה לתפארת - שלושה בנים נשואים ועשרה נכדים. אברהם יצר מתכונים אהובים על בני המשפחה וידידים, וכלל אותם בספרו.