גיל גליק יהודה ז"ל

קורות חיים

יהודה נולד ב- 18.2.1929 בבורשה,  באזור מרמרוש שבצפון מזרח רומניה. “אז זה היה שייך להונגריה ולמזלנו, כשהייתי בן 5, משפחתי עברה לצד הרומני וכך חיינו ניצלו. חיינו אמנם תחת משטר דיקטטורי אבל לא שלחו את היהודים למחנות הריכוז. היינו בעיריית שכוחת אל וזה מה שעזר הלנו. תמיד היה החשש שישלחו אותנו לרכבות אבל למזלנו זה לא קרה”.

ליהודה היה אח קטן ממנו ושני אחים גדולים ממנו. “את אחי הגדול אבא הצליח לשלוח לארץ בשנת 1941 לפני פסח. הייתה תנועה של אוניות קטנות מרומניה לאיסטנבול ומשם ברכבת לארץ. אני הגעתי לארץ בשנת 1944, כשהייתי בן 15 וחצי, בלי המשפחה ועם ילדים נוספים. אני זוכר שעזבתי הכל תוך רבע ובקושי הצלחתי להיפרד מההורים שלי”. אביו של יהודה נפטר וכל משפחתו המורחבת הושמדה בשואה. “להוריי היו המון אחים ואחיות. אז משפחות של 8 עד 12 ילדים זה לא היה משהו יוצא דופן. כל הדודים שלי וילדיהם נרצחו במחנות הריכוז ובצעדת המוות. איבדתי למעשה בשואה את כל משפחתי המורחבת”. אמו ושני אחיו הנותרים עלו לארץ בדצמבר 1944 אחרי שהייה של מספר חודשים במחנות ריכוז בקפריסין.
“כשהם הגיעו אני כבר הייתי בן 17 וחצי בקורס מ”ר”, משחזר יהודה. בארץ הגיע לקבוצת עלית הנוער בכפר יהושע. בשנת 1947 התגייס לפלמ"ח, לפלוגה י"ב בגדוד השני, מטעם מצפה בית אשל, והיה מפקד מחלקת מ"ן. המחלקה שמרה על קטע קו המים ממשמר הנגב לקלטה-חצרים וכוח מרחבי של יישובי בית אשל, נבטים, חזעלה ורביבים. “באוגוסט 1947 הייתי בין מפקדי הכח הראשונים של הפלמ”ח בחטיבת הנגב ושם נלחמתי את כל מלחמת השחרור בה גם נפצעתי”.
בשנת 1948 היה מפקד בית אשל, לאחר שמפקד הפלוגה משה אלברט נהרג ומא"ז הישוב נפצע. שרת בבית אשל עד בואו של יונתן דולינסקי (דותן), מפקד הפלוגה. היה חבלן בפעולת פיצוץ רכבות צבאיות מצריות באזור רפיח. ביולי 1948 היה מפקד מחלקת המשקים בגדוד השמיני בעת המתקפה על משלטי חוליקאת ובהתקפה זו נפצע. 

את אשתו שושנה הכיר בגיל צעיר במועדון הפלמ”ח בת”א ולאחר כשנה וחצי, כשהיה בגיל 21, השניים נישאו. לבני הזוג שתי בנות, 7 נכדים
(3 מהם ברמת השרון), 6 נינים. בסוף שנות השישים עברו יהודה ושושנה מתל אביב לרמת השרון, בה מתגוררים עד היום.

בשרותו בצה"ל היה בחולית חבלה במטה פיקוד הדרום עד לשחרורו.
פעילות ביטחונית: שרת בתפקידי פיקוד במערכת הביטחון בארץ ושנים רבות בחו"ל, עד צאתו לגימלאות בשנת 1983 בדרגת רמ"ח.
פעילות אזרחית: יצג את חברת "נטפים" וחברות ישראליות אחרות של תשומות חקלאיות במערב אפריקה.
בשנת החמישים למד מדעי המדינה בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל אביב.

יהודה מספר שההתמודדות עם יום הזיכרון לשואה ולגבורה קשה לו. “ביום הזה אני לא יכול לראות את כל הסרטים שמציגים את השואה. אני שומר על היום הזה ומדליק נר, אסור לשכוח את היום הזה כי שישה מיליון יהודים הושמדו”.
בצעירותו החל לכתוב את זיכרונותיו, אך בשל עבודתו במערכת הביטחון נאלץ להפסיק. “כתבתי את הזיכרונות עד שהתחלתי לעבוד במערכת. פשוט תיארתי את כל תקופת השואה כילד צעיר שלא היה מודע לסכנות”. לאחר שפרש מעבודתו המשיך בכך: “אחרי שפרשתי היה לי קשה יותר לכתוב זאת, לחזור להכל מחדש, זה לא היה לי קל. סיפרתי לבנות שלי ולנכדים שלי כל מה שעברתי בשואה, את כל המראות ולא הסתרתי מהם כלום. הבנות אמרו לי להמשיך לכתוב ולא רציתי אז הן הציעו שאקליט הכל בטייפ מנהלים. אחרי סיימתי להקליט במשך תקופה, התיישבי על המחשב ובמשך כמעט שלוש שנים הדפסתי יותר מ-700 עמודים. ערכנו מזה ספר שהוא למעשה הסיפור שלי אבל זה היה מיועד רק בשביל המשפחה, ידידים וחברים. נתתי את הספר גם לבית הפלמ”ח לומוזיאון השואה”.

יהודה גיל, יקיר העיר רמת השרון,  התגורר ברמת השרון עד פטירתו ב-כ"ו בניסן ה' תשפ"ה, 14 באפריל 2025.  

ב-2020 סיפר יהודה גיל את סיפורו האישי לשרון יונתן, במסגרת המקומון שרון-אוןליין
https://sharonline.co.il/local-news/yeodagil-ramathasharon/#google_vignette