בלום אנטמן שושנה שוש ז"ל

קורות חיים

שושנה-שוש נולדה ב-29.3.1930 בציריך , שוויץ, להוריה משה חנוך ומינה (מימי) אנטמן. בתעודת הלידה רשומה כסוזאן אך אביה עמד על כך שיקראו לה שושנה. אביה קיבל מינוי לראש קהילה בציריך והמשפחה גרה בבית ששייך לקהילה. בבית זה נולדו אחיה יעקב בשנת 1927 ושושנה בשנת 1930.  כשמלאו לה שנה, נפטר אביה. 
הזיכרונות הראשונים שלה היו מבית הספר. המשפחה היתה דתית ואת שושנה בדרכה לבית הספר בשבתות, ליוותה העובדת  בביתם ומחזיקה את התיק כדי שלא תטלטל אותו בשבת. 

בשנת 1937 עלו לארץ והתגוררו בירושלים. למדה בבית הספר היסודי "במעלה". בגיל 16 הצטרפה להכשרה של "מכבי הצעיר" ברמת דוד. שם עבדו בחקלאות ושושנה נבחרה לקורס הדרכה. לאחר שנה התגייסו להכשרת מכבי בקיבוץ גבעת חיים, עברו אימונים במשך חצי שבוע ובמחצית השנייה עבדו כדי לממן את השהות בקיבוץ. המ"פ שלהם היה דני מס. 
אחרי שנת השרות בגבעת חיים , עברה לפלוגת העבודה ליד רעננה, עזבה והצטרפה לרזרבה של הפלמ"ח שישבה במקווה ישראל "בית המטעים" שליד בית הקרן הקיימת", באזור ערבי. בהמשך הופצץ "בית הקרן הקיימת".
בסיפור חייה כתבה שוש:"...הסידור היה שכל אחד צריך לעשות תורנות שמירה של שעתיים. בבוקר הראשון ניגש אלי בחור בשם אלי אליאב, שראה שאני חסרת ניסיון ומבוהלת והציע שנעשה יחד שמירה של ארבע שעות. מאז הוא היה לאחד מחברי הטובים. 
בקרב על הקסטל, ישבתי בחדר האלחוט בהראל וראיתי ברשימת הנפגעים את שמו אל אלי אליאב. פתאום נכנס אלי לתחנת האלחוט. מסתבר שנפצע שלושה ימים לפני כן והיה בטיפול. שמעון המפקד נתן בקרב פקודה שהמפקדים יחפו על הטוראים והטוראים ייסוגו. פקודה בלתי רגילה ומרגשת. נחום אריאלי, המ"כ שלנו נהרג בקרב הזה עם עוד הרבה חברים. בשיירות שליוויתי עצרנו תמיד באבו-גוש...פעם שמעתי מישהו שאומר: "אוי ואבוי, מה נגיד לאמא של שושנה". מסתבר שהאוטובוס שהייתי אמורה לנסוע בו הותקף. למזלי נשארתי בחיים והבחור שלא ידע שהתחלפתי עם מישהי וחשב שאני נהרגתי. 
הייתי אלחוטאית במחלקת חולדה. כאשר הותקפה שיירת הר הצופים, ראיתי בפיענוח רשימת ההרוגים בשיירה את שמו של פרופ. ונטורה. בנו היה חבר של אחי ושירת איתי. הרגשתי את כובד האחריות בצורך להודיע לאחד החיילים שאביו נהרג...היינו צעירים ותמימים , להיות אלחוטאי זו אחריות כבדה בגלל המידע שהתקבל על האבדות, ההחלטות היו כבדות, אבל עמדנו בזה... כשהשיירות עברו היו מקרים רבים בהם הערבים תקפו אותן. הערבים תקפו עם נשק כבד, קפצנו ותפסנו מחסה. בשיירות האלה שהצילו את תושבי ירושלים מרעב ומצמא נפצעו ונהרגו רבים...הייתי בידידות עם עליזה גורי , היא דאגה להודעות על ההרוגים והפצועים...החברות שהיתה בין כולנו היתה יוצאת דופן ושמרנו על קשר כל השנים. כל שנה היינו נפגשים באזכרה בבית הקרבות בקריית ענבים..."

שוש השתחררה מהצבא בשנת 1950. עבדה באוניברסיטה העברית בירושלים, במשרד החשב הכללי, בחברת "פרזות" שעסקה בשיכון עולים חדשים. היתה פעילה עם בעלה הצייר מרדכי-מוטק'ה בלום ב"שורת המתנדבים", קבוצה שפעלה בשנות החמישים מיגור השחיתות ובפעולות התנדבות שונות. הם נישאו בשנת 1954 ונולדו להם שני ילדים: ענת  ועופר.

את סיפורה מסכמת שוש כך:" החיים שלי היו מאוד מעניינים. לא היה לי רגע משעמם. חייתי בתקופה מרתקת בתולדות המדינה. המאבק להקמת המדינה, מאורעות ביטחוניים, שלטון אנגלי בארץ, הכרזת המדינה...החיים שלי עם מוטק'ה היו מרתקים. נסענו בעולם והקמנו תערוכות. שנה גרנו בניו יורק...היינו גם בוושינגטון ובמקומות רבים באירופה. חיינו חיים צנועים, הסתפקנו במועט, תמיד חיינו ממה שיש ולא מעבר ליכולות שלנו. חשוב לי בחיים יושר, דאגה לזולת וזוגיות טובה. מאחלת לצאצאי שיגשימו את שאיפותיהם ושיחיו חיים בריאים ומאושרים." 

שושנה-שוש  נפטרה ב-3 בדצמבר, 2024. 

סיפור חייה יצא לאור במסגרת שירות סיפורי חיים של יד שרה ובסיועה של העמותה "זיכרון, אחריות ועתיד", תשפ"ב 2022.