בן יהודה דוד דודיק ז"ל

קורות חיים

דוד בן-יהודה:  ילדות
נולדתי במושב עטרות ב-27 בינואר 1927 להורי שושנה ואברהם בן-יהודה.  אברהם אבי עלה לארץ לבדו בגיל 16 מפולניה, מהעירה צנסטכוב (היום על גבול גרמניה). אחרי שהבריטים כבשו את הארץ מדי התורכים, אבי התגייס לגדוד העברי הראשון ליהודה תחת פיקודו של זאב זבוטינסקי ושרת מ1917  עד 1921.  אימי שושנה, ילידת סוקולוב-פודולסקי ליד ורשה, היתה מורה לעברית עוד בפולניה, ועלתה לארץ ב-1925.  אבי היה בין מייסדי עטרות, מושב קטן בן 18 משפחות שהיה מבודד בין כפרים ערביים, כ- 11 ק"מ צפונה מירושלים ו-4 ק"מ דרומה מרמאללה.  אימי הצטרפה אליו עם עליתה לארץ.
התנאים בעטרות היו קשים.  לא היו מים זורמים ולא היה חשמל.  בית השימוש שלנו היה בבקטת עץ קטנה בחצר מרחק כ-50 מטר מהבית.  היה לנו משק עם כעשר פרות, לול של 500 עופות, סוס אחד, כרם קטן ומטע קטן של עצי פרי, שמתוכם זכורים לי  שני עצי משמש, שני עצי דובדבנים, ושני עצי שזיפים. עצי המשמש נתנו המון פרי, שנראה לי גדול במיוחד. מים הובאו בעגלות ונקנו מערבי שגר כשני קילומטר צפונה מהמושב ושלט על מעין מים.  להורי לא היה כסף לקנות לי מיטת תינוק והחזיקו אותי בארגז ריק של תפוזים. 
הזכרונות הראשונים שלי קשורים בארנבות.  הורי חיו במושב בעטרות בפשטות ובעוני, אך אפשרו לי חיות מחמד.  מילדותי המוקדמת יש לי פירורי זכרונות, לא זכרון שלם, מארנבות שהיו לי:  שלוש ארנבות לבנות עם עינים אדומות, שהייתי מאכיל אותן בגזר.
כמו כן אני זוכר חיות אחרות שהייתי קשור אליהן.  היה לנו כלב זאב.  תכננתי לעשות לו חוקן, כפי שהיה נהוג אז לעשות כטיפול לעצירות לילדים.  הכלב הסתובב ונשך אותי בשפה.  אחר כך היה לי כלב מהסוג שהיה מצוי בכפרים הערבים --"כלב ערבי" -- בשם נתרן.  את הכלב הזה מאד אהבתי.  
היתה לנו גם חתולה.  אחרי שהמליטה גורים, התלבשתי עם מעיל פרוות כבש, הלכתי על ארבע ונבחתי הב-הב. היא התנפלה עלי ושרטה לי את הראש, שהתכסה בדם.  לקחו אותי לבית החולים הדסה בירושלים.
בנוסף לארנבות, הכלב, החתול והסוס, היו לי אף יונים,חלקן יפות במיוחד.  הערבים היו יורים בהן, ומספרן הלך וקטן.
הזכרון הראשון החזק שלי הוא מארוע שקרה בגיל חמש.  הממשל הבריטי בארץ החרים את האדמה הכי טובה של המושב בשביל משטח נחיתה, ששימש את הצבא הבריטי בארץ, וגבל בבתי המושב. המשטח הזה היה עשוי עפר, ולעיתים תכופות היינו, ילדי המושב, מתאספים בו לשחק כדורגל.  מדי פעם היה מגיע אוירון, וכולנו היינו רצים לראות אותו נוחת.  כך למשל, כשהתחלף הנציב העליון של הצבא הבריטי בארץ, הגיע הנציב החדש ברוב תרועה והדר באוירון ענק של הימים ההם – ארבעה פרופלורים – ומכונית שרד הגיעה לקחת אותו משדה התעופה הקטן לירושלים.  משטח הנחיתה עמד שומם רוב הזמן, מלבד אוירון קטן אחד.  האוירון היה שיך לאיש אנגלי, ואוכסן בהנגר על יד שער המושב. קרוב של אחד מאנשי המשק היה מועסק בהנגר הזה.  הוא ניקה ותחזק את האוירון.
יום אחד, במקום ללכת לגן, הלכתי לשדה התעופה.  כשהתקרבתי, ראיתי שבעל האוירון עומד לטוס בו, והעובד שלו מכניס נער ערבי לאוירון.  רציתי שיקח גם אותי.  האוירון התחיל לנסוע על המשטח, ואני רצתי אחריו.  הטיס עצר את האוירון והעלה אותי לטיסה.  המראנו, ומחלון האוירון ראיתי למטה את בתי המושב, ורועה עם עיזים קטנטנות.  כשחזרנו, הסתבר שמישהו מסר לאימי שהאנגלים "חטפו" אותי.  היא חכתה לי בשדה התעופה וכשנחתתי קבלתי מכות. 
למרות המכות, חווית הטיסה הזו הותירה את חותמה עלי, ומאז חלמתי להיות טיס.  לימים הבנתי שהטיס שלקח אותי באוירון שלו היה מפקד חיל האויר הבריטי בפלסטינא, והמטוס היה המטוס הפרטי שלו.   
כשהייתי בן שש נולדה אחותי יעל.  הורי רצו לקרוא לה פנינה, אך אני לא הסכמתי.  השם יעל היה חביב עלי במיוחד – הכרתי אותו מאחד הספרים הבודדים שהיו לי.  הורי התרצו וקראו לתינוקת יעל פנינה.
במושב עטרות היו ארבעה בנינים צבוריים:  מזכירות, בנין מחלבה, מחסן גדול לאוכל לבהמות – שחדר קטן בתוכו שימש לגן הילדים של המושב – ובנין בטון בן שלוש קומות ששמש גם בית-ספר וגם מיכל מים.  המים הגיעו למיכל מעל בית-הספר מואדי שזרם בחורף והוטה לתוך מיכל גדול שנבנה לאסופם.  המים שזרמו מהואדי היו מי גשמים מהולים בבוץ.  אחרי שהמים עמדו, הבוץ היה שוקע והיו נותרים מים נקיים.  מהמיכל ליד הואדי בנו משאבה שדחפה את המים למיכל מעל לבית הספר.  בקומה הראשונה והשניה היו כתות הלימוד שלנו, וכל הקומה השלישית היתה מיכל מים סגור.  המדרגות היו חצוניות לבנין.  מהקומה השניה ניתן היה לטפס לגג מיכל המים בעזרת סולם ברזל.
בית הספר היה קטן.  מאחר ומספר הילדים היה מצומצם, והרבה כסף לא היה,  קבצו את כל הילדים לשלוש כתות בלבד, ושלבו ילדים מגילים שונים בכתה אחת.  אותי לימדה המורה שרה.  אני הייתי ילד שובב.  הייתי תופס דבורים זכרים, מוציא להם את העוקץ, וקושר אותם לחוט תפירה ארוך.  באמצע השיעור הייתי משחרר אותם להתעופף ומבהיל את כל הכתה. אהבתי את המורה שרה והיא אהבה אותי.  לימים, שמחנו להפגש בנפל, כשהיא היתה אשת השגריר שם ואני עבדתי באו"ם בבנגקוק. 
בבית אכלנו חלב וגבינה שנעשו מהחלב של המשק, ביצים מהלול, ירקות ופירות.  בנוסף לירקות ופירות משלנו, קנינו ירקות ופירות מרוכלים ערבים שבאו למכור במושב.  כמעט שלא אכלנו בשר, שהיה צריך לקנות בירושלים.  מקררים לא היו.  אמי היתה מטגנת כרובית בקמח וביצה, וזה היה מאכל אהוב עלי.  אחרי כל גשם היינו רצים לחורשת הארנים, שבעיני היתה יער גדול, לקטוף פטריות למאכל.  מי שהגיע קודם היה מספיק לאסוף יותר.
אבא היה איש מופנם והיה קורא ספרים כל היום.  אמא היתה מעורבת יותר בטפול בילדים.  סבא שלי, אבא של אבי, הגיע מפולניה עם אשתו (סבתי החורגת) והרשים אותי כיהודי יפה תואר עם זקן גדול.  שנה אחרי שהגיע מת.  ה"חברה קדישא" באו מירושלים לרחוץ את הגופה לפני הקבורה והסתובבו בחצר עם קופסה,  שקשקו את הקופסה וצעקו "צדקה תציל ממוות."  מאז אני שונא דת.
הדרך לכפר הערבי קלנדריה עברה ליד גדר המושב.  היתה תחושה של עוינות מצד הערבים.  מילדותי, ידעתי שישנם ערבים טובים וערבים רעים.  הערבים הרעים היה גונבים פירות מעצי הפרי שלנו.  כשהגיע 1936 והחלו המאורעות, מקומה של עטרות כישוב מבודד הפך את הישוב לפגיע.  במשך שנה אחת נהרגו חמישה מבני המושב.  אמצעי קשר לא היו.   לנו, הילדים, היה תפקיד:  היינו עולים בלילה על גג מיכל המים ובעזרת פנס מאותתים בקוד מורס לבית וגן -- שכונה בחוצות ירושלים.  היה עלינו להודיע מה המצב.  זכור לי מאד המתח והפחד באותה תקופה.
אבא היה החלל הראשון בישוב.  בדרכו חזרה הביתה מיום עבודה בתנובה בירושלים, הותקף אוטובוס המושב בו נסע ביריות, וקליע פגע בו ופלח את גבו.  אני זוכר שהודיעו לאמא שלי את הבשורה והיא יללה בבית ורצה לנסוע לבית החולים בירושלים.  אותי ואת יעל, שהיתה אז בת שלוש, לקחו לשכנים, והם טפלו בנו.  אחר כך שלחו אותי לירושלים לידידת המשפחה מילקה.  אצל מילקה הייתי כחצי שנה.  הלכתי לבית החנוך לילדי עובדים בירושלים ולמדתי בכתה אחת עם גנדי ועם רותה זגגי.
אינני זוכר מתי בדיוק הבנתי שאבא מת. הוא נפטר מפצעיו שבוע אחרי שנורה. לא לקחו אותי לבקר אותו בבית החולים, ולא לקחו אותי להלוויה.  אני לא זוכר שאמא או מישהו אחר הושיבו אותי להסביר לי שאבא מת. 
לאבא היה ידיד ערבי מהכפר קלנדריה בשם עבד שעסק במכירת אדמות ליהודים.  הוא אהב מאד את אבא, ואחרי מותו בא והציע את עזרתו לאמא.  אחר כך רצחו אותו הערבים.
אחרי חצי שנה בירושלים, חזרתי לעטרות.  היו אלה שנים קשות.  היינו זקוקים לעזרתו של פועל אך אלה לא החזיקו מעמד בישוב הקטן והמבודד.  זכור לי פועל אחד שהיה מבית הספר החקלאי לילדים יתומים בשפיה.  אני פרקתי את השעון שלו לחתיכות כי רציתי להבין איך הוא עובד, ולא הצלחתי להרכיב אותו מחדש.  
היינו עניים.  לרבים מילדי המושב היו אופניים.  אני רציתי אופניים אך לאמא לא היה כסף לקנות לי.  למדתי לחלוב את הפרות ולעזור במשק.  כל פעם שרבתי עם אמא, הייתי הולך לבית הקברות לבכות על הקבר של אבא.
אביו של יצחק רבין היה ידיד של אבא.  הוא הציע לאמא לשלוח אותי לפנימיה בגבעת השלושה.  אמו של רבין, שאז כבר נפטרה, היתה ממיסדות בית הספר.  תוכנית הלימודים היתה חצי חקלאית וחנכה תלמידים ללכת למושבים ולקבוצים. בגיל שלוש עשרה עברתי ללמוד בבית הספר המחוזי בגבעת השלושה.
גרנו בחדר גדול בפנימיה – כעשרה בחדר.  אני הייתי נער ביישן ולקח לי כמה זמן ליצור קשר.  התחברתי עם רפי הנטמן (לימים רפי איתן), נמרוד אשל, ויוסי ליברמן (אח"כ יוסי ארז).  עם רפי היתה החברות הכי גדולה.  בשבתות כולם היו יוצאים הביתה, אך אני לא נסעתי לעטרות כי הדרך היתה ארוכה ומסוכנת.  רפי היה מזמין אותי לביתו ברמת השרון, שאז מנתה כ-25 משפחות.  הידידות שנוצרה בגבעת השלושה ממשיכה עד היום.
רחל רבין היתה שתי כתות מעלי והרגישה אפוטרופסות עלי.  היא היתה מזמינה אותי לביתם בתל-אביב, ברחוב המגיד 5.  לפעמים יצחק גם היה מגיע הביתה.  הוא היה נסגר בחדרו ולא מדבר עם אף אחד.  
מדי פעם הייתי נוסע לעטרות.  הייתי לוקח אוטובוס לתל-אביב, ואז אוטובוס לירושלים.  בירושלים הייתי עולה על אוטובוס ערבי לרמאללה ומבקש שיעצור לי בעטרות.  הרגשתי מתח בנסיעה, ונמנעתי מזה, אך מדי פעם לא היתה לי ברירה – להשאר בודד בפנימיה, כשכולם יצאו הביתה, היה עוד פחות נעים.
למדתי שנתיים בגבעת השלושה ואז עברתי לבית הספר החקלאי כדורי לבנים בהר-תבור.  בית הספר החקלאי בכדורי נוסד על ידי המנד"ט הבריטי עם כספים שהוריש  אליס כדורי, פילנטרופ יהודי עירקי שחי בהונג קונג, ב- 1922 לייסוד בית ספר חקלאי בפלסטינה.  המנד"ט בנה בית ספר חקלאי ערבי גדול בתול-כרם ובית ספר יהודי  קטן יותר בהר תבור.  זה היה בית ספר יוקרתי ודרש בחינות כניסה וראיונות להתקבל.  היו בו שתי כתות:  כתה א (זהה לכתה י"א) וכתה ב (זהה לכתה י"ב), עם 25 בנים בכל כתה.
בבית הספר היה חדר גדול לכתה א עם 20 מטות, חדר גדול לכתה ב עם 20 מטות, וחדר שקראו לו "סיביר" עם 10 מיטות אליו נשלחו, כביכול, ה"נאבכים".  ליד כל מטה עמד ארגז לבגדים וחפצים אישיים. בנוסף ללימודים היו שיבוצים לענפי החקלאות השונים:  רפת, צאן, לול, מכוורת, ופלחה.  היו שלושה אנשים חשובים בבית הספר:  המנהל נתן פיאט; המנהל הפדגוגי דוקטור רוזנברג -- שהיה גם המורה לכימיה ופיזיקה (כימיה הוא ידע,  פיזיקה הוא לא ידע); ואשתו של דר רוזנברג, רחל, שהיתה "אם הבית".  דר רוזנברג ואשתו השליטו משמעת ומשטר בבית הספר.  רחל למדה אותנו לקפל את הציפוי של המטה (ציפוי כחול עם פסים בהירים וכהים) באופן מדויק.  בעשר בלילה היה כבוי אורות, וצריך היה להשתורר שקט מוחלט.
ה"חברה",  אורה ישראלי, יוסי לוי, עמיחי קליבנר, ואני -- היינו בורחים מבית הספר והולכים ברגל מספר שעות לבקר בבית הספר לבנות על שם חנה יפה בנהלל.  היינו עוברים דרך הכפרים הערבים במורדות הרי נצרת ועל יד קבוץ גניגר. 
בינתיים אמא מכרה את המשק בעטרות ועברה להיות חברת משק גבת.  היא לא רצתה לחייב אותי, כשאגמור את בית הספר בכדורי בגיל 17,  לחזור למושב  עם התנאים הקשים.  
בסיום הלימודים ב-1944 קבלתי פרס הצטיינות על הצלחה בלימודים.  מרדכי שחור היה אף הוא תלמיד מצטיין והוחלט שנתחלק בפרס.  אני זכיתי ב 24 לירות – הרבה כסף בתקופה ההיא – ומרדכי קבל עגלה.
תקופת הפלמ"ח: תקופה ראשונה:  יגור 1944-1945

גויסתי על ידי יגאל אלון ב-1944 כשהייתי תלמיד בן שבע עשרה בבית הספר החקלאי "כדורי". יגאל אלון היה בוגר מחזור א של כדורי (יצחק רבין היה מחזור ד, חיים גורי היה מחזור ה, ואני הייתי במחזור ח).  הוא הגיע לבית הספר לדבר איתנו על הפלמ"ח.  אני חייתי מאד את צרכי ההגנה של הישוב עוד מילדותי בעטרות -- ישוב מבודד צפונה לירושלים שנפגע פעמים רבות בפרעות של 1936, בהן אף נרצח אבי – והתנדבתי.  היינו 25 תלמידים במחזור,  ושלושה עשרה מאיתנו הצטרפנו.  בחופשת פסח יצאנו למסע גדול בגליל שנגמר בגינוסר ובזריקת רימונים בגבעות עין גב.  מפקד המסע היה אהרונציק ספקטור.
באופן מלא הצטרפתי לפלמ"ח באוגוסט 1944.  הייתי בפלוגה א של הגדוד הראשון ביגור, בפיקודו של נחמייה שיין (אח"כ החליף אותו משה בן-דרור, שכונה "מוריס", ונחמיה עבר לפקד על פלוגה ו של הגדוד).  רוב הזמן בילינו בעבודה במשק, וחלק קטן מהזמן באמונים.  אני עבדתי כעגלון והובלתי תלתן.  בלילות היינו יושבים, שותים קפה ומספרים צזבטים.  מפקד המחלקה שלה השתייכתי היה יוסקה ריבקינד (יריב).  הייתי חלק מממחלקת הבודדים, ולא השתייכתי להכשרת "שדמה" שאף היא היתה ביגור בפלוגה א.
היו כעשרים שלושים איש במחלקה שלי.  מתוכם זכורים לי:  רפי איתן (חבר עד היום); אברהם כינרתי (המכונה "אמקה"); עזרא גל-און; מוסבכר; משה ליפסון (אח"כ עיברת את שמו לנחשון); שי קיפניס, יעקב (בלק) בן-חייםף ושולם מלמד מקבוצת כנרת – שבזכות שריריו נצחנו בכל תחרויות משיכת החבל.
מיגור "העיפו" אותי בגלל סטירה שנתתי לחבר משק בחדר האוכל של הקבוץ.  מסביב לכל שולחן בחדר האוכל היו ארבעה כסאות.  אני צרפתי כסא חמישי משולחן אחר, בדומה למה שעשו מפעם לפעם חברי.  קמתי להביא מלח ופלפל, וכשחזרתי והלכתי להתיישב, נגש חבר משק וסלק את הכסא מתחתי.  סטרתי לו.  המשק דרש מנחומיה שיין שיסלק אותי מיגור, ואז עברתי לגבת.
תקופה שניה:  גבת 1945-1947

ב 1945 שלח אותי נחמיה שיין לקורס מפקדי כתות בגוארה.  הפעולה הראשונה שהשתתפתי בה היתה המתקפה (השניה) על תחנת הרדאר בסטלה מריס על הר הכרמל בחיפה, ב-19 בפברואר 1946. הכוונה היתה לפוצץ את הרדאר על מנת לאפשר לאניות המעפילים להגיע לחוף מבלי שהבריטים יגלו אותם.  אחרי סיום מלחמת העולם השניה, הבריטים נעזרו באניות הצי, מטוסי אויר, תחנות משטרת חופים ומכשירי רדאר לאתר את ספינות המעפילים שהגיעו לחופי הארץ מאירופה. הפליטים שנעצרו שולחו למחנות הסגר בקפריסין. 
 חודש קודם, במתקפה הראשונה על תחנת הרדאר, השתתף כוח קטן, שכלל גם את מרים לנדאו ידידתי, תחת פיקודו של רפאל גינסבורג (המכונה "תרנגול").  מאחר והפלמ"ח רצה להמנע מפגיעה בבני אדם, אנשי הפלמ"ח שחדרו לתחנה בנסיון הראשון הניחו את חומר הנפץ, ואז התקשרו לתחנה והודיעו לבריטים שעליהם לפנות אותה.  הבריטים הצליחו למצוא את חומר הנפץ בזמן ולפרק אותו.  לפיכך היה צורך במתקפה שניה.
 קבלנו את הנשק לפעולה השניה מסליק בבית כנסת בחיפה.  כשלושים איש השתתפו בפעולה, כולל חברי הלל ספקטור (אח"כ:  הלל תור) ואמקה.  מפקד הפעולה היה יוסקה ריבקינד (אח"כ יוסקה יריב). תפקידי היה, יחד עם אמקה, לחפות על אלה שנכנסו פנימה. זחלנו כארבע שעות דרך סדרה של גדרות תיל בלילה גשום.  נשארנו צמודים לקרקע עד שנשמע הפצוץ.  ואז בנסיגה חזרה נפלה לי המחסנית של הטומיגן.  בימים ההם הנשק היה מועט וחשבתי שאני חייב למצוא את המחסנית.  התחלתי לגשש באפלה בנסיון למצוא אותה.  אמקה מספר שיוסקה ריבקינד הכריח אותי לוותר על המחסנית ולצאת החוצה, אבל אני לא זוכר את זה.  מה שזכור לי זה שמי שסמן את הפרצה בגדר עם פנס כבר כבה אותו. גששתי עד שמצאתי את הפרצה בגדר.  כשיצאתי כבר כולם היו מחוצה לה.  
יום אחד כעבור מספר חודשים,  הודיעו לי ולהלל לנסוע למצובה בגליל דרך יגור, שם הצטרפו אלינו עוד שלושה אנשי פלמ"ח.  לא אמרו לנו מה המטרה. כשהגענו למצובה נפגש איתנו נחמייה שיין והסביר לנו על התוכנית לפוצץ עוד באותו הלילה את גשרי א-זיב, במסגרת "ליל הגשרים".  זה היה הלילה שבין ה16 וה17 ביוני.  הפלמ"ח פוצץ באותו הלילה אחד  עשרה גשרים ברחבי הארץ.  שעת היעד היתה 11 בלילה.
 יצאנו לפעולה זו כ-36 איש, 35 גברים ואשה אחת – זוהרה לביטוב. זוהרה היתה ה"קשרית" – היא סחבה שובך יוני דואר.  נחמיה שיין היה המפקד.  אני צורפתי לפעולה כמפקד כתה מפלוגה א, כי לפלוגה ו חסרו מפקדי כתה.  חמישה איש הצטרפו מפלוגה א:  אני,  הלל תור ,יהודה גביש, אמקה, ועמיחי קליבנר, שהיה אחד החבלנים.   בנסיון לפוצץ את גשר הרכבת וגשר הכביש נהרגו 14 מהמשתתפים, בינהם מפקד הפעולה, נחמיה שיין, יהודה גביש ועמיחי קליבנר מפלוגה א והשאר לוחמים מפלוגה ו. 
לפנות ערב, לפני הפעולה, התאמנו על חבילות חציר שדימו את הגשרים.  התוכנית היתה לפוצץ את שני הגשרים שעברו מעל הואדי בא-זיב:  גשר הרכבת וגשר הכביש.   על שנים עשר מאיתנו, בנוסף ליצחק (צחי) יבנה, שהיה סגן מפקד הפעולה, ושאול אפק, שהיה החבלן - הוטל לפוצץ את גשר הכביש המרוחק יותר, ואז לסגת דרך גשר הרכבת, שיפוצץ אחרי פצוץ גשר הכביש. הלל תור ואני היינו בין השניים עשרה (שלושה מכל צד של גשר הכביש) שיועדו להגן על צחי והחבלן, בעודם מטפלים בפצוץ הגשר.  בנוסף לכך, היינו אמורים לפנות את התושבים הערבים בבתים הסמוכים לגשר לפני הפצוץ.
לצורך המשימה אמקה הוציא מהסליק בקבוץ מצובה 500 ק"ג  של Gelignite.  גשר הכביש היה יותר מסיבי וצרך יותר חומר נפץ.  350 ק"ג של גלניט היו מיועדים לגשר הכביש, ו-150 לגשר הרכבת.  ארבע עשר מאיתנו סחבנו עלינו את חומר הנפץ.  ששה מהמשתתפים, בינהם יהודה גביש, היו "סבלים" – תפקידם היה לעזור בסחיבת הגלניט.  אני סחבתי עלי כ-25 קילו של גלניט.   לפני שיצאנו היינו צריכים  "ללוש" את הגלניט על מנת להחזיר את החומר למצב שמיש.  כתוצאה מכך, כולנו סבלנו בדרך לפעולה מכאבי ראש. נחמיה סבל מאד.
יצאנו ממצובה בסביבות תשע בלילה, והלכנו בשביל כשעתיים לאורך הואדי עד הגשרים.  מאחר והגענו לגשרים לפני שעת היעד, נכנסנו לפרדס שהיה צמוד לשביל להעביר את הזמן.  שני ערבים עם חמורים עברו בשביל, והשגיחו בנו.  "מין הדע?" שאלו ("מי זה?" בערבית).  אחד מאיתנו שידע ערבית ענה, "צבא אנגלי".
בשעה אחת עשרה התחלנו להתקדם לכוון הגשרים, ופתאום נפתחו עלינו יריות מכוון גשר הרכבת.  כנראה שהיו שוטרים ערבים על הגשר, והערבים שעברו בשביל התריעו להם על נוכחותנו בפרדס.  פלוגה ו, שהכינה את הפעולה, ערכה סריקות באזור לפני הפעולה, אבל לא היתה מודעת לכך שיש שמירה על הגשר. לפיכך לא נלקח בחשבון שאנחנו עלולים להתקל באש. מן היריות נהרג יחיעם וויץ, שלא היה מצורף רשמית לפעולה אבל החליט להסתפח כצופה. 
נחמיה, מפקד הפעולה, נתן את הפקודה, "למקומות!"  אני צעקתי לבחורים שלי "אחרי!" , אך רק אחד מהשניים הגיע איתי לגשר הכביש. מתוך ארבע- עשר הלוחמים שהיו מיועדים לגשר הכביש, הגענו רק עשרה. אני, הלל תור, אורי זלטין, צחי, והחבלן שאול אפק הגיעו.  אלה מהמיועדים שחסרו הסתתרו כנראה מתחת לגשר הרכבת כדי להמנע מהירי.
פתאום היה פצוץ אדיר, וכל השטח התמלא באבק כבד.  אי אפשר היה לראות דבר.  אני התחרשתי מעצמת הפצוץ – לימים השמיעה חזרה אבל נשארתי עם נזק שמיעתי וגם זמזום באוזניים (tinnitus) מהם אני סובל עד היום – מזה שבעים שנה. לא ידענו מה התפוצץ.  קראנו ליתר הלוחמים אך לא נשמעו תגובות.   מצאתי את צחי יבנה, סגן המפקד, ליד לגשר הכביש והתייעצנו מה לעשות.  מאחר ורק מחצית הלוחמים עם הגלניט הגיעו לגשר הכביש, לא היתה בידנו כמות מספקת של גלניט על מנת לפוצץ את הגשר.  החלטנו לסגת לנקודת האסוף, שם חכה יונתן דותן.  בגלל הפצועים, נאלצנו לסגת למצובה הקרובה יותר ולא לגעתון, כפי שתוכנן בתוכנית המקורית. 
בנסיגה נתקלתי בזוהרה לביטוב, שעיניה התמלאו אבק – היא לא ראתה דבר.  החזקתי לה את היד חלק מהדרך, ואח"כ מישהו אחר לקח את ידה.  כשחזרנו למצובה, זוהרה הוחבאה בבית התינוקות. הסתבר שהפגיעה בראיה היתה זמנית. 
חלק מאלה שהגיעו – חלקם לפני – היו פצועים.  העבירו אותם למערות באזור, ליד חניתא.  חיימקה מינצר נפגע מכדור בכבד, והגיע למצובה מאוחר יותר בכוחות עצמו.  הכרתי אותו כי היה ירושלמי.  למחרת, כשהקיפו האנגלים את הקבוץ ואת שאר ישובי האזור, אסרו אותו ולקחו אותו תחת שמירה גדולה לביה"ח בירושלים.  אביו היה פקיד גבוה בממשלת המנדט והוא הצליח לסדר שבנו לא יעמוד למשפט.
במצובה הצבא אסר כשלושים איש, בינהם שמונה אנשי פלמ"ח והיתר חברי משק. החזיקו אותנו בתוך מכלאות מוכפות בגדר תיל.   כל העצורים – כולל חברי הקבוץ שלא היו מעורבים בפצוץ, סרבו למסור את שמותיהם לבריטים על מנת להגן על חברי הפלמ"ח.  האנגלים ניסו לבדוק את הרגלים לראות למי יש שריטות בנסיון לזהות את המשתתפים בפצוץ.  אורי זלטין לבש חלוק לבן והתחזה לעובד בחדר האוכל.  איכשהוא הוא הצליח להשאר במצובה.
 כל השלושים נשלחנו למעצר במשטרת עכו. כששאלו אותנו לשמנו, אמרנו:  "יהודי מארץ ישראל." כעבור יומיים העבירו אותנו לכלא בעכו.  הלל, אמקה ושאול היו איתי בתא המאסר. במשך שעה ביום הרשו לנו להסתובב בחצר, ובמשך יתרת היממה היינו כלואים.  פגשנו שם את אנשי אצ"ל ולח"י שנשפטו לשנים ארוכות, וחשבנו שאף עלינו יגזר מאסר ממושך.  אוכל לא חסר, כי האוכל סופק מבחוץ וקבלנו בעיקר ירקות ופירות. בסופו של דבר לבריטים חסרו עדויות, ושוחררנו כעבור כעשרה ימים.  
אמי  התגוררה בקבוץ גבת ולא ידעה מה קרה איתי . בגבת לא ידעו במשך שבוע לאחר הפצוץ אם אני בחיים, וחבר משק, אורי שהם,  אף כתב שיר לזכרי  לפי מנגינה רוסית.  לאחר שבוע נודע לאימי שאני בכלא עכו.  בארץ נפוצו שמועות שונות על גורל הנעדרים, שמעולם לא נמצאו. שמועה אחת טענה שהם נלקחו ע"י הבריטים לכלא בקפריסין.  הבריטים אפשרו רק ל"חברא קדישא" לבקר באתר הגשר, ואלה הצליחו למצוא רק חתיכות קטנות של אברים.  כנראה שקליע פגע באחד המטענים, ואז התפוצצו כל יתר המטענים בתגובת שרשרת. מי שהיה מתחת לגשר התפוצץ עם כל המטען. 
יהודה גביש היה אחד הנעדרים.  אביו ואחיו התקשו לקבל את מותו.  אחיו של יהודה היה פקיד גבוה במשרד האוצר.  לימים הוא ארגן את שושיק בן-חמו, בת-קבוץ מהגליל, לעשות סרט דוקומטרי על הפצוץ בגשר א-זיב.  שושיק ראיינה אף אותי, וגם אני תרמתי כסף לפרויקט.  הסרט שעשתה הוא התעוד הכי נכון של העובדות. כתבות אחרות אינן מדייקות בעובדות. 
כולנו שוחררנו ביום שישי מהכלא.  הלל ואני חזרנו לגבת אך למחרת נעצרנו שוב ב"שבת השחורה".  הצבא הבריטי הקיף את המשק עם טנקים.  אחד הטנקים דרס את השער.  הם עצרו את כל הגברים, ואף אשה אחת חיה קפלן (אשתי רנה, שהיתה אז חברתי, זוכרת שחיה היתה "גדה" והתעמתה עם הבריטים).  מרבית חברי המשק העצורים נשלחו ללטרון.  הלל ואני  נשלחנו למחנה העצורים בעתלית,  עם עוד כאלפיים איש מקבוצים שונים. אליעזר שושני, שהיה גזבר הפלמ"ח, נשלח אתנו לעתלית.  הברחנו אותו אל מחוץ למחנה.  הבריטים הרשו להביא מזון – ירקות ופירות.  את אליעזר השכבנו במשאית מתחת לארגזים הרקים, וכך יצא מהמחנה. כעבור שבוע החליטו האנגלים לפנות את עתלית ולהעביר את העצורים לרפיח, ואז הוחלט בפלמ"ח שעשרה מאיתנו יסתתרו – חמישה על כל גג של מטבח -- בנסיון לברוח.  שמונה מתוך העשרה היו אנשי פל-ים.  חברי הלל ואני צורפנו בשל מעורבותינו בגשר אכזיב והמאסר בכלא עכו.   בנוסף להלל היו איתי בגג זלמן פרח, סמק (שמואל פוזננסקי, אח"כ ינאי), ומאירקה משדות ים.  איני זוכר שמות נוספים. תקרת הגג היתה עשויה שכבה דקה של דיקט מונחת על קורות.  במסגרת ההכנות, אני נעמדתי ומעדתי.  עשיתי חור גדול בתקרה, וחשבנו שנאלץ לוותר על התוכנית.  אך מצאנו חתיכת פח וכיסינו את החור.  בלילה שלפני פינוי המחנה עלינו על הגגות והסתתרנו שם. כל אחד שכב על קורה מרופדת בסמיכה. למחרת המחנה הועבר מפקוח הצבא הבריטי לפקוח המשטרה הבריטית, שכללה גם שוטרים מבני המקום, ערבים ויהודים. היינו שם לילה או שניים.  היה לנו קצת אוכל ומים.  אני זוכר שהיה חום איום: זה היה בסוף יוני וגג הפח הקרין המון חום. את הזמן העברנו בזכות הבדיחות שספר סמק. הגג היה מלא חולדות, והן החלו להתרוצץ לידנו ועלינו ועשו המון רעש.  הגיעו שוטרים ערבים, והאירו בפנסים, אך לא ראו אותנו, חשבו שזה סתם חולדות, והלכו משם. ההגנה שחדה את אחד השוטרים הערבים, וזה בא והודיע לנו שאנחנו יכולים לרדת ולברוח דרך פרצה בגדר שהוא הכין לנו. כך עשינו. אוטו משא חכה לנו על כביש תל-אביב חיפה, ולקח אותנו לחיפה.  מאחר והבריטים גילו את ארכיון הפלמ"ח בחיפושים שערכו בקבוץ מזרע, כולל את כרטסת החברים, נתנו לנו תעודות עם שמות מזויפים.  אני קבלתי תעודה עם השם "דוד גפני". הסתובבתי הרבה זמן עם השם הזה.
כ"דוד גפני" חזרתי למחלקה בגבת – רובה קבוצת ההכשרה  "משאבים".  קבוצה זו הלכה אח"כ לקבוץ משאבי שדה בנגב. הלל תור היה מפקד כתה מההכשרה.  חיים גורי היה מפקד המחלקה.  חיים גורי ואני לא השתייכנו להכשרה  וגרנו ביחד בחדר בבית הרשל, בנין התאטרון של גבת.  בתקופה מסוימת הצטרף אלינו לחדר ברוך אקסלרוד, שכונה "בוזה".
תקופת הנגב: 1947

ב-1947 רצה הפלמ"ח לשלוח אותי לקורס מפקדי מחלקה, אך אני סרבתי. הייתי בן 20, ורציתי להשתחרר ולנסוע לקליפורניה להמשיך את לימודי החקלאות באוניברסיטת ברקלי. בפלמ"ח היה נהוג שמי ששרת שנתיים השתחרר והלך לרזרבה, ואם הלכת לקורס מ"כים שרתת שלוש שנים.  מכל מקום, אני התגייסתי לפלמ"ח בגיל 17, ובגיל 20 רציתי לשהתחרר ולסוע ללמוד. 
בתחילה עשו לי משפט על בגידה.  המשפט התקיים בבנין הועד הפועל של ההסתדרות בתל-אביב.  הכרתי את השופטים – הם היו אנשי "ההגנה".  איני זוכר את שם התובע, אך הוא היה דמות רמת דרגה בפלמ"ח.  איתי הועמדו לדין עוד שלושה איש, כולל ידידי רפי זילברמן, שאחר כך נהרג בנוה אילן.  עד היום לא נודעו לי תוצאות המשפט.
 אח"כ יגאל אלון קרא לי לשיחה. הוא הסביר שהפלמ"ח מקבל מההגנה את הפיקוד על הנגב, והוא היה רוצה שעד נסיעתי המתוכננת לדצמבר 1947  אסע לנגב ואהיה מפקד המחלקה שמקימים בקבוץ גבולות. מחלקה זו היתה אחראית לבטחונם של חמישה קבוצים:  נירים, אורים, גבולות, מבטחים וצאלים.  יגאל חשב שלמרות שלא עברתי קורס מ"מ אוכל למלאות תפקיד של מפקד מחלקה.  הסכמתי וירדתי לגבולות. תחילה נסעתי לניר-עם, ששם היה מרכז גדוד הנגב – באותו זמן תחת פיקודו של משה ברכמן.  אחרי שקבלתי תדרוך, המשכתי לגבולות.  תפקידי היה להגן לא רק על הקבוצים עצמם אלא במיוחד על קו המים שנבנה על מנת לספק לקבוצים מים.  היו כשלושים איש תחת פיקודי.  כעשרה מהם גויסו כנוטרים.  הבריטים אשרו לנוטרים להשתמש במכונית Dodge Command-Car  עם הנעה קדמית,  שאפשרה נהיגה בחולות – היתה באזור מכונית אחת כזאת, תחת פיקודי. באותה תקופה עדין לא נסללו כבישים באזור, ומכונית רגילה לא יכלה לעבור בחולות.  האחראים לבטחון בקבוצים לא אהבו שהפלמ"חניקים נעשו נותני ההוראות, אך מצד שני היו תלוים בנו כי לנו היה רכב ונשק.  בנוסף לנשק של הנוטרים היה גם נשק "לא רשמי". 
לא הכרתי את פיקודי לפני בואי.  התבלט בינהם אסף שכנאי, ואותו מיניתי להיות סגני.  את מרבית הזמן בילינו בשמירה על קו המים בעזרת ה. Dodge Command Car   הבדואים היו יורים בקו במקומות שונים גם כחבלה וגם כדי להשקות את הצאן שלהם.  אנחנו סדרנו להם ברזים מיוחדים על  מנת שלא יצטרכן לחבל בקו, אך החבלות נמשכו.  מפעם לפעם נסעתי עם איש המודיעין האזורי, שהיה חבר נירים, יחד עם מא"ז נירים, למשטרה ברפיח.  המשטרה ברפיח היתה מאוישת בשוטרים ערבים בלבד.  קבלנו במשטרה אנפורמציה על המתרחש בסביבה.  בהזדמנות זאת היינו גם קונים סוכר, שהיה במחסור.  השוטרים היו מחרימים את הסוכר ממבריחים בדואים ומוכרים לנו. 
מפעם לפעם נסענו לעזה לאכול מרק טוב בחנות "ספינס" הגדולה שם.  אני לקחתי בעזה שיעורי נהיגה על משאית.  לא היה לי רשיון נהיגה עד אז.  בבחינה הראשונה הכשיל אותי סרגנט בריטי ממשטרת עזה.  בעל בית הספר לנהיגה הערבי אמר לי, "תן לי חמש לירות (סטרלינג) לפני הבחינה הבאה וזה "יסתדר"".  וכך היה.  בשהגיעה הבחינה הבאה בעל בית הספר נתן לסרגנט חמש לירות סטרלינג, ואני קבלתי רשיון נהיגה של המנד"ט.  הייתי בין הישראלים הראשונים עם רשיון נהיגה על משאית. באמצע נובמבר שוחררתי מהתפקיד בנגב כדי לנסוע לקליפורניה ללמוד. לימים, חברי הטוב שכנאי, שנשאר בגבולות, וכל יתר הלוחמים שהיו איתו, נהרגו על ידי מארב בדואי שם.  לו הייתי נשאר בגבולות יתכן שלא הייתי שורד. 
  ואז ב-29 בנובמבר היתה החלטת האו"ם על הקמת שתי מדינות, מדינה ישראלית ופלסטינאית.  עברתי בתל-אביב וראיתי את כולם רוקדים ברחובות.  התחיל הטרור הערבי נגד היהודים.  הרבה מחברי הלכו להגן על השיירות לירושלים.  אני בטלתי את נסיעתי ופניתי ליגאל אלון, שהיה באותו הזמן בבניני האומה בירושלים.  נפגשתי עם יגאל ואמרתי לו שבגלל המצב הקשה אני מבטל את הנסיעה. 
ציפיתי שיגאל ישלח אותי חזרה לנגב, אבל הוא אמר, "תכיר את צביקה זמיר", והציג לי את האיש שישב לידו.  הסתבר לי שזה מפקד הגדוד השישי, שעליו הוטלה ההגנה על הדרך לירושלים.  "הנה יש לך מפקד עבור המחלקה שאנחנו הולכים להקים בגבעת רחל", יגאל אמר לצביקה.  צביקה אמר לי, שעד שיגיעו המגויסים החדשים לרמת רחל, אסע לבית פפרמן, שהיה בבניה באותה תקופה, ליד מעלה החמישה.

תקופת חטיבת הראל\הדרך לירושלים: 1947-1948

בבית פפרמן מצאתי מקבץ של אנשי פלמ"ח אחרים, נערים ונערות, שלא שובצו עדין בשום יחידה מאורגנת. כאמור, בית פפרמן היה עדין בבניה, ללא דלתות או חלונות.  שכבנו על הבטון.  היה חורף והבטון היה קר.  כעבור מספר ימים העירו אותי בבוקר ואמרו לי שיענקלה ישראלית – מפקד המחלקה בקרית ענבים, שאותו הכרתי מבית הספר בכדורי – יצא עם יחידה קטנה של כעשרה איש לתקוף כנופיה של ערבים.  נודע שחוליה זו הקימה מחסום על יד הקסטל ומכינה מארב לשיירת מזון שעמדה להגיע בדרך לירושלים.  בקשו ממני לצאת לעזרתו של יענקלה ואנשיו.  בימים ההם לא היה קשר, ולכן לא היה ידוע לנו מה מצבם. ארגנתי כמה לוחמים, ויצאנו לכוון הקסטל במטרה לפגוש את יענקלה.  כשהגענו קרוב לקסטל, שני משורינים בריטים פתחו עלינו באש תותחים – "two pounders"  ונאלצנו לסגת.  מאוחר יותר הודיעו הבריטים שיענקלה והקבוצה שהתלוותה אליו כולם הרוגים.  הבריטים בקשו שיבואו לקחת את גופותיהם.  בעקבות מותו של יענקלה, קבלתי את הפקוד על המחלקה בקרית ענבים ומעלה החמישה, ולא עברתי לרמת-רחל. 
בקרית ענבים, כמו בבית פפרמן, היה מקבץ לא סדיר של אנשי פלמ"ח, נערים ונערות שהתנדבו כמוני והיו מתחלפים. באים ונעלמים כלעומת שבאו.  אני הייתי בן עשרים ואחד אז. היתה לנו תחמושת מועטה:  שתי מרגמות של שני אינץ עם 19 פצצות, ומרגמת שלושה אינץ עם שלוש פצצות.  לרובים היו בערך 80 כדורים לרובה – מספיק לחמש דקות של קרב. הדרך לירושלים עברה דרך באב אל וואד, בלב יערות אורנים.  כל פעם שהיתה יוצאת שיירה מתל-אביב, היינו יוצאים בלילה לאורך בבלאוד ותופסים עמדות.  מהצד השני כנופיות לא מאורגנות של ערבים היו פותחים באש על השירות ומנסים לבזוז אותן (גם את ההרוגים היו בוזזים, לוקחים מהם את השעונים, וכל דבר שנראה להם כבעל ערך).  אנחנו היינו יורים חזרה כדי למנוע מהם להתקדם. יום אחד, הגיע אליהו סלע. המכונה "רעננה", והודיע לי שהוא מפקד הפלוגה.  לא היה לנו מכשיר קשר, והכל היה בשלבי התארגנות. כעבור מספר ימים רעננה בקש שאצטרף אליו, כשהוא נוהג בטנדר מיושן, לסוע לנוה אילן לבדוק את מצב המחלקה שם.  הדרך מהכביש הראשי יפו-ירושלים לנוה אילן היתה דרך סלעית וקשה למעבר באורך של כקילומטר.  בקרנו את המחלקה בנוה אילן ויצאנו חזרה לדרך.  פתאום נפתחה עלינו אש.  ליד החורשה, שהיתה מצויה במקום שהדרך נפגשה בכביש, חכה לנו מארב של ערבים, שכנראה צפו בנסיעתנו לנוה אילן וחכו שנחזור. מאחר והדרך הסלעית לא אפשרה לנו להסתובב חזרה לכוון נווה אילן, נאלצנו להמשיך לסוע לכוון הירי.  אני החזרתי אש מהtommy gun   שהיה ברשותי. בשעת היריות, רעננה שאל אותי אם נפגעתי.  אני אמרתי לו שלא.  הוא אמר לי שהוא חושב שקבל כדור בחזה.  פתחתי לו את הסוודר תוך שהוא נוהג – בתקופה ההיא עדין לא היו לנו מדים – וראיתי שיש לו חור בחזה באזור הלב. בדיוק אז הגיעו ארבע משאיות של הצבא הבריטי עם חיילים.  רעננה נכנס לכביש הראשי כשהמשאית האחרונה עברה.  הוא נצמד אליה משמאל, והערבים לא יכלו להמשיך לירות בנו.  נסענו צמודים למשאית כשרעננה נוהג.  בנוסף לפציעתו של רעננה, הסתבר שהצמיג הקדמי של הטנדר חטף קליע, וזה הקשה על הנהיגה.  בתחנת המשטרה באבו גוש ירדנו מהכביש לטפל ברעננה וברכב.  מיד הסתערו עלינו החיילים הבריטים, ודרשו שאתן להם את הטומיגן.  כשהסתבר להם שרעננה פצוע, הם הודיעו לנו שיקחו אותו לבית החולים שערי-צדק בירושלים.  את הטומיגן החרימו לי, אך הבטיחו שיחזירו אותו לרעננה בבית החולים. אני נשארתי להחליף צמיג וחזרתי לקרית ענבים דרך הכפר הערבי אבו גוש, שנשאר ידידותי ליהודים בזמן המלחמה.   חששתי לרעננה – לא ידעתי אם עשינו בחכמה שסמכנו על החילים הבריטים שיביאו אותו לבית החולים.  היו מקרים שחילים בריטים מסרו אנשי פלמ"ח לידי הערבים.  הצטערתי מאד אף על הטומיגן, שהיה עם כת קדמית מיוחדת ויפה של עץ. לשמחתי הבריטים לא הרגישו באקדח, שהיה מוסתר תחת הסוודר שסרגה לי חברתי רנה.   את האקדח הזה ירשתי מאבי, שנרצח כשהייתי בן תשע, והוא נשאר ברשותי. למחרת רעננה חזר.  הסתבר שחדירת הכדור היתה שטחית.  הקליע נעצר בזכות הפחים של הטנדר שעבר, והוא פילח את העור אך יצא חזרה.  את הטומיגן לא קבלנו חזרה מהבריטים. 
בתחילת 1948 הוחלט בגדוד השישי לשלוח כשלושה תריסר לוחמים מהפלמ"ח לעזרת ישוב גוש עציון הנצור.  כמונו, הלוחמים בגוש עציון ותושבי הגוש היו מבודדים, ותחמושת היתה מועטה.  השלושים וחמישה, בפיקודו של דני מס המדריך הגדודי, יצאו מהרטוב כדי להגיע לגוש.  אני ושלמה רוט נבחרנו לצאת עם הקבוצה להרטוב, אך ברגע האחרון דני החליט להשאיר את שנינו.  היינו אמורים להתחיל לאמן מתנדבים חדשים לפלמ"ח, שהגיעו לקרית ענבים.  דני החליט להחזיר אותי ואת שלמה לקרית ענבים, על מנת לא לדחות את האמונים. כל ה-35 שיצאו להרטוב נקטלו בסביבות הכפר הערבי צוריף על יד חברון.  קבוץ נתיב הל"ה קרוי על שמם.  אני ושלמה נצלנו מההרג.  
בתחילת מרץ נהרג ידידי רפי זילברמן, שפקד על המחלקה בנוה אילן, בקרב עם כנופיה שהכינה מארב על יד הכפר הערבי סריס.  רעננה שלח אותי לנוה אילן להחליפו. 
כשבועיים אחרי שהוצבתי בנוה אילן, העירו אותי פתאום פקודי בבוקר עם הידיעה שמאות חיילים ירדנים עולים עלינו מצד דרום.  הצבנו את מכונת היריה "שוורץ-לאוזה" מכונת יריה אוסטרית ממלחמת העולם הראשונה שהיתה ברשותינו, עם כ-300 כדורים – כדי לפתוח עליהם באש.  התכוננו למתקפה. ואז שמענו פתאום שהם צועקים בעברית.  "יוחנן!"  שמעתי מישהו קורא.  הסתבר שזה הגדוד הרביעי והחמישי של הפלמ"ח, שהגיעו אלינו ברגל בדרך לקרית ענבים.  אנחנו היינו עדיין בבגדים אזרחיים, אך הם הגיעו לבושים במדים, עם מכשירי קשר תוצרת צכיה, מכונות יריה "בזיה", וציוד רב.  אף אחד לא הודיע לנו שהם באים.  
בסוף חודש מרץ הועברה נוה אילן לפיקוד הגדוד הרביעי.  לפי זכרוני חזרתי לקרית ענבים, אך כאן מערך הזמנים המדויק אינו זכור לי.   הכל היה נזיל, בהתהוות.  לא היה צבא סדיר.  מיום ליום לא ידעתי בוודאות מי יהיו פיקודי.  ניתן לאמר שהיה בלאגן.  אני זוכר מהתקופה הזאת את רבין ואת עוזי נרקיס כמפקדים.  אני זוכר שיום אחד חפשו את עוזי נרקיס לפני פעולה ולא מצאו אותו.  אני אמרתי שנדמה לי שהסתגר במרפאה עם אחת האחיות, ואכן שם הוא נמצא.   
 סוף חודש מרץ היה חודש עקוב מדם במסדרון לירושלים:  שלוש שיירות הותקפו ע"י מארבים מהכפרים הערבים שבדרך – מארבים שכללו אף מתנדבים מכל ארצות ערב וצבא ירדני ועשרות מהנוסעים נהרגו. ב-31 במרץ הותקפה שיירה גדולה של משאיות ואוטובוסים בדרך לירושלים ליד חולדה, וחלק גדול מהשירה נכחד.  בעקבות זאת הוחלט במטה ההגנה להשתלט על משלטים וישובים ערביים לצד הדרך לירושלים ולהחזיק בהם באורח קבע.  
הקסטל היה נקודה אסטרטגית בשליטה על הדרך לירושלים.  בשישי באפריל הגדוד הרביעי תקף וכבש את הקסטל.  אז באו אלפי ערבים, תקפו את הלוחמים, וכבשו את הקסטל חזרה.  כארבעים לוחמים מהגדוד הרביעי נהרגו.  הגדוד הרביעי שב ותקף את הקסטל בשנית, והרג – במקרה את ראש הכנופיות הערביות בארץ, אל-קאדר אל-חוסייני.  כשנודע לערבים על מותו התכסו הגבעות בערבים.  הם כבשו בחזרה את הקסטל, לקחו את גופתו ועזבו. 
עלי הוטל עם עוד שנים או שלושה איש לאסוף את ארבעים הגוייות של לוחמינו ולהעמיס אותם על משאית רעועה, על מנת להביאם לקבורה בקרית ענבים.  אספנו את גופות חברינו, שעמדו בשמש כבר כמה ימים, והיו נפוחות ומסריחות.  זה היה נורא.  בעת שהייתי בקרית ענבים קבלתי שתי מכוניות משורינות תוצרת עצמית מההגנה.  באותה תקופה הצטרפו לפלמ"ח בקרית ענבים כמה אנשי אצ"ל לשעבר שברחו מהאצ"ל, וחלקם הכרתי עוד מתל-אביב.  הם ידעו לנהוג.  הצבתי אותם כנהגים של המכוניות המשורינות.  יום אחד לפי התעוד ההסטורי, נראה שזה היה בגמר הקרבות בקסטל, קבלתי הוראה לשלוח אותם לירושלים להביא ציוד.  הם נסעו לירושלים וחזרו מאוחר בלילה, עם עוד משאית נוספת מלאה שטיחים פרסיים.  מסתבר שבירושלים שלח אותם עברי, מ"מ של הפלמ"ח שהיה מיודד עם אנשי אצ"ל ולחי, לעזור לאנשי האצ"ל והל"חי במתקפתם על דיר-יאסין, כפר ערבי כשלושה קלומטר מהקסטל.  השטיחים היו שלל מדיר-יאסין.
ב-15 במאי הסתיים המנד"ט הבריטי בארץ.  ב-11 ביוני התחילה ההפוגה הראשונה, והגדוד השישי ירד למחנה 80 בחדרה להתארגנות. הגדוד חזר לקרית ענבים עם סיום ההפוגה ב-14 ביולי.  אז יצאנו בראש מחלקה של הגדוד השישי לכבוש את צובה, כפר ערבי גדול על הר גבוה, דרום-מערבה מהקסטל.  אני עם אנשי היינו מחלקת ה"חוד", המחלקה הראשונה שהתקרבה אל הכפר.  כבשנו את הכפר ללא התנגדות, מלבד איזה ערבי משוגע שירה בלי סוף רקטות לשמים.  צביקה שלח אותי משם עוד באותו לילה להמשיך לכוון בית-היתומים על שם המופתי, ממערב לצובה, משם היו יוצאות כנופיות לתקוף את השירות.  הצלחנו להשתלט על בית המופתי (היום המקום נקרא איתנים). היו לנו שלושה פצועים, כולל אחד שנפגע משלושה כדורים באחוריו וצרח צרחות אימים. כעבור מספר שעות צביקה זמיר, מפקד הגדוד, פקד עלי לנטוש את המקום ולחזור לקרית ענבים באותו הערב, להתכוננן למתקפה באותו ערב על לטרון.  אני אמרתי לצביקה שאסור לעזוב את המקום האסטרטגי הזה.  צביקה נענה וסידר שיחידה של החי"ש מירושלים תבוא להחליף אותנו. 
חזרנו לקרית ענבים ובערב יצאתי עם מחלקתי כחלק מפלוגתו של לוסיק, מעין חרוד, לכבוש את ההר מעל המנזר של לטרון.  פלוגה אחרת היתה אמורה להצטרף אלינו לאחר שנכבוש את ההר, אבל היא לא הגיעה כי טעתה בדרך.  לנו היו מספר הרוגים ופצועים, אבל כבשנו את ההר מלוחמים של הלגיון הערבי.  אז הגיעו הירדנים עם מכוניות משורינות עם תותחים והתחילו לירות עלינו.  לא היה לנו נשק נגד שריון, והיה חשש שנכותר.  אחרי התיעצות, לוסיק נתן את הפקודה לסגת. היה לנו קשר אחד.  הוא נעלם.  מאוחר יותר הסתבר שברח, הסתתר במערה, והודיע למפקדת הגדוד שכולנו נהרגנו, ורק הוא נותר.
חיל האויר:
 כשהתחילה ההפוגה השניה התחלתי לבלבל את המוח ליוסלה טבנקין, מפקד החטיבה באותו זמן, שאני רוצה ללכת לטיס חלום עוד מילדותי במושב בעטרות.  יוסלה הסכים ועברתי לשרות האוירי, שם עברתי את כל הבחינות לטיס, כולל הראיון עם הפסיכיאטר (שנודע שהוא פוסל את כל מי שבא מהקבוצים).  אבל אז נכשלתי בבחינת השמיעה, שנפגעה לי בעת הפצוץ בגשר א-זיב.
בשרות האוירי, אחרי שנכשלתי בבדיקות לטיס, אפשרו לי ללכת לקורס של מכונאי מטוסים.  עברתי את הקורס בהצלחה ואח"כ נהיתי מדריך. בפלמ"ח הייתי מפקד כתה, ופקדתי על מחלקות.  מחיל האויר שוחררתי כסמל.  עם סיום המלחמה,  חיים גבעתי שכנע אותי לא לנסוע ללימודים בארה"ב אלא ללמוד  חקלאות באוניברסיטה בירושלים.  לא היתה לי תעודת בגרות ועל מנת להתקבל הייתי צריך לעבור בחינות אקסטרניות.  מסלול לימודי החקלאות כלל שנתיים לימודים בירושלים ושנתיים לימודים ברחובות.  סיימתי שנתיים בירושלים, ואז החלטתי לנסוע בכל זאת לארה"ב.  
פעילות אזרחית:

1955-1956    לוס אנגלס, קליפורניה, חברת Albert C. Martin & Associates
  מהנדס אזרחי, תכנון מרכז מסחרי 
1957-1958    תל אביב, חברת מ. מלין
מהנדס, תכנון מערכות ניכוז וביוב לרשיויות עירוניות בסביבת לתל אביב
1958-1959 חיפה, תה"ל
עוזר למהנדס המחוזי.  תכנון מערכות השקייה בגליל המערבי ואזור הכרמל.
1959-1964 הועדה לאנרגיה אטומית, הכור האטומי בנחל סורק, יבנה
מנהל מחלקת תחזוקה.  אחראי לתחזוקה של כל מוסדות המחקר של הכור, כולל הכור הגרעיני   ומעבדות רבות.  יושב ראש ועדת הבטיחות של הכור.  חבר ועדה לבנית כור אטומי לחשמל ולהטפלת מיים.  אחראי על כ-100 טכנאים.
1965-1967      תל אביב, חברת השקעות אפריקה פלסטינה
מהנדס אחראי על מספר פרויקטים לבנין, כולל קומפלקס של כ750 יחידות דיור.
עבודה באו"ם:
 1967-1988 UNDP:  United Nations Development Program
1967-1970: פרויקט נהר המקונג, בנגקוק, תאילנד
אחראי על התכנון של מערכות השקיה וניכוז כחלק מפרויקט נהר המקונג בתאילנד, קמבודיה,לאוס וויאטנם.  
1970-1979: מרכז האו"ם בניו-יורק
Senior Are Officerאחראי לפרוייקטים של ה UNDP בתאילנד, לאוס, קמבודיה, ויטאנם והודו.
1970-1981: מרכז האו"ם בניו-יורק
Deputy Division Chief אחראי על הפרויקטים האזוריים של הUNDP  באסיה ובאוקינוס הפסיפי בתחומי התעופה האזרחית, תעשיה, תקשורת, אנרגיה אטומית ומטרולוגיה.
1981-1984:  מרכז האו"ם בניו-יורק
Division Chief  אחראי על כל הפרויקטים של הUNDP בסין, דרום קוריאה, האיים הפסיפיים הדרומיים, הפיליפינים, תאילנד, בורמה ונפאל.   
1984-1988 OPS:  Office for Projects Services, United Nations, New York
Deputy Director and Director of Operations אחראי על כ600  פרויקטים עם תקציב כולל של למעלה מ 200 מליון דולאר בכ-100 מדינות מתפתחות.  הפרויקטים נפרשו בכל תחומי הפיתוח הכלכלי והחברתי. אחראי על רכישת ציוד, הכנת פרטי מכרזים, הערכת מכרזים, משא ומתן עם קבלני משנה, פקוח על בניה (כבישים, בתי ספר, בתי חולים.משחטות, גשרים, וכו) המבוצעת על ידי קבלני משנה, ניהול ופיקוח כספי (במטבעות שונות) של הפרויקטים, וכו. אימון ופקוח על צוות של כמאה עובדים.
1988 סיום עבודה באו"ם ויציאה לגמלאות (בדרגא D-2, הדרגה הגבוהה ביותר באו”ם לסגל הלא דיפלומטי)
1988-1997 יעוץ לUNDP, UNIFEM, ממשלת סין, ממשלת לאוס, וחברות ישראליות
1988-2007 Free Lance Consultant  יעוץ ל UNDP  כולל שליחויות באזור הדרום-פסיפי, סין, תאילנד, פיליפינים, ויאטנם, סרי לנקה, ולאוס וכתיבת תדריכים עבור הארגון.
1988-2007 יעוץ לממשלת סין.  עבודה בסין שישה חודשים בשנה במהלך 1989, 1990, 1991, ו1992, ותקופות קצרות יותר ב-1997 ו-1999. עזרה לגופים שונים בממשלה בתכנון פרויקטים לממון של ה UNDP.  יעוץ לבין למעלה משלושה תריסר פרויקטים, כולל פרויקטים עבור בית המשפט העליון של סין, בנית ספינות, המכס, המערכת המחוקקת של הstate council, בדיקה של יצור ושימוש בCFC בסין עבור המשרד לשימור הסביבה, והקמת שטח כלכלי חופשי בעיר הנמל של Yingquo .  
2003-2006 יעוץ ל United National Fund for Women (UNIFEM)   -  בביצוע פרויקטים.
1993 עזרה לחברות ישראליות (כלל, תעשיית חיל האויר, אלביט, תה"ל, פלסון, פלסטרו גבת, ורפאלי) לפתח קשרי מסחר בסין.
1994-1995 יעוץ לממשלת לאוס.
ביקורים במדינות זרות:  עבודה וביקורים בלמעלה מ-40 מדינות בכל היבשות.
וועדות:  שרת במספר ועדות באו"ם, חלקם כיושב ראש, וכן בועדות של הועדה לאנרגיה אטומית בישראל.

דוד נשוי לרנה בן-יהודה ואב לשני ילדים  (עופרי פלדר וד"ר אורי בן-יהודה) וסב לארבעה נכדים (ניר ומאיה פלדר וטלי ואיתן בן-יהודה). דוד  בן יהודה התגורר בניו-יורק עד לפטירתו בשיבה טובה ב-12 באפריל 2020.