דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

מ"כ ביטר בנימין בני

בן דבורה ויוסף
נולד בירושלים, ישראל
ב-9/5/1929
גוייס ב-1946
שרת בפלמ"ח - חטיבת יפתח
יחידות: הגדוד הראשון, פל' א', חטיבת יפתח
בהכשרת משמר-הים
תפקיד אחרון: חבלן
שוחרר ב-1949

קורות חיים

שנת גיוס: 1946-7
הכשרת משמר הים פלוגה א, הגדוד הראשון ,חטיבת יפתח
תפקיד: מ.כ. חבלה,
דרגה אחרונה: מ.מ
תפקידים שמילאתי: מ.כ. הכשרת יגור, מ.כ. חבלה
השתתפתי בקרבות מלכיה, מבצע מטאטא,קרבות לטרון, קרב קוריקור, שילתא. מוזכר בספר "חיוור היה הליל" על פנחס זוסמן סיקו ובספר על קרב קוריקור.
פעילות אזרחית: יליד ירושלים התגורר במזכרת משה למד בתחכמוני .במסגרת הנוער העובד עבר למעוז חיים שם גוייס לפלמ"ח, עבר לעין חרוד מקום שם אומן במסגרת צבאית. נשלח לקורסים שונים בגוערה: צלפים, מם - כפים וחבלה. בשוך הקרבות, ההכשרה והוא ביניהם עלתה על הקרקע לקיבוץ צובא. מאחר והוא היה זקוק לטיפולים רפואיים עקב פציעותיו, חזר לתקופת מה לבית הוריו עד תום הטיפולים. לקיבוץ הוא לא חזר. עבד בהכשרת קרקע בחבל לכיש כטרקטוריסט כדי לעזור למשפחתו. עבר את הקורס הראשון למורי דרך ובה בעת הצטרף לחברת מוניות  נשר עד אשר משרד התיירות דרש להפריד בין עבודות המוניות להוראת דרך לתיירים. הקבוצה של 7 חברי נשר  הקימה חברת תיירות  אשכולותורס,שם עבד עד לפרישתו לגמלאות.
אב לארבעה ילדים. בנו הצעיר נהרג בתאונה. נכון להיום סב לשמונה נכדים ושני נינים. מתגורר יחד עם אשתו בדיור מוגן  אחוזת פולג  משנת 2006.

סיפור הקרב:

אחד מהקרבות ההרואיים הנישאים על "מגש הכסף" הוא יום המלחמה ב"חירבת כוריכור". בגבעת הקרב היום רואים ישובים פורחים כמו לפיד, כפר אורנים, כפר רות ומושב שילתא ובהמשך העיר מודיעין. לא כך היו פני השטח בשנת 1948. השמות הדומיננטיים באזור היו ברפיליה, אל בורג', בית סירא, שילתא וכמובן חירבת כוריכור. 
הימים הם תחילת יולי 1948. מדינה צעירה, צבא בחיתוליו, בין ההפוגה הראשונה שהסתיימה ב-10.7 לבין ההפוגה השנייה שאמורה הייתה להיכנס לתוקפה ב-19.7, התנהלו ברחבי הארץ קרבות שזכו לשם "קרבות עשרת הימים". "מבצע דני", למרות שלא השיג את כל יעדיו, נחשב למבצע מוצלח כי הביא לשחרור שפלת לוד, גוש דן ובהמשך את יצירת הפרוזדור לירושלים. משטרת לטרון, שהייתה מטרה מרכזית, לא נכבשה. כחלק מהניסיון שכשל לכבוש את לטרון היה צורך לבצע חסימה של הכביש הבא ממערב למזרח (בתוואי שכיום סלול בו כביש 443) ולמנוע על ידי כך מעבר כוח סיוע ירדני ממחנה בית נבאללה לאזור לטרון.
בנקודה זו, בהמשך ל"מבצע דני", התחיל סיפור חירבת כוריכור. מפקדת חטיבת יפתח-פלמ"ח התמקמה בכפר סלביד, כיום קיבוץ שעלבים. הגדוד הראשון שלה התארגן בברפילייה, כיום תחום העיר מכבים-רעות. 
פלוגה א' בפיקודו של יצחק חופי "חקה" ופלוגה ב' בפיקוד פנחס זוסמן "סיקו" נועדו לביצוע הפעולה. ע"פ לשון הפקודה, על פלוגה א' היה לכבוש את הכפר שילתא ואילו על פלוגה ב' היה לחצות את הכפר ובהמשך להשתלט על הרכסים ממזרח ומצפון לצומת בית סירא. על הרכסים האלו נפגשו הצירים לרמאללה וללטרון. כוח נוסף בפיקודו של רחבעם זאבי-גנדי נועד לפוצץ את הגשר על ואדי מאלקי, אותו חצה כביש זה. 
בלילה שבין 17-18 ליולי יצאו היחידות לפעולה. פלוגה ב' יצאה מברפילייה בשעה 22:00. פלוגה א' יצאה קודם לכן וכבשה את שילתא ללא קשיים מיוחדים. פלוגה ב' עברה כמתוכנן ועשתה דרכה לרכס הנמצא מצפון לחירבת כוריכור. 

כהקדמה לסיפור הקרב יש לחזור ולציין כי כוחותינו, כמו הליגיון הירדני, היו מודעים לכך כי ההפוגה השנייה עמדה להיכנס כעבור יום לתוקף ויש לנצל את הזמן הנותר לשליטה בשטחים נוספים ולקביעת עובדות בשטח. הירדנים נלחמו בכוחות מתוגברים להשאיר את ציר לטרון פתוח בשליטתם, ולו מהסיבה כי מפקדת הלגיון נמצאה בראמללה והייתה חשיבות לציר פתוח ללטרון. 
מאותה הסיבה עצמה צה"ל ניסה לכבוש את משטרת לטרון פעם נוספת, שגם היא הסתיימה בכישלון. חסימת הציר בצומת בית סירא היה מרכיב בתכנית הצהלי"ת לכיבוש המשטרה. 
הקרב הקשה בכירכור היה תוצר של תכנון חפוז ומודיעין חסר שבגינו יצאו כוחות לשטח ללא מידע ונשק ראויים ושילמו על כך מחיר נורא.
פלוגה ב' יצאה אל תוך מציאות בלתי מוכרת כשהיא "שותקת ונכונה". תוך ההתקדמות ליעד הבחין מפקד המחלקה בני ביטר במספר דמויות בחירבה שצפתה על הרכס כולו. ביטר ביקש את אישור המ"פ לכבוש את המקום. סיקו דווח על כך למג"ד אתיאל עמיחי, שסרב לבקשה והורה לו לדבוק בפקודה המקורית. 
במאמר מוסגר נציין כי סירוב המג"ד היה בשל המודיעין וההכנה הלקויים. סיקו זוסמן, מהמפקדים המוערכים בפלמ"ח ואיש מדע בהמשך, התייסר עד יומו האחרון על כך שציית לפקודה ולא אישר את ההצעה של בני ביטר. הכוח המשיך בדרכו, הגיע ליעד, התפרס והתחפר על הגבעה, ממנה צפה אל הצומת אותה הוא אמור היה לחסום.
בהמשך הגיעו משאיות אויב מכיוון צפון. חיילי הפלוגה פתחו באש ומשאית אחת נדלקה והבעירה את הסביבה. בו בזמן הבחינו הירדנים, שנמצאו בחירבה ושלטו מגובה על הגבעה כולה, בהמצאות הפלוגה על הגבעה. הם פתחו באש תופת. לקרב הצטרפו משוריינים ירדנים שיירו מהכביש. 
על הפלוגה ניתכה אש מרגמות מטווחות והלוחמים נפגעו. הנשק שעמד לרשותם היה מיושן ולא התאים ללחימה בתנאים אלו. לעומתם, הירדנים תגברו את כוחותיהם. הגבעה הלכה וכותרה וספגה אש מכל הכיוונים. רק לאחר שעות של הפגזה קטלנית, כשהכוח סבל מהרוגים ופצועים, התקבלה פקודת הנסיגה בבוקר.
המצב בשטח היה קשה ביותר. לא היה קשר עם כוחות המשנה ומפקדת הגדוד והחטיבה לא היו מסוגלות לסייע. החלה נסיגה לא מוסדרת, ללא תאום וחיפוי. 
מעדויות הלוחמים עולה תמונה קשה ביותר. פצועים זחלו בשטח, חלקם נשארו באפיסת כוחות ומצאו את מותם מוידוא הריגה של האויב. חלקם נפלו בידי מקומיים שהתעללו וחיללו את הגופות. חלק מהנסוגים הגיעו לשילתא ואחרים לאל בורג', שם לא היו מודעים לנסיגה ופתחו עליהם באש. רק פקודה מעודכנת יותר מנעה פגיעות נוספות. עם חשיכה הגיעו לשטח הנסיגה כוחות חילוץ שהצליחו להוציא ספר פצועים וגופת הרוג אחד. 
סה"כ נפלו ביום הנמהר הזה 45 לוחמים. גופות של 44 מהם נותרו בשטח ולא הייתה יכולת להביאם לקבר ישראל באותו השלב. רק לאחר כשנה וחצי, לאחר מו"מ עם שלטונות ירדן, קיבלה הרבנות הצבאית הראשית אישור להגיע לשטח שהיה בשליטת ירדן (עד למלחמת ששת הימים) ולאסוף את שרידי הגופות. 
חולייה בפיקוד הרב הצבאי יצחק מאיר יצאה לשטח, איתרה את מקום הקרב ואספה את שרידי הגופות לארונות עץ אשר הועברו לישראל במעבר מנדלבאום בירושלים.
ביום 28.2.50 הובאו 44 הנופלים למנוחתם האחרונה בקבר אחים בהר הרצל. ההרוג ה-45 זכה לקבורה מיידית. יהודה שפייר ז"ל, כאמור, הוצא מהשטח בלילה שלאחר הקרב והובא לקבורה בחלקה הצבאית בבית העלמין בנחלת יצחק.


אלבום תמונות