דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

גולן פלק זיוה

Golan Pelk Ziva
בת קלמן
נולדה במעיין עין חרוד, ישראל
ב-1929
גוייסה ב-1947
יחידות: הגדוד הרביעי, פל' ב'+ז', חטיבת הראל
בהכשרת עין-השופט, "הכובש", השומר הצעיר, 1948-1949
תפקיד אחרון: מזכירה פלוגתית
שוחררה ב-1949

קורות חיים

זיוה נולדה בשנת 1929 בצריף במעיין חרוד. הייתה הבת הראשונה של קיבוץ ג' של השומר הצעיר, שישב באותה עת בבת-גלים. לימים קיבוץ גבעת חיים. התגייסה למחלקה של יחידים בעין השופט בשנת 1947 והשתייכה לפלוגה ז'. כאשר החלה מלחמת העצמאות, הצטרפה לשיירות ועלתה לירושלים. הייתה בגדוד הרביעי ושימשה כמזכירתו של "פוזה" [חיים פוזננסקי] בקריית ענבים במגרת פלוגה ב'. לאחר מכן עברה לפלוגה המסייעת והייתה מזכירתו של איציק אשכנזי. הייתה חברת קיבוץ במשך שנים רבות, מורה ומחנכת בבית הספר היסודי ולאחר מכן במסגרת החינוכית המקדמת בגבעת חיים איחוד [שנקרא היום "שפרירים"]. הייתה פעילה בועדות ובעיקר בעריכת חגים. בגיל 60 יצאה לגמלאות ומתגוררת כיום בזכרון-יעקב.

בחוברת "ראשונים תמיד אנחנו- הקשר בין גבעת חיים לפלמ"ח" שנכתבה על ידי יהודה קליין לכבוד 80 שנה לפלמ"ח, מספרת זיוה גולן :

לאחר לימודים בעין חרוד, חזרתי לקיבוצי גבעת חיים, רציתי להתגייס לפלמ"ח אבל היתה לי אסטמה חזקה ולא רצו לגייס אותי. הלכתי לאריה חפר שהיה לו תפקיד במטה הפלמ"ח, לא סיפרתי לו כלום,ביקשתי ממנו שיגייס אותח לפלמ"ח. אריה קיבל אותי ללא בעיה. אמרתי לו שישלח אותי לאן שצריך. הוא שלח אותי לעין השופט ובהמשך התקבלתי כמזכירה פלוגתית לפלוגה של פוזה (חיים פוזזנסקי). 
על לחימת אנשי הפלוגה שלה בקרב נבי סמואל מצפון לירושלים: בערב יצאו לקרב, הקרב היה נורא, כמעט ולא נשאר זכר לפלוגה, לבד משלושה שחזרו. בנוסף לאבדות המחלקה, גם התגבורת סבלה הרוגים רבים. 

הבנים נלחמו כל לילה. לפני היציאה לקרב ישבו כולם במגרש הכדורסל, כל פלוגה עם אנשיה. "שבנו שם – ואת היית
שלהם והם היו שלך... כשהם יצאו, התחלנו לחכות". כך היה גם באותו לילה בה יצאה הפלוגה לקרב בנבי סמואל, קרב ממנו שרדו רק שלשה.
"זה לא היה הקרב הראשון, וכבר עברנו את קרב הקסטל וכבר היו קברים ואפילו קבר אחים, אבל זו
הייתה הפלוגה שלי והיינו כל-כך חברים. אחר כך התחילו להביא את ההרוגים. אחת החובות שהייתה מוטלת עלינו, הבנות, הייתה להכין
ולסדר אותם לקבורה, כי אנחנו לא רצינו שאחרים יטפלו בהם. הפעם זה היה דבר נורא קשה. כל כך הרבה. גם פוזה. סידרנו אותם ברפת. שטפנו וניקינו את הרצפה ושמנו אותם בשורות. בין אנשי החבורה שנפלו בגבעת הרדאר היה רפי מלץ, בן עין-חרוד. כשמצאו אותו ככה – שלם,
שמחנו. היה לו כדור אחד במצח, בדיוק במרכז – והוא נשאר שלם. היה לו מצח גבוה... בחור יפהפה, ושמחנו שלא הפשיטו אותו והוא שכב ככה – בתחתונים. מה שעשיתי אחר כך כבר לא היה אותו דבר. ארבעים וארבעה חברים נהרגו בקרב ההוא, בנבי סמואל. ארבעים וארבעה שהייתי איתם כל הזמן, ביניהם הרבה חבר'ה שגדלתי איתם מגיל ארבע-עשרה.

אני זוכרת שפה נשברתי. יש לי דודה בירושלים, וקמתי ונסעתי אליה. זה היה בתוך ימי המצור. בירושלים נפלו פגזים. על כל מכונית שעברה בכביש ירו. אבל קמתי ונסעתי. באתי ככה, בלי כלום, באתי והתחלתי לבכות. בקרית-ענבים אי-אפשר ואסור היה דבר כזה. בקרית ענבים – התאפקתי... מעניין, ששם בקרית-ענבים, בכלל לא ידעו לאן נעלמתי. נעלמתי וכאשר חזרתי אף אחד לא כעס עלי, אף אחד גם לא שאל שאלות.
אני זוכרת את ליל הסדר. זה היה מיד אחרי נבי סמואל. ליל הסדר בקרית ענבים. היה צריך לגייס כוחות בלתי רגילים כדי להתחיל לחשוב עליו. בני מרשק (הפוליטרוק של הפלמ";ח), הוא שאסף אותנו, את כל הגדוד. ... הוא אמר לנו: "חבר'ה, חג החרות, יצאנו ממצריים, צריך לשמוח!"... ישבנו
בחושך, קראנו את ההגדה ושרנו שירים.

יום אחד הגיעה אמו של רפי [= מלץ] לירושלים. ההודעה הגיעה אלינו ויוספל'ה [=טבנקין, המג"ד, גם הוא מעין-חרוד] פונה אלי ואומר לי: "זיוה, אני מבקש אותך, תתפני מכל העיסוקים וקבלי את אמא של רפי; היא נשארת ללון אצלנו ואת תארחי אותה". שתקתי. איך אקבל אותה? מה אגיד
לה? היא הקלה עלי. היא הייתה אישיות בלתי רגילה – אמו של רפי. אמרתי לעצמי – אאסוף את כל העין-חרודים ונשב אתה, והיא באה אלינו לחדר וישבה אתנו. התפתחה שיחה והיא הסתכלה לכולם בעיניים. כולנו היינו חברים של רפי. לבסוף היא אומרת: ,כולם פה"- - - ולא ממשיכה להגיד – מי איננו. בלילה ישנתי אתה בחדר. בבקר היא קמה, יצאה למרפסת, ורק אחרי שהייתה אתנו רצתה ללכת לקבר. הלכנו יחד. כאשר הגיעה לקבר נשארתי עומדת מרחוק. אחר כך, אחרי חדשים כתבה האם בספר על רפי, על אותו לילה שישבה אתנו ועל הפגישה של שתינו. כתבה עלי – הנערה המנחמת, בת השמונה עשרה".

 

אלבום תמונות