לוחם גונן גרוס גבריאל גבי ז"ל

קורות חיים

גבי-גבריאל נולד ב-24 ביולי, שנת 1929 למשפחת גרוס האמידה, בציינה - כפר קטן בסלובקיה. את משפחת קלייו שהיו שכניו וכמו משפחה עבורו, פגש גבי אחרי המלחמה והשואה בבית מרפא בקרפטים.
אימו אמיליה מרים הייתה עקרת בית וניהלה את הפיננסים במפעל המכרות לעפר כבישים, שניהל אביו ליוש. בהמשך נולדה וולריה אחותו.
כשהיה בן שש הם עברו לקושיצה, שהייתה עיר גדולה, אוניברסיטאית, (גבי רצה שנועם נכדו ילמד בה לימודי המשך...) הוא למד עם גיזה ז"ל שלימים ישן בדרגש מעליו באושוויץ.

עבר את השואה ושרד את המחנות: אושוויץ-בירקנאו, בוכנוולד, טרזין. 
בקושיצה חייהם היו טובים, עד שהגיעו שמועות על מה שקורה ליהודים, יחד עם הנחיה שיהודים לא יכולים להחזיק משרות ניהול, ואביו נאלץ למנות עובד שלו לנהל במקומו, כמו כן היו הצקות ואנטישמיות בבית הספר. בשנת 1944 הועלו היהודים לרכבות ישירות לאושוויץ, אליה הגיעו בלילה, כשכלבים ענקיים -נובחים וחושפי שיניים, קידמו פניהם. עוד ברכבת הבינה אימו לאן הם נוסעים, ושיננה את כתובת הדוד בארצות הברית - שלא ישכח. את פני הטרנספר מצ'כוסלובקיה קידמו ריח בשר מהמשרפות, להבות, מריצה עם שלושה נגנים, בכינור, בחליל ובצ'לו, ואסירים, כולם בכותנות פסים. כשניכנסו שמעו: "הנה, הגיע דם חדש, הו הו, מה שמחכה להם."
בדרך לא דרך הצליח גבי להשתחל לטור הגברים העובדים, אחרי שאימו עזבה את ידו והורתה לו שילך. זו הייתה הפעם האחרונה שהיה איתה ועם אחותו. על אושוויץ סיפר רבות, כשנשאל פעם איך זה היה להשתחרר מאושוויץ, אמר שמי שהריח והרגיש אפר גופות נושר מהשמיים, לא משתחרר לעולם. גבי היחיד ממשפחתו ששרד. המספר שהוטבע בידו, הזכיר לו ולנו את הזוועה. בחג השישים יצר גבי את משבצת הפסיפס של המשפחה שתלויה על קיר חדר האוכל יחד עם כל המשבצות הקיבוץ, משבצת שבליבה המספר שנחקק על זרועו באושוויץ.
גבי שרד שתי צעדות מוות, לבוכנוולד, ולטרזינשטאט, ממנה שוחרר במאי 1945. הוא נשלח לבית חולים ובהמשך חבר לאחיות קלייו שכנותיו בבית מרפא בקרפטים. הוא ויתר על כרטיס טיסה לדוד בארה"ב, הצטרף להכשרה של "השומר הצעיר", שעלתה בעליה בלתי לגלית,  דרך בלגיה, באוניית "החייל העברי", לישראל. כשהגיעו לארץ בשנת 1946, האוניה נתפסה על ידי הבריטים וגבריאל הוכנס למעצר במחנה המעצר בעתלית. .הוגלו על ידי הבריטים לעתלית. באוניה פגש את שמחה ויהודה אברהמי. לאחר השחרור בספטמבר 1946, הצטרף עם קבוצתו לחברת-הנוער בניר-דוד [תל-עמל]. יחד היו בחברת נוער בתל עמל ניר דוד, בה היה גם יערי ז"ל, יחד לחמו בפלמח, גבי כקשר, ויחד יסדו את קיבוץ ברעם.

ב-1948 התגייס לפלמ"ח עם כל הקבוצה. לאחר אימון קצר הועבר לגבעת-ברנר ושובץ לפלוגת-המטה של הגדוד השביעי, חטיבת-הנגב. הוא הגיע לקיבוץ רוחמה , ומשם לוואדי מעג'נון שליד קיבוץ דורות. עבר קורס סיירים, לאחר-מכן קורס קשרים, והשתתף בסיורים בבית-חנון בעזה, ובעיראק-סואידן. השתתף בקרבות הנגב: במשטרת עיראק-סואידן, חוליקאת, ביר-עסלוג', כיבוש באר-שבע, כיבוש אום-רשרש-היא אילת.

בשנת 1949 השתחרר ויחד עם חברי קבוצתו ועם הכשרות נוספות היה בין מייסדי קיבוץ ברעם. בקיבוץ שימש בתפקדיים שונים, ביניהם: מזכיר, גזבר. כן שימש כמרכז ענף פעילות בתנועה וכגזבר הקיבוץ הארצי.
חלק מחלומו של גבי להיות וטרינר, התגשם ברפת בברעם, הוא היה רפתן שהיה ידוע כמעביד קשוח ללא פשרות, מה שציפה מעצמו ציפה גם מאחרים. ברפת פגש את נעמי שהגיעה במסגרת גרעין נחל לברעם, נעמי אמרה עליו שהיה מעביד דורש וקשוח ... יחד עם זאת, התחיל סיפור אהבה ביניהם, שהתנדנד... בעקבות זאת, מסתבר שגבי שלח את ג'יזה חברו, לנעמי, עם מכתב ובו המסר: "תחליטי, כן או לא... " היא אמרה כן והם היו יחד שנה. כיוון שגבי לא ויתר על ברעם ונעמי רצתה להמשיך עם הגרעין שלה... נפרדו... עד שנפגשו מחדש...

בברעם פגש גבי את חווה שהייתה בנח"ל , הם התחתנו בשנות החמישים, ונולדו הגר ומירי. הגר זכתה לשמה על שם המדריכה שקלטה את חווה שהייתה לה כאם, ומירי זכתה להיקרא על שם אמו של גבי, מרים. כשלגבי היו מסרים מיוחדים הוא היה קורה לה: "מרים" - ומירי מייד הבינה שמדובר במשהו לא רגיל...
אחרי שנים, חודש הקשר עם נעמי, גבי חבר אליה בכפר מסריק שם נולדה בתם זהר, שם שבחרו הגר ומירי.
בילדותן, גבי היה לוקח את הבנות ליער, מדליק מדורה ומספר מעלילות ילדותו, בעקבות טענותיהן שבפעם הקודמת הסיפור היה אחר, הוא החל להקליט בקסטות את הסיפורים בשביל הדורות הבאים...
בשהותו בכפר מסריק עבד בשיווק בסילורה, והקפיד לבקר את הגר ומירי, לטייל איתן בכל הארץ, כולל לאזור הכינרת, עליה אמר לאחרונה שהיא נמאסה עליו לגמרי... ברצונו לחזור הביתה לברעם...
לנעמי היו שני ילדים, דרור הבוגר וגלית בת השש שאמרה ביום הולדתה החמישים שזכתה לשני אבות, ברוך וגבי. כשזהר הייתה בת שנה וחצי הם עברו לברעם. לזהר הירבה לספר על השואה וכשהיה לה קשה בטיול הוא היה אומר, מה זה לעומת צעדת המוות... יחד עם זאת פינק ודאג... לילדיה דאגה זהר שיספר רק כשבגרו, ועם זאת הם זכו להיות איתו בימי השואה בברעם, שלושה דורות שהמחישו את כוחות החיים.
גבי כיהן כמזכיר הקיבוץ, גזבר, כגזבר הקיבוץ הארצי, ועבד שנים רבות בשיווק בבית אריזה והטביע את חותמו.

לגבי היה חשוב לתעד ולספר את קורותיו, הוא תועד ב"יד ושם" ו"בית לוחמי הגטאות", הוא נסע לפולין במשלחת הראשונה של הקבוץ הארצי, והמשיך לנסוע שנים רבות במשלחות לפולין, כמדריך ואיש עדות.
הוא סיפר שכשהגיע לאושוויץ הוא הרגיש שזו אותה אדמה אותם השמים. וכך גם נקראה תוכנית שהיה שותף ליצירתה בטלוויזיה הלימודית.
בברעם, יחד עם שמחה אברהמי, יזמו והקימו את האנדרטה למשפחות שניספו בשואה. בגיל שישים נתן לעצמו מתנה ולמד בסמינר באפעל במסלול דו-שנתי.
גבי אהב לקרוא ולכתוב, אהב מוזיקה, היה מעודכן בחדשות, קרא עיתונים, התעניין בכלכלה, אהב סרטים, וטלוויזיה, לשידורי הספורט היה לובש טרנינג וכך צפה במשחקי הכדור סל. בפנסיה היה ספרן בשיבוצי שבת בספריה, והתנדב במוזיאון ההונגרי בצפת כמתורגמן חרוץ.
לברעם הביא תורם לבנית אולם ספורט ולבית חולים זיו בצפת, הביא תורם MRI ו-PET- CT. 

בדף הנצחה באתר קיבוץ ברעם נכתב עליו עוד: חברנו גבי היקר, שהיה גבר נאה בעל שיעור קומה, קסם אישי, ניצוץ הומור בעיניו, צלילות וחיוניות עד רגעיו האחרונים, זכה לאריכות חיים. מעל 95 שנה הוא חי ונהג לומר "החיים חזקים מדי". היה היחיד ממשפחת המקור שלו ששרד את השואה, לחם בפלמ"ח, איבד חברים במלחמה, יסד את קבוץ ברעם, בנה משפחה מורכבת, ורגע לפני השיבה הביתה, לברעם, אליה חלם לחזור, נפטר במלון קיסר בטבריה ב-6 בפברואר 2025.