טוראי לאי גבריאל (אדוארד) ז"ל

באותו יום מר, כשסגרתי את שער הקיבוץ אחרי מכוניתו של גבריאל, נסתיימה הדרך המשותפת שהלכנו בה יחד מאז הצטרפנו לתנועה ועזבנו את השביל המקובל בבית ההורים. מראשית דרכו העצמאית נתקל גבריאל במכשולים גדולים. כבכור במשפחה, נועד לרשת את מקום אבא שמת. לא פעם היה צריך להכנע ללחץ המשפחה, אבל בחייו ובמעשיו נשאר נאמן לדרך שבחר בה בהיותו בן 12. כך הצטרף, בהזדמנות הראשונה, להכשרה בחוץ-לארץ, ועלה בשנת 1936 ארצה.
אופיו לא נתן לו לבלום בחברה. לא אהב לדבר בפומבי והרבה פעמים היה שקוע בעצמו. חייו האישיים בשנים הראשונות בארץ ובקיבוץ היו קשים. הוא התקשה למצוא קשר לאנשים, הרגיש את עצמו בודד. לא פעם פקפק ביכולתו להמשיך לחיות בקיבוץ. אבל אהבתו ומסירותו לעבודתו תמיד הכריעו. שום דבר לא עלה לגבריאל בלי האבקות פנימית. אבל תמיד ידע להצליח בעקשנותו ובמסירותו. הוא העמיד את אישיותו כולה מאחורי כל פעולה שלו. גבריאל עטף את עצמו בקליפה חיצונית די עבה. אבל מי שהכיר אותו מקרוב הרגיש בנפשו העדינה והרגישה. היתה לו עין בוחנת לסביבתו ולאנשים בחברתו.
כשעברו השנים התחילו פני הדברים להשתנות. הוא יסד משפחה. אחרי תקופה של חצי שנה חזר מדן אלינו. הקשר לחברים ולמקום הכריע. הוא התחיל להיות מאושר גם בחיים הפרטיים. עבודת ההזרעה המלאכותית, שאז היתה עוד בראשיתה בכל הארץ, ענינה אותו והוא החליט להתמסר למפעל חלוצי זה. המסיבות החיצוניות לא איפשרו לו אפילו הכשרה מסודרת. הוא ידע להשתלם בכוח רצונו, ומסר את כל זמנו למפעל זה. הוא עבד במסירות אין גבול, והצליח מעל למשוער. כשהסכנה ארבה בדרכים הוא לא נרתע. וככה נפל.

מרדכי ל.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

קשה להעלות על הנייר דברים וזכרונות שבמשך שנה ומעלה מיאנת לחשוב, מיאנת להאמין שאין עוד תקוה כי שני החברים, ברנהרד וגבריאל עוד ישובו לחיות אתנו. והרי כמו בכל יום אחר במשך שנים רבות נסעו לעבודה. מחיי יומיום נעקרו ולא במעשה מלחמה נעדרו. חשבנו אמנם על הצורך לתת כלי נשק לגבריאל ואקדח היה עמו כבר מספר שבועות מלפני היום הגורלי. אך לא העלינו על הדעת, כי לפני ביתנו יקרה את אחד מחברינו כפי שקרה.
במשך 15 שנה, ממאי 1934, היו חייו של גבריאל קשורים בדרך החיים של התנועה לקראת קיבוץ ובתוך הקיבוץ. בשביל גבריאל דרכנו לחלוציות - שרבים נאבקו בה קשה ולא יכלו לה עוד בהתחלת הדרך - היתה צעד חיובי גם בחייו האישיים. עובדת היותו בכור המשפחה הטילה עליו את החובה להתכונן ולקבל את הנהלת בית החרושת שהוקם בידי אביו. חובה זו כשלעצמה לא היתה רצויה לו; אולם נמאסה עליו ממש בעקבות סכסוכים וחיכוכים בעניני הבעלות וההנהלה במפעל זה. הוא ראה עצמו משוחרר מחובה לא רצויה כשהענינים נשמטו מידי המשפחה הקרובה והוא היה חפשי ללכת להכשרה יחד עם חבריו. תקותו היתה שעם חבריו לרעיון ימצא סיפוק גם בחייו הפרטיים. אט-אט הכרנו אותו; שתקן היה ומסור לעבודה. כל דבר קיבל ברצינות יתרה. הרבינו אז לצחוק על מימרה של גבריאל. גרנו כל הבחורים בחדר אחד ואחרי מאורע שהסעיר את כל החברה קם גבריאל כבחלום ואמר: "מה שגרהרד (גד) אומר, הרי זה ייעשה".
בחברה לא התבלט גבריאל ועם רצונו למצוא חברים, רק לעתים רחוקות נטל את היזמה בפניה לזולתו. חבר שקט נחבא אל הכלים, אך מסור ונאמן נשאר גבריאל בשנות ההכשרה, שנותיו הראשונות בקיבוץ ובעצם עד יום מותו.
בענף הרפת הרגישו החברים לראשונה שגבריאל פיתח יזמה והשקיע את כל מרצו. עוד בהכשרה באיטליה החל מתמחה בענף זה. מסיבות אישיות עזב אז את ההכשרה הקיבוצית והלך לעבוד ברפת גדולה. בין רפתני הארץ נודע גבריאל ע"י בדיחה שלא ברצון. בזמן שחיפש מקום הכשרה, שאלו אותו כמה, פרות חלב באיטליה והוא ענה בתמימות: מאתיים וחמישים. כך נטפל לו השם: חולב ה-250. ברפתנו לא היה כמוהו לדעת נפש כל בהמה. רבות פעל לביסוס והרחבת הענף. בכל פרט טיפל ועל כל פרט קטן היה גם מוכן "להתחמם". וגם בכך גבריאל היה רפתן, הוא ידע להתרגז. גבריאל השקט שלא ידע יום ולילה בעבודתו, שקשור היה לחבריו בעבודה והם קשורים לו במשפחת הרפתנים שלנו, פתאום קפץ, צעק וקילל. אלא כעבור יום הצטער והתחרט על שנמהר בכעסו. במחצית היממה אותה מבלה הרפתן ברפת וסביבתה, נתקשרנו באלף מאורעות ומעשים. גבריאל תמיד תמך בהרחבת הענף ופעמים נסע הוא לשם קנית פרות. אולם אם זכרוני אינו מטעה אותי, קנה בסך הכל לא יותר מפרה אחת. זהירות זו - ובמידת מה גם הקושי בהחלטה - ציינו את הליכותיו. להשגים מקצועיים מלאים הגיע גבריאל כמזריע באגודה האזורית להזרעה מלאכותית. ההכרה שלה זכתה עבודתו בין הבוקרים באזור השפיעה עליו שפע נחת. נעשה בטוח יותר, דיבר בכינוסים אזוריים ובפגישות המזריעים. באמצעים הדלים של אגודה קטנה השכיל לשכלל את דרכי העבודה.
גבריאל לא הרבה לדבר על ענייניו הפרטיים. אך את רשמי חייו הפנימיים יכולת להכיר בו תמיד. במשך כל שנות היותו רווק שמעו רק חברים ספורים על לבטיו, רק מעטים ידעו שגבריאל התחבט בשאלה, אם יוכל לחיות בקיבוץ. אך כל דאגה מצאה לה ביטוי בארשת פניו. וברצון קיבל את פנית החברים אליו. יותר עוד מדאגה הבחנת אצלו בשמחה. מאד אהב לשמוח בשמחת חבריו. להשתתפותו היה ביטוי תמים וישר, כמעט ילדותי.
יסוד המשפחה הפך את גבריאל מאדם עצור לאיש חפשי, מופנה ופתוח לסביבתו. בטחון חדש מלאו. ואנו בטחנו בו גם כשהלך לקיבוץ אחר והאמנו כי יחזור. בשובו אלינו הרגיש שהזורע זהו ביתו. בהיולדו של יצחק ראה הגשמת תקוותיו האישיות.
כשבאותו יום לא חזרה מכוניתו של גבריאל בשעה הרגילה לא מלאנו חרדה מיד. רגילים היינו שעבודה נוספת תעכב את שובו. והיום יודעים אנחנו שלא נוסיף עוד לחיות במשותף, שלפני עינינו נקפד פתיל חייו, ללא חטא, ללא מעשה אלימות מצדו קפחו את חייו. בבטחה ובשלוה אנו עוזבים כיום את דרכנו למשמר העמק. אין עוד כפר עוין ואין מארב של כנופיה. בדרך זו מצא את מותו. אין אנחנו יודעים עדין את מקום המוות ונסיבותיו וקבר לא כרינו לו.
שכלנו אחד הנאמנים והטובים.
יהא זכרו לשלום.

שמעון

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח