טוראי הורוביץ צבי ז"ל

צבי-קה! האכתוב זכרונות עליך, הנער הצעיר שעוד אין רישומים לעברו ועתידו נשלל ממנו? והרי דומה כאילו עוד אתמול התרוצצת במשקנו עם הבנים הצעירים. והחברים, בשמעם את הידיעה המזעזעת, תמהים ושואלים: הכיצד? צבינפל? הוא כבר השתתף בקרבות? הרי עודנו ילד. כי כך נשתמרה דמותו בזכרון החברים. הלוא הוא הנער שהיה בא לבקרנו מדי שנה בשנה, בימי החופש של חנוכה, והיה יוצצא מלא שמחה ואושר - רכוב על טרקטור - לזריעה. "אמא, הרי יודעת את כי עלי לנסוע לנוה איתן, אני מוכררח לעזור לאליהו בזריעה". וכך היה בא כל שנה, דורש במפגיע כי יסדרוהו בעבודה, בכבודו ובעצמו, קובע את מקומו, ושוב אינו נגרר סתם אחרי בן דודו. פעם גרס את התבואה, פעם הוציא תפוחי אדמה, אף עזר בסיוד חדר וכיוצא בזה. לא מאס בכל עבודה.
בשנתיים האחרונות היה מזדמן רק לעתים רחוקות, סר ליום-יומיים, כבר לא היה ילד, בגר, יצא להכשרה.
השתדלנו לשכנעו, שיגמור את חוק לימודיו בבית הספר המקצועי. התאמצנו להוכיח לו כי כוחותיו הפיסיים לא יעמדו לו משך שנים רצופות בעבודת שדה קשה, כי עליו ללמוד גם מלאכה. צנום ורזה היה הנער. אך הוא לא שעה לדברנו. "חברי יוצאים להכשרה קודם עלי להתקשר עם החברה, עם הגרעין, לעבוד במשק חקלאי. אם תהיה לי שהות אגמור גם את הלימוד המקצועי".
לב טוב היה לו לצבי, והיה שמח לכל הזדמנות להושיט עזרה לנצרך. רחוק מן היהירות של ה"צברות" אך מלא מסירות ופשטות כמו כל בנינו.
עוד נכונו לו דברים לעשותצם. עוד חיכתה לו אדמה אי שם, ליבשה, להפריחה, ולהפכה לישוב קבע; ועוד כוחות רעננים היו טמונים בו לתתם למולדת יום יום, שעה שעה. ומי יודע אם למעשה העקשני המתמיד לא יידרשו כוחות נפשיים רבים יותר... אך היה מוכן לכך.
והנה נדרש ממנו הכל בבת אחת, כל היכולת הנפשית, כל הנכונות, כל המסירות וכל הקרבן כולו. והוא נתן, בלי היסוסים, בלי חשבון, ללא התחמקות - את הכל.
רחל
מתוך "לנופלים בנבי יושע"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

צבי-קה היקר שלנו! האמנם הכל תם ונשלם? האמנם לעולם לא אראה את פניך התמימים שצחוק ילדותי נסוך עליהם?
היה לי בן - בן יחיד - טוב לב - טהור. - נפל - תמים. - שמונה עשרה שנים טיפלתי בו, טפחתיו - שמרתיו מכל רע - והנה התבגר הנער ואמר - אמא עליי ללכת - מקומי לא בבית - האדמה החרבה מחכה לי - והלך...
והלך מאתנו לעולמים - טעם החיים ממש לא טעם - פעמוני הגאולה לא שמע - לנצחון עמו שכה אהב לא זכה... אוי לנו.
אמא
מתוך "לנופלים בנבי יושע"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

קו אחד חזק היה באפיו של צבי - העקביות, וקו זה הובלט בדרכו בתנועה. הוא לא היה מן הדברנים הגדולים והניח לאחרים להתוכח ולהתפלפל ולהחליט איך צריך להנהיג את העולם, את הארץ, את התנועה. אך לא היתה פעולה שאליה לא הופיע, לא היה חומר מעשי שאותו לא ידע על בוריו, לא היה יום סרט של הקרן הקיימת שהוא לא השתתף בו. לאט לאט התבגרה החבריה. הגיע הזמן להחזיר את החוב למדריכינו ולהקנות לאחרים את ערכי התנועה. רבים יצאו להדרכה, צבי לא עשה זאת. לא היתה לו גישה לילדים, לפי דבריו. אך ההרגשה כי היה כאן תפקיד שהוא לא מילא אותו הציק לו, והוא קיבל על עצמו לשמש ספרן לשבט הצופים ועשה בזה באמונה עד צאתנו להכשרה.
ההכשרה! זה היה קודש הקדשים שלו. הדבר אשר אליו התכונן שנים. הוא הרגיש כי מקומו אינו בעיר, לכן לא התמסר ללמודי שפות, היסטוריה ושאר מדעים אלא הלך לבית ספר לבנין, וחלם כי יבנה פעם את בתי הקיבוץ שלנו, אשר בודאי ישכון אי שם בין הרי הגליל.
ובא היום הגדול. יצאנו להכשרה לקיבוץ דפנה. מן היום הראשון התמסר כל כך לעבודה, עד כי מרכז גן הירק החליט להחזיקו בענף שלו ולא להרפות ממנו. אך צבי לא רצה לעסוק בעבודה זו, שאינה דורשת מאמץ מיוחד. "רוצה אני להרגיש את העבודה בכל עצמותי. כשאני חוזר בערב הביתה". כך אמר לנו פעם....
והנה החלו תקופות האימונים וכשגברו המאורעות נמשכו אלה לא ימים כי אם חדשים רצופים. רק מזמן לזמן הצליחו החברים לעבוד במשק יום או יומיים. יום עבודה כזה היה חג בשביל צבי, אף על פי שגם באימונים השתדל להיות - "מאה אחוז".
... ב-20 באפריל 1948 יצא עם חבריו להתקפה על נבי יושע. כאשר עמד בחצר, חבוש כובע פלדה וחגור נשקו, התלוצץ:
"אם לא אחזור, חלקו בינכם את המיטה המתקפלת ואת המראה, את השעון יקח ודאי מוחמד ויביא מתנה לאשתו".
והוא לא חזר.
יהי זכרו ברוך
י. לויטן
מתוך "לנופלים בנבי יושע"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח