רב"ט פוטרמן ("פוטר") אליעזר ז"ל

אליעזר פוטרמן נולד בפולין, ועלה ארצה בתחילת שנת 1936. כאן התחיל הכל מחדש ולא זכר כלום מכל עברו בחוץ-לארץ. נכנס לביה"ס העממי "נצח-ישראל" והיה כל הזמן בין התלמידים המצטיינים. אחר כך עמד בבחינות לביה"ס התיכוני המקצועי שליד הטכניון העברי בחיפה, והיה בין התלמידים הטובים שם. שאף לרכוש לו מקצוע מכני, אך לא נחשל גם בלימודים העיוניים.
היה ספורטאי טוב משחר ימיו, עוד בבית הספר העממי. אחר כן נכנס לסקציה הימית של "הפועל" והיה חבר בה כשנתיים, עזב את הפנימיה ועבר לספורט הכדור-סל.
משנכנס לביה"ם המקצועי הצטרף לארגון ההגנה, ומיד נשלח לקורס מפקדי חג"ם בכפר-ויתקין. דבר זה גרם לו קורת רוח רבה. לאחר ששימש כשנה בתפקיד של מדריך בחג"ם, יצא לקורס בגדנ"ע. את התפקידים שהוטלו עליו מילא בדייקנות ובעירנות רבה. זכורים לי הימים שהיה יוצא בערבים להדרכה, כיצד היה מתכונן ומתרכז בחומר, כדי שהשעור יעבור בהצלחה.
לא היה חבר בתנועת נוער; אך לאחר שגמר את ביה"ס, והוא עודנו נער בן 17, החליט להצטרף לחטיבת הפלמ"ח. הציעו לו שישאר בעיר בהדרכה בארגון, אולם הוא סרב, ונכנס לחטיבה יחד עם חברו אליעזר שבט ז"ל. תחילה יצא לגבת לחודש ימים, ואח"כ לדפנה אשר בגליל. כתב הביתה מכתבים מלאי התפעלות מיפי הנוף בגליל ומן העבודה החקלאית.
עם ההכרזה על הקמת מדינתנו, נקרא יחד עם חבריו לפלמ"ח להגן על הגליל מפני התקפות הערבים, ועסק בליווי שיירות ובהבטחת הסביבה. במכתביו היה מנחם את ההורים שלא ידאגו, והיה אומר שכדאי הכל למען המולדת.
בינואר 1948 נשלח לקורס של מדריכים בשרונה. אחרי חדשיים, עם סיום הקורס, חזר הביתה לחופשה קצרה. היה תענוג לראותו : הוא הבריא, נהיה מוצק. ביחוד שמחה לו אמא, אחרי שלא ראתה אותו קרוב לחצי שנה. שהה בבית כשבוע וחזר לדפנה. בקרוב עבר לג'חולה, יחד עם חלק מחברי ההכשרה, להבטיח את דרכי הגליל. ומשם יצא יחד עם חבריו לפעולתו האחרונה, "נבי-יושע", אשר ממנה לא חזר.
במכתביו היה מנחם את ההורים שלא ידאגו, והיה אומר שכדאי הכל למען המולדת.
ינוחמו כל אבלי ציון, ולא יהיו קרבנותינו לשוא, ונזכה שמולדתנו תהיה חפשית, ולא נדע עוד מלחמה מהי.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

עודני רואה אותו לפני בכניסתו לבית הספר. צנום היה בגופו, שקט ונחבא אל הכלים. לא בטח בעצמו וענה בהססנות על שאלותי.
בכתה אהב ביותר את שיעורי ההיסטוריה, עלילות הגבורה וגורליות המאורעות. אך יותר מן הלמודים משכה אותו המלאכה. לא ארכו הימים וכתפיו התרחבו, בטחונו העצמי גבר, ועיניו וידיו אמרו שירה בשעת מעשה. בלשון זו הביע גם אחד ממדריכיו את דעתו עליו : "ידי זהב לבחור". הוא הצטיין במלאכה, וביחוד אהב את הנפחות. על הסדן חשל את הפלדה, כאילו חשב לחשל בזה את גורל חייו. ועוד מקצוע היה חביב עליו, - זה הספורט. כמה פעמים ראיתיו על המגרש, צמוד אל הכדור, רץ לפני חבריו-מתחריו. אז התרומם הבחור הצנוע והיה לגבור.
אך לא למוד מקצוע, לא סדן ופטיש, לא גבורת המשחק היו מנת חלקו. גבורה עזה מזו נתגלתה בו לפני חומות נבי-יושע.
זכרו לא ימוש מקרבנו !

י. טורי


כך היה אליעזר: שקט ושקול מבחוץ, חם ונלהב מבפנים. בעל גוף נאה ויפה-נפש. רציני ובעל מחשבה, גם בעל כשרון הבעה: ידע לבטא את מחשבותיו במלים מועטות. וגם כתב-ידו - יפה, נקי ומסודר. הכל היה טבעי אצלו. וטבעי היה גם במלוי חובותיו, ואין פלא שעשה רושם יפה בכל הופעותיו. זכה לציונים טובים גם בלימודיו, וגם בספורט. חביב על הוריו ומוריו, ידיד טוב ורע נאמן. ואף אמנם הביעו חבריו את אהבתם לו בגלוי, ברשמם אותו בספר הבר-מצוה של הקרן הקיימת.
הכשיר עצמו להיות בין הבונים, והיה בין מניחי היסוד לבנין המולדת. וחבל שלא זכינו לראותו שותף גם בהקמת הקירות. אשרי העם שבנים כאלה לו, ואשרי ההורים שגידלו כאלה. בבנין האיתן שיקום - ינוחמו. דורי-דורות ילכו לאור הנשמות הללו.

מחנכו ז. פריש



מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

היינו שלשה בנים במשפחה שלנו. אני, משה, המבוגר. אליעזר ז"ל היה באמצע ואחי הצעיר שמו נפתלי-עוזר.
האבא היה מאוד ציוני בפולניה, הוא חכה לסרטיפקט כמה שנים. הוא היה דתי והשתייך ל"הפועל המזרחי" והם לא קיבלו סרטיפיקטים כל כך מהר בייחוד משפחה עם ילדים קטנים. הוא חכה עד שהגיע תורו ובאפריל 1936 הורי ארזו את הכל והיה להם גם קצת כסף ועלו לארץ. הם הגיעו לחיפה מעט לפני תחילת המאורעות.
אליעזר ז"ל היה בן שש וכולנו התחלנו ללמוד בבית ספר "נצח ישראל". אחרי שאליעזר גמר את "נצח ישראל" הוא רצה ללכת לבית הספר המקצועי שליד הטכניון. הוא היה תלמיד מאוד טוב וחרוץ. שם הוא הכיר מספר חברים שהחליטו להצטרף להכשרת הצופים. אני לא חושב שהם היו בתנועה. הם הקדישו את זמנם למשחק הכדורסל. אחרי שהוא גמר את ביה"ס בשנת 1947 הוא החליט להצטרף להכשרה ולפלמ"ח. הוא היה ילד טוב מאד. הוא תמיד עזר לאמא, מה שהיא בקשה ממנו הוא עשה. במשך הזמן שהוא היה בדפנה הוא בא לבקר בבית רק פעם אחת עד שהוא נפל חלל בנבי-יושע.
תמיד היה חיוך על פניו והיה מאוד טוב לב.
יום לפני כיבוש חיפה בא אלי מפקד הגדוד ואמר לי "יש לי בשורה. מקצין העיר יבואו אליכם הביתה לבשר את הבשורה להורים ולאחיך הצעיר שעדיין לא הגיע לגיל הצבא". אני כותב ויש לי דמעות בעיניים כשאני נזכר איך שהורי קיבלו את הבשורה. אימי אף פעם לא נרגעה מזה. כל חייה היא בכתה על אבדן אליעזר ז"ל. הורי היו רק בני ארבעים ותשע כשאליעזר נפל והקריב את חייו כך שתהיה לנו מדינה שלנו.
לא אתן לילדי או לנכדי לשכוח שהיה להם דוד שנתן את חייו למען המדינה.


מוסיפה תרזה:
שני אליעזר-ים באו אלינו, להכשרה, שלא מהצופים אלא מביה"ס המקצועי שליד הטכניון. אליעזר פוטרמן בא מבית דתי ואליעזר שבט (ילי) בא מבית חילוני. שניהם שחקני כדורסל בנבחרת, שניהם יצאו לקורס מכי"ם בשרונה, שניהם הספיקו להיות בבית לחופש קצר ושניהם נפלו בנבי יושע.



מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח