מ"כ ברגמן מנחם אחם ז"ל

10.10.1942

(מתוך מכתב לחברה)

"...התנועה מכוונת עכשיו להתישבות חקלאית, ואני אינני נוטה לזה, לכן עזבתי את התנועה..." כדברים האלה שמעתי מפיך והופתעתי מאוד.
לא הופתעתי כלל מזה שעזבת את התנועה. הופתעתי מהודעתך הגלויה ש"אינך נוטה לזה" - לזה שעוד אינך מכירה כלל!
כי איך יכולה את לקבוע את עמדתך ביחס לדבר שעדיין לא היתה לך הזדמנות להכירו כראוי, מקרוב? וביחוד שהמדובר כאן הוא לא בענין אבסטרקטי, דמיוני, בלתי מוחשי, אלא בענין של הוי-חיים, של דרך-חיים?
לא אדבר אתך על התנגדותך להשקפה הפוליטית הסוציאליסטית - אף כי גם אותה אינך מכירה אלא מרחוק. אבל הנשמע כזאת - אדם המתנגד לחקלאות?! וביחוד נערה צעירה, נערה שמשך שבע שנים התחנכה בתנועת נוער ציונית בארץ-ישראל? ואולי הוכחה היא זאת, כי התנועה אינה מחנכת ואינה מכוונת כראוי - אם חניכיה עוזבים אותה ברגע שהיא מתחילה לנטות לדרך החקלאית החלוצית, ברגע שהיא מתחילה להצביע ולהראות בפה מלא כי תעודת הנוער בארצנו היא לבנות את הארץ ולכבשה, להרחיב את גבולותיה ולבסס את חייה הכלכליים על יסודות בריאים?
והאומנם יכול אדם בעל הכרה להתנגד לחקלאות? האם החקלאות היא דבר שאפשר להתנגד לו ולבטלו, או לשאוף לבטלו? בימים אלה, ימי מלחמה, כשכל ארץ תלויה בה בעצמה, היבוא צומצם עד לאפס, וכל כלכלת הארץ תלויה במידת חריצות איכריה - האם בזמן כזה יכול מישהו לזלזל בערך החקלאות? וביחוד את, בעיר, כשרואה את יום-יום ושעה-שעה את התיקרות צרכי האוכל, רואה כיצד הם כלים ונעלמים מן השוק וכיצד העיר מגיעה כמעט עד רעב ומחסור - האם יכולה את להגיד ש"אינך נוטה לחקלאות"?!
אין זאת כי אינך מכירה את החקלאות, כי אילו היית מכירה אותה, לא רק שלא היית מתנגדת לה אלא היית אוהדת אותה בכל לבך, אם לא יותר מזה. וכל זה - זכרי - בלי לדבר על השקפה פוליטית. אם מתנגדת את לסוציאליזם ולשיתוף הרכוש - יכולה את לחיות במושב, שם כל איש יש לו משק פרטי.
אילו היית מכירה את החקלאות מקרוב - ועבודת חודש ימים, בחופש, אינה מספיקה לכך - אילו ראית כיצד אנשים, ששערי העושר והכבוד בעיר היו פתוחים לפניהם לא פחות מאשר לפניך, אנשים שיכלו להיות דוקטורים, עורכי-דין, שופטים, אמנים, בימאים, פקידי בנק גבוהים וכד' - אילו ראית אותם האנשים שעזבו קרירה מזהירה ובאו לעבוד עבודת אדמה ולהוציא לחם בזיעת-אפים, אילו ראית את זיעתם הנוטפת מעל פניהם השזופים והמוצקים ואת שמחתם הרבה באספם את יבול השנה - ועם זה אנשים הבורחים מפני הכבוד, אף על פי שהם הם האנשים הראויים ביותר לכבוד ולהערכה, הרבה יותר מאנשים הזוכים בכבוד בלי היותם ראויים לכך; אילו ראית אותם מקרוב וניסית לחשוב כמוהם - היית גם את מגיעה למסקנתם, שהחקלאות היא חיינו, ובלעדיה - אפילו בתקופת המכניזציה המודרנית לא יתכנו חיים בעולם, הן בימי מלחמה והן בימי שלום. היית גם את מבינה שהעיר המפותחה ביותר תגוע ברעב אם האדמה לא תתן את יבולה ואם זיעת החקלאים לא תיצור את הלחם. אז לא יועילו לה לעיר כל רופאיה, גומרי האוניברסיטות, כל עורכי-הדין הערומים וכל מנהלי הבנקים, שבידיהם עוברים יום-יום מטבעות זהב וכסף לרוב. כי את הזהב והכסף אין לאכול, אפילו כשהקיבה מציקה ביותר...
אל תקבעי דעה בטרם תכירי. נסי את חיי החקלאות, הביני אותם, ואז תביעי את דעתך. מובטחני, שאז לא תגידי יותר: "אינני נוטה לחקלאות". מובטחני, שתאהבי את החקלאות ותמצאי בה אושר.
ואפשר, שמסיבה זו או אחרת לא תסתגלי לחיי החקלאות, אבל גם אז מובטחני שתאמרי: "אוהבת אני את החקלאות, אך אינני מסוגלת להיות חקלאית". אך אל תקבעי דעה בטרם תכירי את הדבר!
מתוך הספר "בן הארץ" שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

19.8.1943

בטבע אין דבר שהוא אבסולוטי, אין דבר שהוא מוחלט. אין אפילו אוביקטיביות מוחלטת.
אדם איננו יכול להיות אוביקטיבי בהחלט. אדם אסור לו להיות אוביקטיבי ביחס לדברים מסוימים. "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". בכל זאת יש כמה דברים שהם יסודיים, שהם הבסיס לחיי חברה תקינים, וכבסיס הם חייבים להיות "מוחלטים". שאם לאו יהרס כל הבנוי עליהם.
ההנחה היסודית היא, כי לגבר אסור לחטוא למוסריות באותה מידה שאסור הדבר לאשה. אך לדעתי, אם גבר ואשה חטאו - גדול חטאה של האשה מחטאו של הגבר. האשה היא הסובלת מהחטא הזה, ועל סבלה ידעה מראש: ואם בכל זאת לא ריסנה את תאותה האנוכית - הרי ענשה הגדול יותר מוכיח כי חטאה גדול יותר, גם אם היא פסיבית. הגבר שוה לאשה. גם הוא גם היא בחטאם הם אגואיסטיים. אך אין לומר שהגבר הוא האגואיסט אם לא ויתר על תענוגו בגלל החרפה שתשא האשה, כי אם להיפך: גדולה היא אנוכיות האשה אם לא יכלה לשלוט בעצמה, אף בידעה שהיא היא הסובלת.
...אני מסכים לדעתך, שאם הגבר אומר: לי מותר, לך אסור - הרי זה נובע מן האנוכיות, אבל לא קטנה מזו היא האנוכיות שלך: לך אסור מה שלי אסור. כי בדרך הטבע נאסר עליך דבר שלנו הותר לעשותו, כי מבנה גופך ותפקידך פשוט אינו מאפשר לך זאת. לדוגמה, בכיתה יש תלמיד מוכשר שכמעט איננו לומד, ותלמיד בלתי מוכשר שמוכרח ללמוד הרבה, ואיננו מצליח. האם יבוא התלמיד שהטבע לא חננו בכשרון ויאמר: אם אתה מרשה לעצמך לטייל כשאני יושב ולומד - אגואיסט אתה!?
הטבע עשאך שונה ממני - ועל כן איננו שוים.
מסכים אני לדעתך שבחברה המתוקנת צריך ליהות שיווי זכויות מלא, על כן לא נאמר כי לנו מותר לעשות מעשה שאנו יודעים שהטבע אינו מאפשר לך לעשותו כמונו.
וכאן הגענו לציר הענין. הגנב נענש לא באשר גנב הנהו, אלא על כי הוא גנב גרוע ונתפס, ובכן - הגבר הוא תמיד הצדיק, האשה - לפעמים החוטאת. זוהי המסקנה היוצאת ממנהג החברה המסולף. ואני אומר כי גנב הוא גנב - אם גם לא נתפס.
מתוך הספר "בן הארץ" שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

10.9.1943

אתמול הייתי אצל ג.. שמתי בכיס את המכתב שכתבתי לה לפני כשלושה חודשים ושעדיין לא שלחתיו אליה. אני מתחיל להאמין בכוח מסתורי בטבע, כי רק באתי אליה שאלה אותי על המכתב הזה. נתתי לה את המכתב. אחר-כך התפתחה שיחה עם מקומם של הרגש ושל המחשבה אצל בני-האדם וכוח השפעתם על דרך האדם.
הרך הנולד הוא בעל רגש. הזקן הוא בעל-מחשבה. מסתבר שבמשך החיים בין הילדות והזיקנה חל השינוי: כוח הרגש נחלש עד היעלמו, כוח המחשבה וההגיון מתחזק לאט-לאט עד התבגרו.
מכאן המסקנה: המחשבה - לזקנים, הרגש - לנוער. וגבול אין בין שני התחומים, אך עובדה היא: זקן בעל רגש - אומרים עליו שצעיר עודנו, למרות גילו; צעיר חסר רגש - הריהו כזקן לפני זמנו.
וממסקנה נובעת מסקנה: צעיר אל לו להיות כזקן! אמנם, מותר לו לשקול את התנהגותו בפלס המחשבה, אך שלא יגרע הדבר אפילו כקוצו של יו"ד מן הרגש.
הצעיר הריהו חסר נסיון, ומורה דרכו בחיים הוא הרגש. ועל כן הנוער הוא לב העם - הפועם ותוסס כל הזמן.
במידה שהאדם מתבגר הריהו מוסיף נסיון ומתחיל לכוון את דרכו לפי התבונה שקנה בשעת נסיונותיו, ואותה שעה מתחילים גם חושיו לקהות ורגשותיו להתקרר, ונצחון המחשבה על הרגש שלם.
יש אנשים שברבות השנים לבם אינו מזדקן והם בעלי רגש כילד קטן. אנשים אלה - יתכן שאצלם הרגש והמחשבה כרוכים יחד.
אך מה לצעיר ולמחשבה? הן המחשבות באות לאחר נסיון בחיים, ונער בן שמונה-עשרה - מה נסיון יש לו? ואם ינסה לחשוב כבעל נסיון - הריהו כאומר לבנות בית ולבנים אין לו, כי המחשבה באה רק לאחר נסיונות רבים של האדם בחייו.
אם יתוכחו שני אנשים, אחד בעל רגש ואחד בעל מחשבות, הרי יתכן שבעל המחשבות ישכנע את בעל הרגש בהגיון שבידו, בהוכחה הגיונית המצרפת פרט לפרט. אך אפילו אם חזק בעל הרגש בהרגשתו, עד כי לא ינוצח על-ידי הוכחות ההגיון החותכות - הרי לא יוכל אף פעם לשכנע את בעל ההגיון. כי בעל ההגיון יוכל תמיד להביא לו נימוקים הגיוניים, וכל זמן שלא יסתרם בעל הרגש - הרי הם נחשבים כנכונים. אך בעל הרגש לא ינסה אפילו להוכיח לבעל ההגיון. כי הרגש אין דרכו לבאר ולנמק. הוא כובש בסערה ומכניע בלי כל הסברות. על כן יאמר בעל הרגש: אני מרגיש שכך הוא, אולם אינני יכול להוכיח זאת.
המחשבה יכולה לנסות להסביר משהו לאדם המרגיש, כי זו דרכה: לבוא ולהסביר. אך הרגש לא יאמר מאומה לאדם החושב, כי "הרגשתו" איננה נימוק.
אם נער כמוני מבטל את הרגש מפני המחשבה הריהו כפורח באויר בלי כל משען. כי המשען המוסרי של צעיר הוא אך ורק הרגש. כל זמן שאיננו בעל נסיון - כל מחשבותיו חסרות בסיס, אף כי יתכן שבמחשבות יהיה גם דבר אמת, אבל חסר לכך הבסיס, ועל כן כל מה שנבנה בלי הבסיס של הנסיון - איננו בר-קיימא.
כאן אני מגיע למעגל חוזר: אני אומר שמה שאני חושב זה נכון.
שנית: בכוח המחשבה הגעתי למסקנה שאין לי נסיון, ועל כן כל מחשבתי רפופה מיסודה, ומה שההגיון הוכיח לי - עדיין איננו מוכח. כלומר, כל מה שחשבתי - אין לו יסוד. אם כן, הרי גם מוטעית היא מחשבתי שצעיר אינו יכול להיות בעל מחשבות, כי אם רק בעל רגש, ולפיכך יתכן מאוד שצעיר יהיה גם בעל מחשבה ויבכר את המחשבה על הרגש. ואם המחשבה מנצחת - הרי בהכרח אני חוזר להכרה שאין לי נסיון ושאין לי כל בסיס למחשבה. ובכן, זהו גלגל חוזר.
אלא כאן נכנס למעגל הרגש. וכאן אני נוכח לדעת שעדיין אצלי ההכרעה שמורה לרגש. וכשאני יודע שאינני בעל נסיון ושאינני יכול לחשוב כבעל נסיון - בא הרגש ואומר לי: זה הנכון.
אני עדיין נמצא בגיל כזה שההכרעה האחרונה נתונה לרגש.
מתוך הספר "בן הארץ" שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

כדורי, 8.7.44

אמא ואבא היקרים!

כבר עברו כמה ימים מאז חזרתי מן הכינוס בדורות ועדיין לא כתבתי לכם. פשוט לא היה לי פנאי. שלושה ימים לא למדתי, והיה עלי לעבוד משך שבוע ימים עד שהעתקתי את אשר החסרתי. נו, מה אספר לכם על הכינוס בדורות? זו היתה חויה עזה בשבילי ובשביל כל משתתפי הכינוס. השתתפו כשמונים-תשעים חברים, מההכשרות השונות בדורות, בחפציבה, במעוז, חברים מחיפה ותל-אביב, מפרדס-חנה ועוד. בערב הראשון (בליל ששי) נערכה "מסכת", כפי שקוראים לזה, ונושאה: "מגולה לגאולה". היא נערכה במרחק חצי שעה מדורות, בתוך ודי גדול ורחב, מעוגל כעין אמפיתיאטרון. הקהל ישב למטה, בודאי, ובאחד המורדות הודלקו מדורות ונערכה המסכת, בצורת הקראות והצגה. למחרת, מהבוקר, התחילו הדיונים של הגרעין. הויכוח נסב על דרכו של הגרעין לשנה הבאה: אם ילכו לשנת הכשרה שניה באחד הקיבוצים, או יצאו כפלוגת-עבודה לאחת המושבות, או יתגייסו. רבים רצו לצאת למושבה, אבל היה חשש שאם מספר החברים מועט אי אפשר יהיה לצאת למושבה. לפנות-ערב נתקבלה החלטה שקודם כל יש לדעת מי ומי החברים ההולכים. וכשיראו מה מספרם ומי הם אפשר יהיה להחליט לאן ללכת. ובכן, היה חשש שלא יהיו יותר מארבעים חברים, אבל לאחר שמנו את הנרשמים נתברר שמספרם מגיע לחמישים, ובלי ספק יצטרפו עוד. ההתלהבות היתה גדולה, ולאחר רגעים אחדים, כשעמדה השאלה לאן ללכת: למושבה, לשנת הכשרה נוספת או לגיוס - נתקבלה החלטה ברוב מכריע ללכת למושבה. אינכם יכולים לתאר לעצמכם את ההתלהבות, השמחה וההתרגשות באותם הרגעים. יתכן ששיקול-דעת קר היה אומר אחרת: שהם עדיין צעירים, אין להם ידיעות מספיקות בחקלאות וכו' ולכן מוטב לחכות קצת... אבל כך דרך הנוער בארץ: ללכת בקו ההתנגדות הקשה ביותר, ולא לבחור בדרך הקלה והנעימה. רגעים מספר לאחר ההצבעה וההרשמה ניגשו עוד שנים-עשר איש שפיקפקו קודם, ועתה החליטו להצטרף, ולמחרת באו עוד שלושה ונרשמו, וכך עלה מספר חברי הקבוצה עד סיום הכינוס לששים וחמישה. זהו כבר כוח שיכול לצאת למושבה. הכינוס עצמו נערך במחסן גדול - בנגריה של קיבוץ דורות.
בכינוס השתתפו כמה חברים ממחנות העולים, ועם סיומו הודיעו שנים (בחור ובחורה) שהם רוצים להצטרף לגרעין. מבין חברי הגרעין יש קבוצה של כחמישה-עשר חברים וחברות שעודם מגויסים בארץ, והם החליטו לבקש שחרור כדי שיוכלו להצטרף לגרעין בצאתו למושבה. ביום האחרון נתרכזו הדיונים בעיקר בשאלות מעשיות - הכשרת בחורים לתפקידים שונים: מזכיר, מרכז ועוד - תפקידים שיש לדעתם כבר מן היום הראשון - וכן בחירת חברים לענפים - גן ירק, לול, רפת, צאן, ועוד. שם ראינו מה דלות הן ידיעות החברים בעניני משק. כולם עירוניים הם, שכל הכשרתם החקלאית היא שנת-עבודה, זאת אומרת שהם יודעים בחקלאות מה שידעתי אני כשעזבתי את גניגר. נו, אין זה הרבה. פנו בבקשה אלי ואל ב. ואל חברים אחרים ממקוה-ישראל שנצטרף אליהם. מקואי אחד וב. נרשמו מיד, אבל אני הודעתי שאני קשור למקום אחר ואיני יודע אם אוכל להשתחרר. הם אמרו שינסו "ללחוץ" במקומות הדרושים שישחררו אותי. אני חושב שאם תהיה הצדקה לשחרר ארבעה-עשר - חמישה-עשר חברים מפני שהם דרושים לגרעין - ואלה הם אנשים שאין ידיעותיהם רבות בחקלאות - הרי ודאי תהיה הצדקה לדרוש את שחרורי, כי ידיעותי עולות בכל זאת, על ידיעות האחרים. ב. ואני נצטרך, כנראה, להיות המדריכים שם, לפחות בהתחלה, וכבר פנו אלינו בשאלות מעשיות: בכמה פרות יכול רפתן אחד לטפל ביום, מה גודל הלול שיכול לטפל בו איש אחד, וכו'. לרוב החברים אין פשוט מושג בזה, וידיעותינו יכולות באמת "להעמידם על רגליהם". אני חושב שמנהל כדורי כבר סיפר לכם על זאת, לכן לא אאריך. אני, אמנם, רציתי להתגייס, כדי למלא את חובתי, אבל תועלת מכסימלית אוכל להביא אם אצטרף עתה לקבוצה. כל אדם שיש לו ידיעות כלשהן בחקלאות, וביחוד מי שגמר את כדורי, יביא תועלת רבה. לכן אצטרף אליהם ברצון אם יצליחו להשיג את שחרורי.
מתוך הספר "בן הארץ" שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

יגור, 1.5.1945

צופיה יקרה!

ובכן, גמרנו את המלחמה! סוף סוף! ומאורע היסטורי זה, חתימת הכניעה ללא תנאי, חל בדיוק ביום הולדתך, ועל כן יש גם לברכך ברכה כפולה ומכופלת - שתחזרי במהרה הביתה, לחיי שלום ועבודה למען עמנו. ואין זו פרזה בלבד. כי אמנם, המלחמה נגמרה בנצחון בנות-הברית, ואיש אינו מפקפק בכונתן הטובה להשליט סדר וצדק בעולם, אבל במה שנוגע לנו ולגורלנו בארץ עוד מוקדם לחוג את הנצחון הגמור. כי יתכן שלום שהוא גרוע ממלחמה, ויתכן נצחון שהוא מסוה למפלה. הכוח ניצח את כוח האויב, אבל רוח האויב, זרע האנטישמיות שהיה קיים לפני המלחמה - לא נוצח. ומשום כך יתכן שהמלחמה שלנו רק מתחילה עכשיו, ולואי ולא יצטרכו חיילינו החוזרים מן המערכה הביתה לאחוז שוב בנשק. אבל די להתפלסף.
אתמול חזרתי מחופש של ארבעה ימים לאחר תקופה ארוכה בלי חופש, כי על כל ימות החופש במשך מחצית השנה האחרונה ויתרתי, על חשבון הטיול שלנו. את השבוע שלפני כן בילינו, כמה חברים, ברמת-יוחנן ועלי להגיד שהיה זה שבוע נהדר בשבילנו. אמנם, עבדנו קשה, כארבע-עשרה שעות ביום ובלילה, אבל האוכל היה מזין וטעים. לחם לבן כמו לפני המלחמה. טיילנו הרבה בסביבה והכרנו אותה יפה. יש מקומות נהדרים. במרחק כמה שעות הליכה זורם נחל לא גדול, שבמימיו היינו מרוים את צמאוננו מדי הגיענו אליו. בקיצור, הצטערנו לעזוב את המקום.
ושלום ולהתראות בקרוב בקרוב, אוהבך
מתוך הספר "בן הארץ" שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

בית-מרגוע, 13.6.45

צופיה יקרה!

היום קיבלתי את מכתבך ואני ממהר לענות לך, אף כי למעשה אין לי מה להוסיף. כאלה הם חיינו: עתים יש שינויים, ואחר-כך נכנסים למסלול קבוע, הדומה לשעון. ומשהתרגלנו לנוף ולמקום הרי מתחיל הדבר אפילו לשעמם, ביחוד בהרי אפרים החשופים שבסביבתנו. גבעה דומה לגבעה, ממש כדמיון שבין חצי ככר לחם אחד למשנהו. הצד השוה שבכל הגבעות הללו, חוץ מצורתן, הוא ריבוי האבנים המציין אותן מכל שאר השטחים שהכרתי בארץ, ובודאי תביני מעצמך, שאבנים אלה אינן מוסיפות הנאה לרגלים. חשבנו לרענן את עצמנו בפירות למיניהם העומדים על סף ההבשלה - בעיקר שזיפים - המצויים במטעי המשקים השכנים, אלא שמנהלי בית-המרגוע ביקשו ממנו בצורה משכנעת ביותר לבל ניהנה מעמלם של אחרים. אני חושב שטוב יעשו אם ירבו לתת לנו מן הפירות הללו כאן בחדר-האוכל, שלא לגרות יתר על המידה את היצר הרע. ודאי יודעת את כי שזיף אדמוני הקורץ ממרחק לא גדול - קשה לעמוד נגדו...
אני חושב להתחיל ללמוד משהו. רצון יש, ואני מוכן למאמץ. הייתי לומד אולי מתמטיקה, חימיה, תורשה - עד כמה שאפשר באופן עצמאי, ואחד הדברים שאני מעונין בו יותר מכל - ספרות עברית, בעיקר החדשה. אבל דוקא לימוד זה מצריך עזרה קבועה של אדם בקי, ומסופקני אם ימצא לי.

אחיך אוהבך
מתוך הספר "בן הארץ" שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח