Lieutenant Marimchek Azriel
Son of Sarah and Shlomo
Born in Tel aviv, Israel
On 6/1/1928
Drafted on 1945
Served in Palmach
In "Moria" Battalion, The First Battalion, D Company
In Hachsharat Ma'oz Hayyim
Role: Platoon commander
Killed In Battle
In The War Of Independence
On 13/7/1948
In: Ma'aleh Hahamisha
Buried in Kibbutz Kiryat Anavim
Was 21 years old
Photo Album
מפרי עטו
מפרי עטו
ממכתביו לחברתו
19.2.48
דית
זה עתה התקלחתי וישבתי מרוענן לכתוב.
הייתי היום בשדה כלניות ונרקיסים. ההיית מקבלת זר גדול-גדול לבנבן עם לב זהוב? הלכתי לי ולפתע התחייכתי: משונה! בתוך עולם זה, הלוהט באש שנאה, הלומד לרצוח - משונה להתחייך לפתע אל נרקיס לבנבן!
הימים בכל זאת עוברים למרות מה שחשבתי שהם נעצרים לפעמים.
מה אוסיף עוד, ילדה? לספר על הנעשה ועל הסביבה אין רצון ואין יכולת, ולכתוב על הלב? - איני יודע למה, אולם המילים נעצרות. כפי הנראה שעבר הזמן של פיוט פיוטים.
ובכל זאת - מצאתי כאן היום כמה ספרי שירים ועיינתי בהם והוקל לי על הלב.
דית, אני אוהב אותך! די ילדה שלי!
דית
לעתים תוסס בך הזעם. אתה רוצה לתפוס בכידון, לשחוט ולנקום אחת ולתמיד. עדיין לא הרגשתי הרגשה כה חריפה ונבזית כנקמה, הו, ילדה. לעתים אינך תופס למה, לשם מה - לכל הרוחות! הרי נולדנו בני אדם ולמה עלינו לדעת לטבוח?
זה עתה נודע לנו על אבדנם של שנים עשר "חברה" ועל חמישה שנפלו בשבי. איני יודע עדיין מי הם. דומני שהם מה"חברה" שלי. הלב נצבט. "חברה" שרק תמול שלשום שוחחת אתם, צעירים, טובים, למה יפלו?
אם אשונים יהיו לנצח שמי חייך,
אם רמוסים יהיו ועקורים בלי חק,
למד, אחי, לדהור ולא ללכת,
ולמד נא מחדש - ולמד ולמד לצחוק
כתבתי זאת לעצמי, כי כאן במקום ללמוד לצחוק למדתי כיצד אדם מפסיד את הצחוק. קשה להיות מנותק מחברתך שלך, להיכנס לתוך פורמולה שאינך רוצה בה ושאתה חייב לעבוד בה, להיכנס לתוך מסגרת חיים קשה, מאומצת, שאינה משאירה לך רגע פנאי משלך. קשה!
ובכל זאת למדתי שהאדם, אם אדם הוא, הריהו נשאר אדם. ואם לפעמים, ולו גם רחוקות, פורצת שירה מפי אנשים עייפים - ועייפים מאוד - והשירה ערה וחיה, הרי אז בכל זאת טוב לחיות...
יש שאני מהלך בשדה. סביב מלחמה והרג. ולפתע אינך שומע ולא כלום - לא את דברי המדריך ולא את דברי החברים.
ולפתע אתה רואה כלניות, רקפות, נרקיסים.
6.3.48
לדית
אמש קבלתי את המכתב הראשון ממך, דרך אסתר. - דית! אם אי פעם קבלתי מכתב בזמן ממש, היה זה מכתבך אמש. היה זה בזמן שהודיעונו על הרוגים על יד עטרות. הלב, אמנם, ניבא לי רעות, אולם, דית, לא עד כדי כך! הרי כולם נהרגו!!! המבינה את, דית, כולם! נועם ומוקא ושייקה ואשרייקה וקוטי, - כולם, דיתה - - - ההרגשה היתה איומה. בכיתי כילד. נשארתי עומד יחיד מול כל אימת החיים, - דית, ילדה! כולם, כולם יחד נהרגו! אין עם מי לבכות!... רק אני חסרתי שם. רק מקומי נשאר שם ריק. ואני נשבע, ילדה, נשבע לנקום! - - - מעולם לא הרגשתי כאב כה עז. התהלכתי כמוכה סהר. רציתי לברוח מכאן. החברה עצרוני, וטוב עשו... אני אגמור. אני חייב ללמוד! לדעת! רצתי ללחום אתם יחד. הם היו לי אחים. אהבתי אותם. את כולם! כולם!!! דיתה, למה הגיע להם זאת?! - הם אינם, דית, - - - רציתי לחזור, להפרד מהם, לומר שלום לכולם! לא יכלתי. אמרתי שלום מכאן, מרחוק, ונשבעתי, שאני אחזור ואשלם. דית! אלחם כל עוד זיע של נשמה באפי. אלחם ואנקום את דמם, דם כולם, דית, גם כל אלה שזכותם לחיים כשלי!
ואז בא מכתבך. הלכתי שחוח וכולי עיף מכאב... והוא בא פתאום! כבר חלקו את הדואר, ופתאום, בערב, והנה מכתבך! וכאילו אבן נגולה מעל לוח לבי. יד עזר שלחת לי, ילדה אהובה.
הזמן עובר. בעוד שלושה שבועות נחזור. המצב מרצין והולך, ומחכה לי עבודה כבירה. עלי לעבוד במקום החמשה שהלכו ואינם! חמשה שאהבתי. ואני אעבוד. ומה שלא הצליח לעשות חינוך ודומה לו, עשה מותם של חמשת ידידי!
ואני מאוד מתגעגע, אני מאוד אוהב אותך דית, ילדה אהובה! היי שלום ולהתראות. שלום ילדה יקרה!
שלך באהבה
זריק
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
דית
זה עתה התקלחתי וישבתי מרוענן לכתוב.
הייתי היום בשדה כלניות ונרקיסים. ההיית מקבלת זר גדול-גדול לבנבן עם לב זהוב? הלכתי לי ולפתע התחייכתי: משונה! בתוך עולם זה, הלוהט באש שנאה, הלומד לרצוח - משונה להתחייך לפתע אל נרקיס לבנבן!
הימים בכל זאת עוברים למרות מה שחשבתי שהם נעצרים לפעמים.
מה אוסיף עוד, ילדה? לספר על הנעשה ועל הסביבה אין רצון ואין יכולת, ולכתוב על הלב? - איני יודע למה, אולם המילים נעצרות. כפי הנראה שעבר הזמן של פיוט פיוטים.
ובכל זאת - מצאתי כאן היום כמה ספרי שירים ועיינתי בהם והוקל לי על הלב.
דית, אני אוהב אותך! די ילדה שלי!
דית
לעתים תוסס בך הזעם. אתה רוצה לתפוס בכידון, לשחוט ולנקום אחת ולתמיד. עדיין לא הרגשתי הרגשה כה חריפה ונבזית כנקמה, הו, ילדה. לעתים אינך תופס למה, לשם מה - לכל הרוחות! הרי נולדנו בני אדם ולמה עלינו לדעת לטבוח?
זה עתה נודע לנו על אבדנם של שנים עשר "חברה" ועל חמישה שנפלו בשבי. איני יודע עדיין מי הם. דומני שהם מה"חברה" שלי. הלב נצבט. "חברה" שרק תמול שלשום שוחחת אתם, צעירים, טובים, למה יפלו?
אם אשונים יהיו לנצח שמי חייך,
אם רמוסים יהיו ועקורים בלי חק,
למד, אחי, לדהור ולא ללכת,
ולמד נא מחדש - ולמד ולמד לצחוק
כתבתי זאת לעצמי, כי כאן במקום ללמוד לצחוק למדתי כיצד אדם מפסיד את הצחוק. קשה להיות מנותק מחברתך שלך, להיכנס לתוך פורמולה שאינך רוצה בה ושאתה חייב לעבוד בה, להיכנס לתוך מסגרת חיים קשה, מאומצת, שאינה משאירה לך רגע פנאי משלך. קשה!
ובכל זאת למדתי שהאדם, אם אדם הוא, הריהו נשאר אדם. ואם לפעמים, ולו גם רחוקות, פורצת שירה מפי אנשים עייפים - ועייפים מאוד - והשירה ערה וחיה, הרי אז בכל זאת טוב לחיות...
יש שאני מהלך בשדה. סביב מלחמה והרג. ולפתע אינך שומע ולא כלום - לא את דברי המדריך ולא את דברי החברים.
ולפתע אתה רואה כלניות, רקפות, נרקיסים.
6.3.48
לדית
אמש קבלתי את המכתב הראשון ממך, דרך אסתר. - דית! אם אי פעם קבלתי מכתב בזמן ממש, היה זה מכתבך אמש. היה זה בזמן שהודיעונו על הרוגים על יד עטרות. הלב, אמנם, ניבא לי רעות, אולם, דית, לא עד כדי כך! הרי כולם נהרגו!!! המבינה את, דית, כולם! נועם ומוקא ושייקה ואשרייקה וקוטי, - כולם, דיתה - - - ההרגשה היתה איומה. בכיתי כילד. נשארתי עומד יחיד מול כל אימת החיים, - דית, ילדה! כולם, כולם יחד נהרגו! אין עם מי לבכות!... רק אני חסרתי שם. רק מקומי נשאר שם ריק. ואני נשבע, ילדה, נשבע לנקום! - - - מעולם לא הרגשתי כאב כה עז. התהלכתי כמוכה סהר. רציתי לברוח מכאן. החברה עצרוני, וטוב עשו... אני אגמור. אני חייב ללמוד! לדעת! רצתי ללחום אתם יחד. הם היו לי אחים. אהבתי אותם. את כולם! כולם!!! דיתה, למה הגיע להם זאת?! - הם אינם, דית, - - - רציתי לחזור, להפרד מהם, לומר שלום לכולם! לא יכלתי. אמרתי שלום מכאן, מרחוק, ונשבעתי, שאני אחזור ואשלם. דית! אלחם כל עוד זיע של נשמה באפי. אלחם ואנקום את דמם, דם כולם, דית, גם כל אלה שזכותם לחיים כשלי!
ואז בא מכתבך. הלכתי שחוח וכולי עיף מכאב... והוא בא פתאום! כבר חלקו את הדואר, ופתאום, בערב, והנה מכתבך! וכאילו אבן נגולה מעל לוח לבי. יד עזר שלחת לי, ילדה אהובה.
הזמן עובר. בעוד שלושה שבועות נחזור. המצב מרצין והולך, ומחכה לי עבודה כבירה. עלי לעבוד במקום החמשה שהלכו ואינם! חמשה שאהבתי. ואני אעבוד. ומה שלא הצליח לעשות חינוך ודומה לו, עשה מותם של חמשת ידידי!
ואני מאוד מתגעגע, אני מאוד אוהב אותך דית, ילדה אהובה! היי שלום ולהתראות. שלום ילדה יקרה!
שלך באהבה
זריק
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח