דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

Private Cheresh Moshe "Mosa"

Son of Rachel and Nissan
Born in Rehovot
On 28/5/1929
In The Fourth Battalion
In Hachsharat Ein-Shemer, Hashomer Hatzir
Killed In Battle
On 31/5/1948
In: Radar Hill (Giv'at Haradar
Buried in Kibbutz Kiryat Anavim
Was 19 years old

Photo Album

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

משה

אכתוב קצת עליך משה, על משה שהלך לבלי שוב. כששמך עולה ממעמקי העבר הקרוב, אך המעורפל והעקוב בדם, נראה אתה כילד קטן ותמים. אינך מתאים לרקע, אינך מתאים לזמן. מול חיות משתוללות עמדת תמים ובטוח. במה בטחת לא אדע, אבל פחד לא ידעת.
מי לא הכיר אותך? ומי לא אהבך? דמית לצפור דרור שאינה יודעת כלוב. מעולם לא ישבת על מקום אחד. מי מאתנו לא זוכר, כמה פעמים לקחת את התרמיל ואמרת:"משעמם!" והלכת... כעסנו עליך, אמרנו:"קל דעת", אולם, עתה אבינה, אהבת את החופש, ולמענו נפלת...
עוד בימים הראשונים של המלחמה כבר היית בין המתנדבים, וכבר נשאת את הנשק ביד. החזקת בו כה בטוח וכה אמיץ, ומחייך היית אתה ליד אותו כלי ברזל קטלני.
זוכרת אני, כמה ימים לפני נפלך, מצאתיך שוכב על הדשא לבדך. נגשתי אליך והתחלנו לשוחח. אותו דיבור נראה אולי משונה בעיני, אולם משהו בעיניך היה מבוגר יותר, משהו של יאוש, של אי אמונה. מה היה לך אז? האמנם כבר אז לא בטחת בכלי ובאדם, או בחיים? נראה היית אחר, מי יודע מה מחשבות אדם ומה רגשותיו? אולי הרגשת אז את הסוף הקרוב?
וכשעמדנו על קברו הרענן, שם שכבת עם עוד חברים, עם חברך שבא לעזרתך ועוד נערים שכמוך קיוו, שהאמינו. נשבענו לנקום את נקמתך, את נקמת האמונה שנתבדתה ונקמת הבטחון שהלך אלי קבר.
רות
מתוך "לעשרה שנפלו"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לרע שנפל

עברו חדשים מאז ראיתיך בפעם האחרונה, בצחוק העליז נפרדנו, רק במילה:"אח! לו יכולתי לנסוע ולהפרד לפחות מהורי". בדבריך הורגשה נימה כאילו חזית בבאות של תחזור הפעם. משה! הרבה לא הכירוך בחברה, ואף אני ביניהם, אך החלטתי לחלוק לך את הכבוד האחרון, ובכמה שורות אלו שתסמלנה ותנציחנה את זכרך לעד. בחוברת זו של הקיבוץ שלך - שלנו מוציאה שאף אתה חלמת עליו, והתחנכת לקראתו, ואילו הגורל שלל ממך את זאת.
משה! לכל תפקיד יצאת מתוך תקוה ובטחון עצמי רב שתחזור. לאן ששלחוך, לנגב - ומשם עשית את כל מאמציך לחזור לחברה ולחיות בצוותא, אזכיר עליך מספר פעולות שעברת אותם בעליזות ובהתרוממות גאווה של מנצח על הפולשים; "ראו, אני זוכה להכות בהם". לא אסקור את כל הפעולות שיצאת וחזרת מנצח ושמח בתפקידך בתור חבלןף זכורני שהיית רואה כל בית ערבי מפוצץ ועולה באש את מבטך הקורן ואת קורת הרוח שהיתה מנחילה לך רוח קרב זו.
משה!!! אזכור כל רגע. את אותה הפעולה, בה יצאת רונן ועליז כתמיד, אפס לא חזרת ממנה. היה זה בערב בו ישבת על הדשא, לפתע קראוך והודיעוך שעליך להכון לדרך. בלשון גאה פנית אלינו:"נו, חברה, רק אנו החבלנים יוצאים". ואת פגישתינו האחרונה בה אמרת לי שמשהו מעיק ולוחץ על הלב, את פשר הדבר כבר יודע אני עתה, מחוור לי הכל. לא הספקת לדעת, כי כחתף אורב לך מעגל המוות השחור. עתה אעלה זכרונות בחברה. כיצד התבדחת, ונכחד ממך צעד מהו, אהבת לעזור לכל חבר לו רק יכולת. אהבנוך כולנו. נעים היה לישב במחיצתך. כי ידעת להכניס בנו רוח חיים שובבה ועירנות. כמה חסר אתה לנו! בכל מקום שאנו פונים זכרך אתנו. לפעמים מנסה אני לחשוב, יתכן ודמיון תעתועים הוא זה, אולם עד מהרה מעירתנו המציאות המרה, ויודע אני כי הלכת לבלי שוב.
ימתקו לך רגבי אדמת מולדתך.
שלמה ט.
מתוך "לעשרה שנפלו"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

דברים לזכרו

מנסה אני לעלות על דפים אלה את זכרך משה ובאותיות הדיו שוב לדלות דמותך זו שלך.
והנה אני יושבת פה בקיבוץ שלנו, כן שלנו שטיפחנו אותו בליבנו 6 שנים של ילדות, נערות ושל חיי צבא, ומעלה בי תמונות מחיינו בעבר מאותם הימים ימי חדוה בלי דאגות עת היינו ילדים טובים צעירים ושמחים עד בלי די.
כן אני נזכרת, זרים עוד היו לי כולם ועוד כולי מבוישת ותמהה, והנה אחד צעיר גבוה וכובע של נוטרים על ראשו, הלוכו פשוט וחייכני, "הי את! מה שמך?" פתח אלי בקולו העליז. מיד הרגשתי כי פה ביתי ועתידי ואותו עלם היית אתה משה.
ושוב מדפדפת אני בדפי הזכרונות ורואה אותך משתעשע ומבסוט. רואה אני מדורה דולקת ואתה מתחרה עם מי יעבור אותה, ואני הסתכלתי על פנים אלה ילדותיים שחוטים של רצינות משוחים עליהם ואור אדמדם של מדורה האירה את עיניך שנשקפו בהם תמימות וטוב לבך. אני לא יודעת אם היה לך קול יפה אבל אהבת תמיד לשיר וכל אחד שהיה עובר בסביבות הרפת היה ומע את קולך, ורוח הזכרונות שוב מעלעלת בספר החיים ומביאה לי דף אחד ובו אני רואה יום רגיל שברגילים ואתה משה על אוטו משא, "משה, מה זה?", "קצת לנסוע, משעמם".
ושוב אנחנו יחד מגויסים לפלמ"ח והלכת אתנו בדרכינו הקשה מלאת הסכנות שמוקשים רבים מפוזרים בדרכה.
אולם לא נתנו לנו ללכת כתף אל כתף יחד ושלחו אותך, לנגב הלכת כאדם שיודע שזה תפקידו, ואף חזרת אלינו והנך שלם וזועות הנגב לא השפיעו עליך במהומה, נשארת אותו משה תמים כאילו חזרת ממשחק משעשע.
ושוב אתה מחפש ענין והלכת להיות חבלן. ואחר כך עלינו לירושלים זו היתה דרכך האחרונה, אולם שם דמית לנר שלפני הבהבו שולח שלהבת יפה מהירה ובהירה.
פעלת בתור חבלן וכולם הכרוך וחבבוך, היית כילד ויחד עם זה בוגר.
אם אוצר שלא ידעת פחד, הצדק אולי איתי, לו היית מרגיש מההסוף הנתן לכל הזמן אולי היית פוחד, אולם האמנת ואמונתך נקברה איתך.
מעולם לא התבלבלת ועשית הכל באורך רוח. אני זוכרת איך פעם באו חבריך וספרו:"לו ראיתם את משה, פשוט משוגע, סידר את הפתיל, הדליק ואחר כך חזר לראות את החיבורים בסדר".
והנה משה דרך זכרוני מגיע לקצהו, אני על קברך. מה נורא הדבר אנחנו קוברים את משה האפשר, היתכן? לכאורה היה נדמה, לא אי אפשרי, הוא חי, והנה עוד רגע יופיע ובתנועת ביטול שימשוך את קצה צוארונו למעלה, ישאל בקול רם: "מה אתם עצובים?" או אולי לרוץ לחורשה והוא שם ישן לבטח באוהלו הישן והקטן וזוג תרנגולות כרגיל מקרקרות לידו.
אולם המציאות היתה מרה, הוא נשאר קבור באדמתינו, באדמה שהוא הגן עליה נפל ולא זכה לראות בנצחונינו.
מה אומר ומה אכתוב מה קטנות מילותי אלה לעומת עומק היגון והכאב ומה מילים אלה לעומת חייך שאינם, לעומתך משה שלא חזרת אלינו לאוהביך ולבני משפחתך.
אולם רצוני שתדע וידע כל העולם לא לשווא נפלת, דע בנינו לנו על אותה אדמה בה נלחמנו, ואתה וכל חברינו היקרים הם עורף חזק לנו ובו אנו נשענים לבל נימוט.
ואף גל-עד לך הניצב ברומה של גבעה בתוך היער שנטענו במו ידינו ומצבה זו מביטה בעיניך ובעיני שאר חברינו היקרים על דרך ירושלים וקיבוצינו הנבנה.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח