Captain Arieli Nahum

"הכרתי אותו לקראת הסוף. נחום שנא את המושג לחימה. מלחמה. שנא את המושג שנקרא חייל. אבל ראה אתגר בפלמ"ח היה גאה בלאומיותו. אולי זה נבע מפחד המלחמה מהליכה בלילה בתוך יריות והאתגר היה להוכיח לעצמו שהוא כמו האחרים ואולךי טוב יותר לעבור בלילה עם אקדח ממקוה לראשון ולצחוק. בלט ברצינות בחכמת החיים, בבדיחות, בהגיון. הוא ידע לפרק מתיחות בכל חדר
.... היה לו חוש מנהיגות טבעי. שלט בכמה דברים באותו רגע. היה יותר צעיר מכולם והשתלט עליהם על ידי שידע לחבב את עצמו על כולם. היה עממי אחד מהחבר'ה וכולם קיבלו את דעותיו. נחום אמר אז, שלתת פקודה זה לא מספיק. צריך להתנדב אליה, והוא ידע לגרום לכך.
היה בנחום משהו שנהרו אחריו, האמינו בו, אהבו אותו. בחורות אומרות שהיה יפה. מדוע?
לא רצה להעלות נושאים פוליטיים ולגרום לויכוחים. ולכן נמנע מלהביע דעות פוליטיות בקרב אנשים. הוא היה מ"פ. היתה לו נטיה לדברים שברוח. אהב לקרוא לדקלם, אהב שירה, אהב להשמיע את עצמו, אהב להתבטא וידע יפה להתבטא, היה מין שחקן. היה דומה ליצחק רבין מבחינת הקסם. אבל היה הפוך. יצחק רציני תמיד ונחום מצחיק, עליז ומיד רואים שהוא בולט. אילו היה חי לא היה נשאר בצבא, היה הולך לחקלאות..."

חומר נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

למדתי עם נחום אריאלי באותו המחזור, מחזור ל"ד בגימנסיה הרצליה. הוא הלך לפלמ"ח באופן עצמאי ולא עם הכשרה מגויסת... היה בן יחיד להורים שנפרדו, התחתן עם אורה שבועיים לפני שנפל היה מצד אחד איש רוח, משורר, שחקן (הקים יחד עם נעמי פולני את הצ'יזבטרון) ומצד שני בעל מח אנליטי, אסטרטג, לוחם עם מחשבה.
לא היה ניגש לביצוע לפני שבדק מכל הכיוונים.
בנופלו בקרב על הקסטל עוד לא מלאו לו 21."

בני כהן
חומר נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

"... הוא היה בעל חוש הומור לא רגיל, מלא חיים, ארטיסט. לכל מצב היה מכניס אווירה של הומור, גם בעת סכנה. יחד עם זאת אחראי באופן יוצא מהכלל. על אף שעוד לא מלאו לו 21 היה בעל מחשבה בוגרת. היתה בו ידיעת הארץ, צבאיות, תרבות, היה בו מגוון תכונות נדיר, שבדרך כלל קשה למצוא באדם אחד. הוא היה לדעתי, אמן המשחק. אי אפשר היה שלא להתאהב בו.
בנושא האחריות היה משכמו ומעלה ואתן דוגמא:
לאחר ההתקפה על טנדר הנוטרים ליד יאזור, בה נהרגו 7 אנשי הגנה ופלמ"ח, תכנן נחום פעולת נקם נגד הכפר יאזור. אופי המלחמה אז היה של פעולות ופעולות נגד. מטרת הפעולה היתה לפגוע בבית החרושת לקרח בו היו מחסני נשק, והוא היווה עמדה ערבית אסטרטגית כלפי הדרך. התכנית היתה שמשאית עם חומר נפץ שדפנותיה שוריינו ונהוגה בידי אנשים בעלי חזות ערבית תתקרב לבית החרושת לקרח ותתפוצץ. שלושה שבועות אחרי רצח הנוטרים נתן שאול יפה שהיה מג"ד, אור ירוק לפעולה. נחום לא הסכים. טען שאין מספיק ידיעות על המקום וביקש לשלוח סיור מקדים לבדיקת המקום.
לקחו מכונית מ"טכסי כרמל" הורידו סימנים מזהים, ואני ו"שמש" שהיינו בעלי חזות מזרחית, התעטפנו בכפיות ונכנסנו לשיירה של מכוניות ערביות שנסעו מכיוון ראשון לציון ליפו (גם הערבים נסעו אז בשיירות כי פחדו שיותקפו ליד מקוה ישראל) עברנו את כל הביקורות שהיו בדרך והמשכנו עם השיירה. כשעברנו ליד בית החרושת ראינו שהוא מוקף בגדרות תייל רבות ומשוריין בריטי שומר עליו. המשכנו לכיוון יפו בסיבוב למקוה ישראל החלטנו "לחתוך" על מנת לצאת מהשיירה. עשינו תפנית כל כך חדה שגם הערבים וגם הבריטים ששמרו בכניסה היו כל כך המומים שלא עצרו בעדנו. דיווחנו לנחום על מה שקורה בבית החרושת לקרח והוא נתן פקודה לבטל את הפעולה. על ידי כך הציל את חייהם של אלה שהיו צריכים להשתתף בפעולה. לא היה להם סיכוי לצאת בחיים. כזה היה נחום. וזו היתה מידת אחריותו.
את בית החרושת פוצצו אחר כך על אנשיו, בפעולת קומנדו מבריקה. שלושה ראשים התקיפו ונחום מדלג ומתאם בין ראש לראש כמו שמפקד צריך לעשות. בקרב זה הופעלה לראשונה מרגמת בראונינג לחיפוי. היא הופעלה על ידי ישראל טל (ממציא טנק המרכבה) באופן יוצא מהכלל. הקרב התחיל בלילה ונגמר לאור יום. בנסיגה חיפה עלינו הבראונינג. אני חושב שבפעולה זו נפגשנו בפעם האחרונה. דרכנו נפרדו שלושה ימים לפני שנהרג. הוא עלה לקרית ענבים ואמר לי עוד שלושה ימים תעלה עם המשוריין בשיירה. בשייר ה הזאת נפצעתי. כשהייתי בבית החולים נודע לי שהוא נעדר בקרב על הקסטל."

אהרל'ה שמאי
חומר נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח