Lieutenant Chefetz Abraham "Avrahamale"

באותם הימים, ימי השיירות היה נכנס במפתיע, מאיר אותנו במבטו האוהב "שלום, מה נשמע" וכשהיית מבקש ממנו , אדיש כביכול, להשאר מעט, לספר מעט, היה אומר "בפעם אחרת, חיים, עתה מוכרח אני לחזור" ומדי פעם הוא חזר, על כל שיירה שחזרה משדה הקרב פצועה, שסועה, שותתת דם - חזר גם הוא. לאה ויגע, מזוהם באבק דרכים ושמן מכונות, וחיוכו המבויש מעט ממבטי אהבתנו, קורן ומאיר.
אהבנוהו מאוד וחרדנו לו מאוד באותם הימים. בלב נצבט, הייתי ממהר בחשכת ליל לבסיס פלוגתו מששמעתי על בואו, והייתי דבק בו לשעות הרבה. טוב היה לי במחיצתו נשימת אפו, ריחו ומבט עיניו משכוני, הייתי מביט לתוך עיניו ומנסה לדלות מתוכן את הפחדים ששקעו בהן, בשעות הקשות של המלחמה על הדרך. כי ידעתי היטב ידעתי, מהו הקרב על הדרך. ידעתי את האימה הגדולה האופפת אדם כשהוא מוצא את עצמו בגיא צר וארוך כלוא במכונית נוסעים פרוזה, באש מרוכזת של מאות רובים ומקלעים מעמדות מבוצרות ומוכנות מראש, מפוזרות לאורך קילומטרים רבים... אז, ולא חלילה לפני כן, היו הנערות מוציאות את הסטנים המפורקים, המוסתרים ומוסרות אותן לידי הנערים, מגיני השיירות והדרך חסומה. ובמחסומים מוקשים. ומעבר למחסומים העיר, העיר שלך, ירושלים הנאבקת וגבה אל הקיר, לא מזון לא מים ולא נשק... ובעיר אמא ואבא ואחים ואחיות וילדים ופעוטות, היש עוד צורך בפקודה לפרוץ בכל מחיר?

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

פעם אמר לי, לאחר שקיבל תוספת של 2 מקלעים ליחידתו: "עתה אני מצפצף עליהם,יש לנו 3 משורינים ולכל אחד - מקלע. כשאנו נתקלים בהם, שוב אין אנו יורים תוך כדי נסיעה, חבל על הכדורים, חוץ מזה הם חושבים שזו בריחה. יש לי שיטה חדשה. אני מוציא את המשוריינים מתוך השיירה ומציב מול כל קבוצת עמדות -משוריין, העומד ומעסיקם בדו-קרב פתוח ובטוח קצר והשיירה כולה עוברת מאחורי גבנו, היתרון הוא כפול: ראשית, שאנו פוגעים בהם ושנית שאנו "סופגים" את כל אשם, כי הם כה עסוקים אתנו, שאינם מתפנים לשירה". משיירה כזו חזר פעם ושפתו שרוטה במקצת, "מה זה?" שואל אני, "שום דבר, כדור..."

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

היה מעודד מאוד שיתוף בנות בקרבות. לקח ברצון בנות אתו, ונתן בהן אמון מלא. כשיצאנו אחרי פסח לכבוש דרך ירושלים תל אביב, שהיתה חסומה לפחות חודש ימים באופן רציני לא התלהבו לשתף בפעולה בנות, ואלו אברהמל'ה עמד בכל תוקף, שזמרה תיסע כאלחוטאית במשוריין ואני אסע, כחובשת במשוריין שלו.
היה יום שישי בערב כשיצאנו מן העיר והרגשנו אז, שבפעולה יחרץ לא רק גורל העיר, אלא גם גורל רבים מאתנו. ידענו את גודל הסכנה. על יד המחסום ברוממה עמדנו בחושך שעות לחכות להוראות. אברהמל'ה התחיל במשורין שלנו לשיר וכולנו ענינו אחריו. בכל שאר 70 המכוניות היה שקט ומצב רוח קשה ואילו אצלנו שרו שירי שבת.
בלילה של פירוק המחסומים נסע אברהמל'ה בין היחידים מאתנו שנסעו אז. כל הלילה נסעו ופרקו מחסום אחרי מחסום. בכניסה למשאבות המים בבאב אל ואד היו קופיש ואברהמל'ה ראשונים להיכנס ולכתוב - "פלמ"ח"... בימים אלה היינו נוסעים בלילה וחוזרים כל פעם לקריה. מן הקריה טלפן אברהמל'ה הביתה וקרא גם לי לדבר לטלפן הביתה, לפני שנצא למשלטים. הוא דיבר לפני, נדמה לי שעם אמו - וענה לשאלותיה שהוא בריא ושלם ויושב בקריה ואינו יוצא ממנה ומחכה רק לנסיעת השיירה לשפלה. אוכל כל היום ו"מבריא" אחריו דברתי עם הורי והיות ולא היה לי דמיון עז כמוהו, פשוט השבתי לשאלות את אותן התשובות. אחרי זה אברהמל'ה עוד הספיק לשלוח להוריו מן הקריה עוד מספר ביצים, שבירושלים של אז היו אוצר, שלא מן העולם הזה.
לפני שיצאנו היה מפקד, שסידר אברהמל'ה ובאותו יום הפגיזו את הקריה באופן רציני. מן הראדאר. באותו רגע שרק פגז מעל לראשנו וכל המפקד השתטח על הארץ... באופן אינסטינקטיבי חוץ מאברהמל'ה שעמד, הסתכל וחייך. אכלנו יחד וצחקנו ולא ידענו שזו הפעם האחרונה שנראה אותו, ישבנו כולנו פורמנים יחד והרגשנו מה גדולה החבה שאנחנו רוחשים אחד לשני.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.