גורן טלמון דינה ז"ל

בת אברהם
נולדה ברומניה
ב-1930
עלתה ב-1939
גוייסה ב-1948
שרתה בפלמ"ח - חטיבת הנגב
יחידות: הגדוד השביעי - "באר שבע", חטיבת הנגב
בהכשרת נען/שילר – גרעין הצופים ו', 1948
תפקיד אחרון: קצינת תרבות
שוחררה ב-1949
נפטרה ב-15/2/2018

קורות חיים

דינה נולדה בשנת 1930, ברומניה. התגייסה לפלמ"ח בשנת 1948. במסגרת הכשרת הצופים ו'. שירתה בגדוד השביעי, בחטיבת הנגב. אחרי פעילות שגרתית, כאשר שהה הגדוד השביעי בנגב הנצור, באביב 1948, התמנתה לסגן קצין התרבות של הגדוד. במסגרת תפקיד זה, כתבה, הדפיסה וחילקה דף קרבי בשלוש שפות [עברית, יידיש וצרפתית] בעשרת ימי מבצע "יואב". השתתפה בכיבוש באר-שבע. סיימה את הקורס הראשון לקציני תרבות של צה"ל והתמנתה לסגן-קצין התרבות של חטיבת-הנגב. בהעדרו של זה, במשך כל התקופה הייתה קצינת תרבות חטיבתית בפועל עד לשחרורה מצה"ל בסתיו 1949. פעילות אזרחית: לימודים לתואר ראשון ועם סיום לימודיה, עבדה ב"קול-ישראל כעורכת חדשות. הייתה ראש מערכת החדשות בתל-אביב, ייסדה וניהלה את מרכז ההדרכה של רשות השידור. המשיכה בד בבד בלימודיה, וסיימה את הדוקטורט שלה בנושא: "עיתונות במדינת מצור". מאוחר יותר לימדה תקשורת המונים באוניברסיטה העברית. כמו-כן לימדה גם באוניברסיטאות תל-אביב ובר-אילן. הייתה מחלוצי המחקר בתחום תקשורת ההמונים בישראל. בעיתונות לסוגיה, הייתה פרשנית בנושא התקשורת. חיברה ספרים בתחום זה. בין ספריה: "סודיות, בטחון וחופש העיתונות" [מגנס ,1976], "תקשורת ומציאות" [כתר , 1993]. דינה גורן התגוררה בירושלים עד לפטירתה ב-15 בפברואר שנת 2018.
העיתונאי אלי אלון כתב דברים לדמותה:
גורן הייתה אישה רבת פעלים שבמהלך חייה, הייתה בצמתים רבים חשובים של ההיסטוריה של מדינת ישראל כבת דור תש"ח שהשתתפה במלחמת השחרור במסגרת הפלמ"ח ובשנים שלאחר מכן כעיתונאית ברדיו ומחלוצי התקשורת בישראל.
אל העיתונות הגיעה במקרה ב-1953 החלה לעבוד בקול ישראלכעורכת חדשות והייתה האישה הראשונה בארץ ששימשה בתפקיד זה. ב-1963 הייתה ממקימי מרכז ההדרכה של קול ישראל והייתה המנהלת הראשונה שלו. בהמשך יצאה לארצות הברית, ולמדה שם לימודי תקשורת לתואר שני. כששבה ארצה התמנתה לראש מערכת החדשות של "קול ישראל" בתל אביב. לאחר מלחמת ששת הימים, פרשה מקול ישראל ועברה לגלי צה"ל שם שימשה כסגנית מפקד גלי צה"ל. בין השאר הייתה עורכת תוכניות האקטואליה בתחנה הצבאית והגישה במסגרת שידורי התחנה במשך מספר שנים, פינה קבועה בשם "דינה גורן בשיחה חופשית", בה שוחחה בנושאי אקטואליה ונושאים שונים אחרים. בשנים שלאחר מכן פנתה לקריירה אקדמית בתחום התקשורת, סיימה דוקטורט. נושא עבודת הדוקטורט שלה היה "עיתונות במדינה במצור". בהמשך לימדה "תקשורת המונים" במכון לקומוניקציה באוניברסיטה העברית בירושלים וכן לימדה באוניברסיטאות תל אביב ובר-אילן.
גורן הייתה מחלוצות המחקר בתחום תקשורת ההמונים בישראל, כתבה שורה של ספרים בתחום זה והניחה את היסודות של לימודי התקשורת בארץ. בין ספריה: "סודיות ביטחון וחופש העיתונות" (1976) "תקשורת ומציאות" (1993) ועוד. כמו-כן כתבה מאמרים רבים בנושאי תקשורת שפורסמו בעיתונים ובכתבי עת שונים.

הוסיף דברים עופר אדרת במדור "אחרי מות" בעיתון "הארץ": את הקריירה העיתונאית שלה החלה ד"ר גינה גורן ב-1950, כשנענתה למודעת דרושים של סט"א (סוכנות טלגרפית ארץ ישראלית), אשר חיפשה מתרגם מאנגלית לעברית, שיודע להשתמש במכונת כתיבה. עבודתה בוצעה בערבים ממשרדי הסוכנות בירושלים. תפקידה היה לתרגם לעברית ידיעות שהתקבלו במורס והוקלדו באנגלית. ב-1953 התקבלה לעבודה במחלקת החדשות של קול ישראל. תחילה מילאה תפקיד זוטר - עריכת מקבץ ההודעות ששודרו בערב. בהמשך היתה לאישה הראשונה שמילאה תפקיד של עורך חדשות במחלקת החדשות בעברית. באחת ממשמרות הערב הראשונות שלה צלצל לחדר החדשות מאזין זועם. "מדבר ראש הממשלה, היתה לכם טעות חמורה במהדורה האחרונה", אמר לה משה שרת. "דיברתם על צומת גהה במלרע ויש לומר גהה במלעיל", הוסיף. השיחה הזו לא היתה דבר יוצא דופן. גורן סיפרה, כי מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק, ומזכירו של בן גוריון, יצחק נבון, הרבו לטלפן למנהל מחלקת החדשות או לעורך התורן "כשבפיהם הוראות מדויקות  מה אסור ומה מותר להגיד בחדשות". לצד זאת, כך סיפרה, בעניינים ביטחוניים היה נציג מדובר צה"ל מתקשר לעיתים תכופות ומנחה את העורכים מה להדגיש ומה להמעיט בידיעות שנשלחו על ידי הכתבים של קול ישראל. "מה שמפליא אותי, במידת מה, במבט לאחור, הוא העובדה שאנחנו - והמדובר לא רק בי אישית – כלל לא העלינו על דעתנו שיש משום דופי בפיקוח ההדוק הזה", כתבה בזכרונותיה. ב-1964 מונתה לראש מערכת החדשות של קול ישראל בתל אביב. במסגרת תפקידה מילאה מעת לעת את מקומות של מנכ"ל רשות השידור, חנוך גבתון, בדיוני "ועדת העורכים" - הגוף שנועד לתאם בין התקשורת ובין גורמי הביטחון. "עורכי העיתונים קיבלו את התערבותו של השלטון בשיקולי העריכה שלהם כדבר מובן מאליו, ולהוציא מקרים ספורים מאוד, מילאו בחדווה אחר ההנחיות שקיבלו ממנו", טענה גורן. בזכרונותיה תיארה כיצד פעלה השיטה: "עורכי העיתונים הוזנו במידע רב, שלא לפרסום, ועל ידי כך הפכו למעשה ל'שותפי סוד' של השלטון". לדבריה, בכמה מהישיבות בהן השתתפה נמסרו לחברי הוועדה "סודות כמוסים באמת", שאפילו לבעלה לא סיפרה עליהם. בזכרונותיה סיפרה, כי היחידי מבין העורכים שהתנגד מדי פעם להתחייבות הזו היה עורך "הארץ" גרשם שוקן. גורן הוסיפה, כי  נכונותם של עורכי העיתונים לשתף פעולה עם המבקשים להסתיר מידע מן הציבור, נוצלה פה ושם גם עלי ידי גורמים שלא היה להם דבר עם ביטחון המדינה או עם יחסי החוץ שלה. כך קרה, למשל, כאשר שמשון ארליך, אז כתבו הכלכלי של "על המשמר", פרסם את חלקו הראשון של תחקיר שערך, שבו חשף מעשי שחיתות בקופת הפנסייה של עובדי האוניברסיטה העברית. על פי בקשת האוניברסיטה כונסה וועדת העורכים. הפרופסור יגאל ידין, שהופיע בפני הוועדה, תיאר את הנזקים העצומים שייגרמו לאוניברסיטה בעקבות הפרסום ובמיוחד את הפגיעה בתרומות מחו"ל. שיאה של עבודתה היתה ב-1967 סביב מלחמת ששת הימים. "בקושי ראיתי את הבית ואת הילדים", סיפרה על עבודתה. לקראת תום תקופת ההמתנה היתה עדה לאחת הפרשות שנכנסו לספרי ההיסטוריה. ראש הממשלה, לוי אשכול, הגיע לאולפנים כדי למסור נאום לאומה, אשר נודע לימים כ"נאום הגמגום". גורן פנתה אחרי השידור לשר ישראל גלילי, שחיבר את הנאום, והזהירה אותו כי לדבר תהיה השפעה קשה מאוד על הציבור. "האיש תקע בי את עיניו הכחולות הבהירות מאוד, שגם בהזדמנויות קודמות ראיתי בהן משהו מפחיד. מתשובתו הבנתי כי הוא עצמו אינו מייחס שום חשיבות לאותו גמגום ולדעתו לא יהיו לכך שום השלכות על הציבור", זכרה לימים.
ההיסטוריה הוכיחה כי טעה. גורן היתה אחראית באותם ימים גם להפקתן של השיחות ששידר לעם האלוף במיל' חיים הרצוג, שנועדו להעלות את המורל. ב-1968 עברה לגלי צה"ל, שם היתה, בפועל, סגנית מפקד התחנה יצחק לבני, ואחראית על התוכן.

היא נולדה ב-1930 בעיר טימישוארה ברומניה, לאביה, אברהם טאוב, שנולד בטרנסילבניה, ואמה, רות סלומון, שנולדה בלונדון וגדלה בשוויצריה. ב-1939 עלתה עם הוריה לירושלים, שם שינו את שם משפחתם לטלמון. אביה לימד חשבונאות ומסחר ואמה עבדה בשירות הצנזורה הבריטית במלחמת העולם השנייה. דינה למדה בבית הספר התיכון בית הכרם (ליד"ה). בין מוריה היו ישעיהו ליבוביץ  (ביולוגיה) יצחק נבון (ערבית) והצייר מרדכי ארדון (אמנות). באפריל 1948 התגייסה לפלמ"ח ושירתה בפועל כקצינת התרבות של חטיבת הנגב. בין תפקידיה: הספקת תקליטים ומשחקי מונופול לחיילים לצד ארגון הופעות של הצ'יזבטרון. הקריירה העיתונאית שלה כללה גם ראיונות עם דמויות בכירות. בזכרונותיה סיפרה על ראיון שקיימה עם לוי אשכול במתקן ביטחוני סודי, בעודו לבוש בפיג'מה. בפעם אחרת ראיינה את גולדה מאיר בביתה ברמת אביב. בעודן משוחחות, אמרה לה גולדה: "זאת לא חכמה להיות עיתונאית. לשבת על הגדר ולהגיד לפוליטיקאים 'פויה'". גורן אכן התנסתה, לזמן קצר, גם בפוליטיקה. ב-1973 היתה מועמדת לכנסת מטעם ר"צ בראשות שולמית אלוני, אך לא נכנסה לכנסת. היא המשיכה בפעילותה עם רצ, שהפכה למרצ, ונבחרה מטעמה למועצת עיריית רמת גן. גורן עסקה גם בהוראה אקדמית ובהכשרת דור העתיד של התקשורת. ב-1963 הקימה את מרכז ההדרכה של רשות השידור ופירסמה כמה ספרים חלוציים בנושא תקשורת. ב-1971 היא סיימה את כתיבת הדוקטורט שלה, "עיתונות במדינת מצור", שעסק בקשר בין ממשלה לעיתונות בתקופות מלחמה וחירום. עבודה זו היוותה בסיס לספרה "סודיות, ביטחון וחופש העיתונות". ספר נוסף פרי עטה, "תקשורת המונים" שיצא לאור ב-1975, חזה את מהפכת האינטרנט. (או בלשונה, "הטלוויזיה המחוייטת"). בספר היא תיארה כיצד מכשיר הטלוויזיה יוכל לאפשר לאדם לבצע "פעילות יומיומית של קניית מצרכים, תשלומים עבור שירותים שונים, קבלת מידע לצרכי לימוד או מחקר או עבודה שוטפת", וזאת "בלי שהאדם יעזוב את ד' אמותיו". לדבריה, "די אם יתקשר, באמצעות הכבל, אל הסופרמרקט או אל הבנק. ברצונו לערוך קניות, למשל, הוא יוכל להזמין מן הסופרמרקט תצוגה של המוצרים שבהם הוא מעוניין, ומשיופיעו אלה על מסך הטלויזיה שלו, הוא יוכל להודיע, בשידור חוזר, במה בחר, ובאילו כמויות הוא מעוניין...הוא יוכל לחלוש על תבל ומלואה, כשהוא מנותק פיסית מכל מגע עם העולם החיצון. למקום הגיאוגרפי שבו יהיה מצוי תהיה נודעת חשיבות שולית בלבד".
דינה גורן נפטרה בשבוע שעבר בגיל 87. בעלה, מנחם (שכונה ג'ינג'י גרוס), שהיה פקיד בכיר במשרד התעשייה והמסחר, מת ב-2003. היא הותירה שלושה ילדים (אחד מהם, דורי גורן, הוא איש משרד החוץ), שמונה נכדים ושישה נינים.


אלבום תמונות