דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי חולי אשר ז"ל

בן בלה ומרדכי
נולד בתורכיה
בג' אייר תרפ"ט, 13/5/1929
יחידות: בית הערבה
בהכשרת מעוז חיים
נפל בפעילות מבצעית
בכ"ז אייר תש"ח, 5/6/1948
מקום נפילה: בית הערבה
נקבר בגבעתיים - נחלת יצחק
בן 19 בנפלו

קורות חיים

בן מרדכי ובלה. נולד ביום 13.5.1929 בקושטא אשר בתורכיה. בית הוריו הציוני נטע בו געגועים לציון, ועוד לפני סיימו את בית הספר העממי רצה לעלות ארצה, אולם רק בשנת 1943 עלה בידו לקבל את הסכמת הוריו לכך והגיע לארץ ב"עליית הנוער". את שנות ההכשרה עשה בגבעת השלושה, ב"חברת הנוער", מתוך חבלי הסתגלות רבים וקשים בתנאי הארץ ולעבודה, אך בכוח רצונו העז עמד בכל הנסיונות. סגור היה מטבעו, שקט ונחבא אל הכלים, אך בולט בכשרונותיו, באמת הפנימית שבו. לאחר שנתיים ב"חברת הנוער", עבר להכשרה מגויסת של הפלמ"ח בקיבוץ מעוז חיים, ומשם נשלח להשלים את הכשרתו בקיבוץ בית הערבה. דבק במקום ובאנשיו ומיטב חלומותיו היה להעלות את הוריו לארץ, אולם לא זכה לכך.
עם פינוי בית הערבה עבר לסדום, שם השתתף בפעולות נגד האויב וב-5.6.1948, בעת הפגזת האויב, נפצע קשה בריאותיו ומת כעבור שעות מספר. נקבר בחבל סדום וב-6.2.1950 הועבר לנחלת יצחק.
זכרו הועלה בספר הזכרון "בית הערבה".
באחת מרשימותיו משנות הכשרתו הוא מעמיד זה לעומת זה את הווי העיר, שעזב, ואת ההווי החקלאי בו בחר, אליו כמהה נפשו, ומסיים:"במקום קולנוע - עמל; במקום בית ספר - "חברת הנוער"; ובמקום הורים - מולדת. על שלושת אלה חייב כל אחד למסור את נפשו".

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

ממכתביו

מעוז, 3.10.1947
אחי היקר,
קיבלתי בשבוע שעבר מכתב מהבית, בו מודיעים ששלומם מצוין והכל בסדר. במכתב רמזו לי כי ברצונם שאצא העירה ואתחיל להרויח הרבה כסף. עניתי להם, שרצוני להשאר בקבוץ, אך ברגע שיעלו אבוא העירה עד שיסתדרו היטב היטב, ואחרי כן אחזור. כלל אי אפשר לדעת מה יהיה עד אז... אך אם הם יביעו את התנגדותם, הרי שלא תהיה לי ברירה אלא למלא את בקשתם. אך תקוותי כי יתיחסו בחיוב להמשך חיי בקיבוץ.

סדום, 22.5.1948
אחי היקר,
את המכתב הזה אני כותב לך מסדום. שמעת בודאי שפניו את איזור צפון ים המלח ובית הערבה בתוכו. לא היה די כוח להתגונן. הלגיון הציע לנו כניעה ללא תנאים. היו הרבה שיחות וויכוחים, שעליהם, אם נחיה, אספר לך בפרוטרוט. ביום שעזבנו עמד הלגיון לבוא בשעה 10 ולהשתלט על המקום.
לעת עתה אין מה לדאוג לי, כי גם אם תדאג לא יצא מה כלום. בזמן כזה צריך להיות אדיש לכל דבר. דאגתי היחידה היא הבית; שמעתי פה כאילו רדיו תורכיה הודיע על 1000 הרוגים בצפון ים המלח.
אין לי מה להוסיף. הזמן הניתן הוא קצר ורוב הדברים אינם ניתנים לכתיבה. כולנו במצב רוח טוב ומקווים שהכל יהיה בסדר.

מתוך החוברת "שמונה שנפלו"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

אנחנו אנשי חקלאות...

לילה, הכוכבים נוצצים בשמים וכאילו שחים ביניהם. הלבנה במלואה, מאירה את כל פינות העולם. הכל כמנהגו נוהג, ואנוכי חולם.
הנה אני בתורכיה. שבת היום, יום מעונן, בחוץ גשם והשעה שעת צהרים. אני בבית הספר, מחכה לגמר השיעורים. הנה נשמע קול פעמון, ובכיתה שמחה. מרגיש המורה בשמחת התלמידים, ואומר:"הי, פרחחים, כל העולם נתון לכם, כל העולם!" נזכר הוא בימי ילדותו, ונאנח:"היכן ילדותי, היכן כל חברי?" נעמדנו פתאום והתחלנו להקשיב לדבריו, אך הוא לא אבה להמשיך. שלחנו הביתה ונשאר בודד עם הזכרונות.
מיהרתי הביתה, כי נדברתי עם חברי להפגש בעוד שעה וללכת לקולנוע. בדרכי הביתה חשבתי על דברי המורה, אך לא הגעתי לשום מסקנה, כי קטן הייתי אז. שאלתי את הורי: מה יותר טוב, להיות קטן או גדול? הם השיבוני - קטן, כי לקטנים אין דאגות. ביקשתי כי יסבירו את דבריהם, אך הם לא נענו לי, כי קטן הייתי בעיניהם, אף כי מלאו לי כבר 14 שנה. כעסתי ואמרתי: אתם חושבים אותי לקון, פעם אגדל ואדע יותר מכם. הם אילו לא צחקו, והתפלאתי.
אחרי כן רצתי אל חברי שחיכו לי, והתחלנו צועדים בדרך לקולנוע. שאלתים מה ברצונם להיות כשיגדלו. אחד אמר: רופא, השני - עורך דין, השלישי - מורה וכו'. אי מהם לא אמר: חקלאי. שאלוני גם לדעתי, אך לא עניתי, כי הייתי שקוע במחשבות. בגמר הסרט נפרדתי מחברי, כי לא הרגשתי את עצמי בטוב. רצתי מהר הביתה. הורי הרגישו בשינוי שחל בי ושאלוני לסיבת הדבר. כשאמרתי שחולה אני, חיבקוני והשכיבוני במיטה ואני נרדמתי מהר.
"הי, קום כבר, אשר!", מי זה מעירני ביום הראשון, הרי יום חופש ואין לומדים? קמתי בצעקה:"הניחי לי, אמא, היום יום ראשון" - אך לפתע ראיתי מולי, במקום אמא, חבר עומד וצוחק:"מה חלמת עכשיו? היום יום שישי, קום לעבודה. נזכרתי שאני חי בארץ ישראל והיום עובדים יום שלם.
קמתי מהר, התלבשתי והלכתי לעבוד יום שלם, אחרי חלום כזה... במקום קולנוע - עמל, במקום בית ספר - חברת נוער ובמקום הורים - מולדת. על שלושת אלה חייב כל אדם למסור את נפשו.
יולי 1945

מתוך החוברת "שמונה שנפלו"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

העם תום השנתיים

הגיעה השעה - שעת הגשמת החזון, אשר לקראתו התחנכנו שנתיים במסגרת חברת הנוער. ומ הוא עצם החזון? - הכשרה מגויסת והתישבות. אלה הם שני התפקידים אשר על כל נער למלאותם. כי בלי זה אין בטחון בארץ. לדעתי אין למלא את אחד התפקידים ולהשתמט מהשני, כי בלי הגנה אין התישבות ובלי התישבות אין על מה להגן.
אנחנו, נוער אשר הכשיר את עצמו שנתים בקיבוץ, מבינים זאת, ומתוך הכרה נוטלים על עצמנו את התפקידים של הכשרה והגנה עכשיו, וההתישבות בעתיד. אני, בני מולדת זו אשר לא הכרנוה ואשר את רוב שנותינו בילינו בגולת תורכיה, אנו, ילידי גולה, אשר יהדותה היתה רחוקה מאוד מציונות ולא ידעה כמעט על קיום ארץ ישראל - עלינו ארצה, התחנכנו בקיבוץ ויוצאים להגשמה.
אולם רבים באנו ומעטים אנו ביציאתנו. אך אין להטיל את האשמה עלינו, כי המציאות היתה לא קלה ביותר. חיינו על יד המושבה. לעתים תכופות היינו מבקרים בה וראינו שקיים הבדל גדול בין שתי צורות החיים, המרוחקות זו מזו רק שני קילומטר. בעינינו היה המקום השני (המושבה) יותר טוב, כי בחיינו בתורכיה היינו יותר קרובים לו ולסגנון חייו, ועדיין לא היה כוח שביכולתו למנענו מזה. במשך הזמן ראינו והבינונו אחרת את הדברים, אך בינתיים קרה מה שמוכרח לקרות ולא היה באפשרותנו למנעו - עזבונו רבים ונשארנו מעטים.
לא קל היה לטפל בו ולחנך אותנו. חברי המשק והמדריכים סבלו לא מעט, ועל זאת תודתי וברכתי להם. הנה פרי עמלם לפניהם - החברה אשר חינוכה היה כרוך בקשיים - יוצאת להגשמה וצועדת בבטחון לקראת עתידה ומילוי תפקידיה.
נובמבר 1945

מתוך החוברת "שמונה שנפלו"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח