דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי מרשלי יצחק מרדכי ז"ל

בן לאה ואברהם
נולד בסוריה
בכ"ד טבת תרפ"ד, 1/1/1924
נפל בקרב במיבצע יואב
בי"ג תשרי תש"ט, 16/10/1948
מקום נפילה: עיראק אל-מנשיה
נקבר בגבעתיים - נחלת יצחק
בן 20 בנפלו

קורות חיים

בן אברהם ולאה. נולד ב-1924 בעיר חלב שבסוריה. היה מטובי התלמידים ב"תלמוד תורה" בו למד ידיעות כלליות בערבית, צרפתית ולימודי יהדות בעברית, בתרגום והסברה בערבית. היה חבר בתנועת- הצופים היהודית-צרפתית.
לאחר שאחיו עלה ארצה פגה התעניינותו בלימודים ואמר ללכת בעקבות אחיו. ביומנו כתב: "בהיותי בגיל 13 בדיוק, עזבתי את בית הספר. מהו הגורם שדחף אותי לעזוב - מחשבה אחת עלתה בדעתי והיא לעלות לארץ ישראל." עזב על דעת עצמו את בית-הספר בשנתו ה-14 והחל לעבוד בבית-חרושת לסריגה כדי לאסוף חלק מהוצאות הדרך.
בראשית 1943 העפיל לארץ עם הוריו ברגל דרך גבול הלבנון. הם התיישבו בחיפה. יצחק נכנס לעבודה כמתלמד בבית-דפוס והגיע לרמה מקצועית גבוהה. משכרו תמך במשפחתו. נודע לטובה בשקידתו ובהתנהגותו. הצטרף לשבט 'ביל"ו' של 'הצופים' והיה מראשוני החברים והפעילים בקבוצת 'חלמיש', בה התחנכו הנערים ילידי חלב. הצטרף ל"נוער העובד" ובערבים היה משתלם בלימודים בבית-הספר "במעלה" של התנועה.
רשימות יומנו וסיפורי חברים מאותה תקופה מעידים על להט ציוני ולאומי ועל שאיפה להשתלמות והתפתחות נוספת. הצטרף ל'הגנה' ולאחר שסיים קורס מיוחד שירת במחלקה הערבית של הש"י. גם לאחר פרוץ המאורעות בארץ המשיך בשירות מסוכן זה והיה עובר לקוי האויב כערבי ומביא משם ידיעות צבאיות חשובות. אך הוא לא הסתפק בשירות זה, שנראה שקט וקל בעיניו, דרש להעבירו לפעולות קרביות.
אחרי דרישותיו המרובות הסכימו סוף-סוף מפקדיו לוותר על שירותו והוא הצטרף לגרעינו הצופי בפלמ"ח. השתתף בכיבוש רמלה ולוד. הועבר עם חלק מגרעינו לנען, לגדוד של חטיבת "הראל", והשתתף בקרבות ירושלים בתקופת המצור. אחרי פריצת המצור הועבר עם ההכשרה שלו לחלק השני של הגרעין הצופי, אחד שבנגב הנצור.
גמר קורס לקלעים והשתלם גם במכונות "פיאט". היה מטובי היורים ביחידתו ובתפקיד זה השתתף בפריצת הדרך לנגב.
נפל בקרב ליד עיראק אלמנשיה ביום 16.10.1948 נקבר בגת. ב- 29.9.1949 הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות בנחלת-יצחק.

אלבום תמונות

תעודות וחפצים

מפרי עטו

מפרי עטו

לעלות ארצה

מתוך יומנו: התחיל לכתוב ב- 21.5.46 בחלב שבסוריה

בהיותי בגיל 13 בדיוק עזבתי את בית הספר. מה הוא הגורם שדחף אותי לעזוב - מחשבה אחת עלתה בדעתי והיא לעלות לארץ ישראל.... בבית הספר למדנו שלוש שפות עברית, ערבית, צרפתית. ומה היא העברית? תנ"ך תלמוד וגמרא שמהם למדתי קצת עברית אבל לא יכלתי לדבר מה שלמדנו. אבל אני התעניינתי יותר בערבית כי חשבתי שערבית נחוצ הלי יותר מכל. והצלחתי. ובזמן שהיה חסר מורה בבית הספר הו שולחים אותי במקומו. וכשהתקרבתי לקבל תעודת בגרות בערבית - נסע אחי לארץ ישראל. ופתאום פקחתי את העינים שלי וידעתי שסוף סוף אני אעלה ארצה... רציתי לעבוד... דפקתי על הדלת הדלת נפתחה. זה היה בעל הבית ושאל אותי מה אתה רוצה. אמרתי לו לעבוד - הכניס אותי לפנים וראיתי איך המכונות עובדות והכניס אותי לתוך חצר באותו יום לא הלכתי הביתהלאכול עבדתי 12 שעות בלי הפסק... אני חוזר הביתה ועושה לי תכניות לאסוף כסף וכשיהיה לי הסכום הדרוש לנסוע ארצה אני אקח את הכסף ואסע בלי להודיע להורים. הגעתי הביתה, מצאתי את אמי בוכה - וכשהיא ראתה אותי, היא חשבה שאני נסעתי ארצה כי אז, כמה ילדים ברחו מהבית... אמרתי לה שאני רוצה לעבוד כדי לעלות ארצה והתחלתי לשיר "הוי ארץ מולדת" היא התחילה לצחוק - לבה שמח והיא הבטיחה גם כן לעלות.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

הרצון לחיות

מתוך יומנו: התחיל לכתוב ב- 21.5.46 בחלב שבסוריה
אני, שאף פעם לא הרגשתי ולא חייתי חיים נוחים ומאושרים ולא הייתי בבית יפה ומהודר אבל בכל זאת תמיד אני שואף להגיע פעם לזאת.. מרגיש אני, שמשהו חסר. משהו בחיים - אני לא נהנה מהחיים וברור לי, שזה הזמן לחיות חיים מאושרים ויפים, כי זהו הזמן שלי. הזמן יחלוף, בן האדם בא רק פעם לעולם. רוצה אני להגיע למשהו וחוסר כשרון הדבור מונע ממני הרבה, בעיקר בחברה.
כל הרצונות לחיים נוחים ויפים - יש בהם עכוב. וזוהי החברה הזאת שאני נמצא בתוכה, הם כבר חיו חיים יפים ונוחים ועכשיו חולמים הם על חיים פשוטים, כמו שאני חי אותם עכשיו. ואיני יכול לעזוב אותה, מפני שאין לי חברה אחרת, ששואפת את שאיפותי ואני מרגיש את חובותי למלא את צו השעה ואין אני צריך לעמוד בצד אלא להיפך להיות אחד מהבונים, אחד מהיוצרים אבל עוד אני נאבק בתענוג שלי, שאף פעם לא זכיתי לו.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.