דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

Corporal Carmi Amnon

Son of Tova and Aaron
Born in Jerusalem
On 23/4/1925
In The Fourth Battalion
Killed In Battle
On 26/5/1948
In: Radar Hill (Giv'at Haradar
Buried in Kibbutz Kiryat Anavim
Was 23 years old

Photo Album

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לזכרו - מרפאל

מה שהבדיל את אמנון משאר החבריה, היה לא רק זה שהוא היה בחור זקוף וחביב, מסביר פנים לכל איש, ומשרה על סביבתו רוח של לבביות וטוב לב. היו אלה תכונות חיצוניות לכאורה, שקל היה לעמוד עליהן, אולם לא אלו היוו את מהותו הממשית. בחור זה נבדל מכולנו ברצינות המצפונית שלו, בשאיפה לנתח ולתהות על קנקן התופעות החברתיות והאנושיות הנקרות בדרכו, בחשפו את האמת לאמיתה, ואת הצדק המוחלט. לעתים קרובות הגיע בחיפושיו אלה לידי אכזריות כלפי אחרים וביחוד כלפי עצמו. שום אדם ושום דעה לא היו מכובדים מדי בעיניו כשהיה צריך להתוכח על ענין שהיה משוכנע בצדקתו.
היתה לו לאמנון מדה רבה מאד של בקורת עצמית, ובכל מעשה שניסה לעשותו, היה שואל את עצמו, אם אין הדבר נוגד למצפונו ולהכרתו, ולאותם צדק ויושר שהוא חיפש כל ימיו. לכן תמיד העמיד את עצמו במקום הקשה ביותר והנזקק ביותר גם בחברה וגם בגיוס. כאשר התגייס לצבא הבריטי, הלך בכוונה לאותה יחידה ובה לחיל הרגלים, שהיה צפוי לה תפקיד קשה ביותר. וכאשר פרצה המלחמה בארץ, חשב שאין יותר מקומו בקבוצה, אלא קם והתגייס לפלמ"ח דוקא, מפני שידע כי צפויות לו שם סכנות ותלאות רבות יותר מאשר ביחידות אחרות.
זוכר אני את אמנון, כשבא לקבוצה, רענן ומלא מרץ והתלהבות. הוא היה אז בן 17, כמעט ילד במראהו, אולם בוגר במחשבותיו ובעבודתו. חדשיו הראשונים עברו עליו בעבודה באשדות יעקב. עבדנו אז יחד, וכבר אז חבבתיו בשל כנותו וטוב לבו, שלא נפגעו עדיין בנסיונות החיים. כשחזרתי לקבוצה לאחר שנה וחצי, עבד אמנון בעדר הצאן, הפך להיות יותר רציני ומיושב. עבודת הצאן גורמת לעייפות ולהתבדלות מהחברה, אולם דבר זה לא השפיע על מזגו ותכונותיו, הוא נשאר אותו אמנון החביב והנמרץ. בחרתי בו לשכן בחדרי ובמהרה התידדנו ונעשינו קרובים זה לזה מאוד. אותו קיץ היו כל מאמצינו מכוונים לצבור לנו חופש כדי לערוך טיולים. ערכנו שלושה טיולים לגליל ולעמק, אשר שייכים לזכרונותי היפים ביותר מהשנים ההן. אמנון אהב את ארץ ישראל וביחוד את הריה, היה שמח לכל תופעה שבחיי הצמחים, בעלי החיים ומראות הנוף. במשך אותם החדשים הרבינו לשוחח בעניני החברה והמשק, והפליאה אותי ראיתו החדה ועומק מחשבתו על כל הסובב אותו. הרבינו לשוחח על בעיות הקבוצה והמשק ארוכות וקצרות בערבים לפני שכבנו לישון. בסתיו 1944 התגייס לצבא הבריטי, והגיע עם הבריגדה למצרים, לארצות השפלה ולצרפת. בהיותו בצבא למד להעריך כמה יקרה לו א"י, הקבוצה ו"הפינה הקטנה של ירדן וכנרת". הוא כתב מכתבים מלאי געגועים ושאל לכל פרט מהנעשה במשק ובקבוצה. חלק מחופשתו הגדולה בילה בעבודה בקבוצה ואת החלק השני הקדיש לטיול לגליל העליון. במשך שנה וחצי של היותו חייל התבגר וקנה לו ניסיון רב. בחזרו מהצבא קבל עלעצמו את ענף המספוא ועבד בו מתוך מסירות ושקידה עד יום התגיסותו לפלמ"ח.
בן 23 היה במותו. אחד הרבים שבדמם קמה מדינתנו.
רפאל
מתוך "לשבעה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרו - מחוה

"הוא היה אדם פשוט- רבבות ישנם כמוהו".
דמותו של אמנון מעלה בזכרון את כתריאל- החלוץ מן "המצבה" לשמעונוביץ ואת גורלו הטרגי. אמנון התפעל משירה זו ועמד לא-אחת על הסמליות ואמת-החיים שבה. כי היה אמנון מעורה בארץ וקשור בה בכל נפשו ומאודו, ככתריאל.
במועדון היה אמנון שר ורוקד:"לא נותקה עוד השלשלת, עוד נמשכת השלשלת, מני אבות אלי בנים..." ולא ידע שאת חייו וגורלו מסמל השיר הזה...
כי שנים רבות חיתה בירושלים אם-אמו של אמנון, ובמותם איחדה העיר את שלושת הדורות: את הסבתא, שמתה בשיבה טובה, את האם, שנרצחה במאורעות תרצ"ח בבנין בית החולים "הדסה" על הר הצופים, ואת הבן, שנהרג בקרב על הראדר בקרבת ירושלים - וקברו לא נודע. נע-ונד היה אמנון מילדותו, מבית-ספר לבית-ספר, ממוסד ילדים אחד למשנהו. מלחמת-קיום קשה שאילצה את האב להיטלטל ממקום למקום, להחליף מקום-עבודה במקום-עבודה, גרמה גם לנדודיו של הילד הרך.
אהבה גדולה, יחידה במינה, שררה בין האב והבן. מה אורו עיני אמנון בבוא האב לבקרו מדי פעם. ומדי בקרו, הרבו השנים לשוחח, לטייל, ואור השעות בצותא היה זרוע עליו ימים רבים. היה שגור בפיו: "למדתי מאבא..." "שמעתי מאבא..."
עודני זוכרת את אמנון בבואו אלינו לסניף. נמוך קומה בעל שיער ארוך, לבושו מרושל. עם בואו היה כבר חבר תנועה, ועד מהרה נעשה לאחד מעמודי-התוך בקבוצה, ואחר כך בשכבה ובסניף, ואף הדריך קבוצת צעירים. היה תלמיד מוכשר מאוד ולמד בקלות מפליאה, אך התמדה לא היתה בו - ומה הצטער על כך! היה לו קול יפה וכשרון דרמטי. אוהב היה מעשי-קונדס וטיולים. ברגל ובאופניים עבר את הארץ. תיאוריו ממסעות אלה, בעל-פה ובכתב, נפלאים היו.
עם גמר בית-הספר, לאחר שיקול רב, עבר אמנון לשפיה ומשם - לאחר שלא התאקלם - לבן-שמן.
שהותו בבן-שמן היתה בעיקר התכוננות ליציאה להכשרה ולקיבוץ. הוא אהב את העבודה החקלאית ובחר במרעה ובפלחה כמקצועותיו. לפני יציאתו התלבט רבות. הוא פחד מן הקביעות, וחשב שעוד מוקדם לקבוע את חברתו וצורת חייו. הוא ידע כי בארץ "זו הדרך, אחרת איננה", וזה הכריע. הלך לאלומות-פוריה.
אז באה הסתגרות. הוא למד הרבה, שמע מוסיקה, טייל ביחידות ועם חברים, והתפעל מנוף הארץ. פעמים היה שוקע במצב רוח, כי היה רגיש ונתון למשברים נפשיים. היה מתלבט הרבה.
עם הגיוס לבריגדה היהודית הלך אף הוא. שכנע אתהקבוצה בצדקת תביעתו.
מבלגיה ומהולנד הוא כותב על נוף ואנשים, מוזיאונים ואוצרות תרבות על הוי חיילים חדגוני ומשעמם. חיי היום-יום הם אפורים. בכל זאת עושה אמנון משהו גם שם; מבקר קלובי הנוער הציוני, מעביר עולים. ניתן טעם לשהותו בנכר ויש מעט סיפוק. ושוב בארץ. הוא חושש; הימצא את ביתו בקיבוץ לאחר שזמן רב נעדר משם? היוכל להינזר מנדידה זו, מטיולים אלה שהורגל להם? אך הוא אוהב את המקום, אוהב את האנשים ונקלט במהירות.
קרבות בעמק הירדן! מה יארע למפעל? מי ישאר בחיים? מה שלום אמנון וכל חבריו? רבים ויקרים נפלו שם. אמנון איננו ביניהם. ולא ידעתי שהוא היה אז בסביבת ירושלים ושם נפל. בראש כיתתו התפרץ ולא נודע קברו.
זכרתי את אמנון בנפול אביו. הוא לא הראה כל אותו כאב. ולא ידע איש מה מתחולל בליבו. הוא שתק כמוך, אמנון, שתקנו עם הידיעה על מותך.
אני חושבת עליך רבות, ידידי. כי הנה משוחרר הגליל ונגאל הנגב ואילת-עקבה בידינו. האביב הגיע. לו היית עתה בחיים, היית ודאי אורז ילקוטך ועובר בארץ המשוחררת לארכה ולרחבה, אוסף מאבניה וצמחיה, נהנה מטיול ואומר לי:"המלחמה הזאת שלנו, מזכירה את מלחמת החשמונאים". היית שוב רוקד ושר:"לא נותקה עד השלשלת, עוד נמשכת השלשלת..."
ובלבי אני אך תפילה אחת: נהיה ראויים לאלה שבחייהם ובמותם נתנו הכל. הם תובעים מאתנו במותם, הם מחייבים אותנו להמשיך בדרך חייהם.
חוה לנדאו
מתוך "לשבעה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מפרי עטו

מצרור מכתביו

הולנד, 9.2.1946
... הולנד היא ארץ שפלה ופוריה מאוד, וכשעובדים את אדמתה הרי היא נענית ומשלמת בעין יפה. אין כאן עקרבים ואין שטחי סלעים ובכל מקום שנועצים את המחרשה - שם יבולי ברכה. על כן אנשיה אנשי עבודה ישרים ומוכנים לעמל, כי הברכה שרויה במעשיהם. אולם אין עבודתם נעשית ב"שוויץ" כמו אצלינו, אלא לאט לאט. וזה מתאים לאפיים של אנשים פשוטים, ישרים ואטיים אלה. כנגד זה, בארץ הרים גדלים אנשים קשים ועזים, היות וצריך לעבוד קשה כדי להוציא משהו מן האדמה; אך לעומת זאת נותן ההר לאדם אומץ, מעוף ורגש. גם בקבוצת "אלומות" תמצא אנשים שאין להם בעולמם דבר חוץ מן הארוחה, החדר ועבודת יומם, אך יש גם כאלה שמראה הכנרת מחדר האוכל או זריחת הירח בלילה מהווים, ביודעים ובלא יודעים, חלק חשוב מסדר יומם; ויש כאלה המוכנים לוותר על ליל שינה כדי להקשיב למשק פלג ואדי היג'אז, או ללכת ימים ולילות כדי להרגיש את הוד גובה החרמון. בהולנד אין כלום מרגש זה. צא וחשוב: אדם אשר מימיו לא ראה הר גבוה מ-10 מטרים ולא עלה מעולם למקום גבוה מקומה שלישית של בית באמסטרדם. האם ייתכן שלא יהיה אדם זה קהה רגש וחסר מעוף? כאלה הם הולנדים.
זהו סיכום של הרהורים רבים בשעות ה"גרד" בלילות.
ועוד הבדל מצאתי בין הולנד והארץ. בארץ השמש היא חלק בלתי נפרד של החיים. כאן היא רחוקה, זרה וכמעט בלתי נראית. מועטים מאוד הימים בשנה, שהשמש שולטת על כל כיפת השמים. גם בהזמנויות המועטות שאין שהשמים מעוננים, אין הם כחולים כמו בארצנו. בארץ יש לשמים עמקות ונפח. בליל כוכבים בארץ אתה מרגיש את החלל ואת אין הסוף. יש בהם משהו מושך המוציא מקרבך אצ הנשמה. אתה חי את הסביבה, אתה מרגיש את עצמך חלק מהיקום. קרוב לדורות עברו, וכסותך הקלה אינה מפרידה בינך לבין הסובב אותך. כאן השמים (אם כי בדיוק אותם הכוכבים מבצבצים בהם) נראים כמין גיגית הכפויה על העולם מלמעלה, סוגרת אותו ומעיקה עליו. האדם סגור ונבדל מהטבע, שכבות שכבות של בגדים מפריעים בעד המגע עם הרוח החפשית. אין האדם שואף להזדהות עם הנוף, אלא להיפך, להתסגר מפניו, להתגונן מפני קרחו, להתעטף בשפע בגדים, לשבת בין ארבעה כתלים ליד תנר חם, באופן שלמרות ישרותם, כנותם ואדיבותם, נשארים אנשי הולנד תמיד אנשים פשוטים, כבולי רגש ומאוד מאוד "בעלי בתיים".
תבין ממכתבי בודאי, שהתחלתי להתגעגע קצת לארץ, לרקפות של ואדי פיג'אז, לנרקיסי עבודיה והעצמון, למדבר יהודה ובעיקר לאקליפטוסים המרשרשים ברוח אחר הצהרים על רקע כחול הכנרת ולירח המלא המכסיף את היקום בליל...

23.5.1949(מכתב אחרון משדה הקרב)
שלום רפאל.
מזמן לא כתבתי, וגם אינני יודע, אם סדרי הדואר בארץ יאפשרו למכתב להגיע עד פוריה.
הכל אצלי בסדר, חי וקיים ועובד. העבודה בדרך כלל קשה ומאומצת. לפעמים קרובות יוצאים לילה לילה, וביום אי אפשר לישון יותר מ-4-8 שעות, לעתים יש להסתפק בארוחת קונסרבים אחת ויחידה במשך היום, וכנגד זה יש ימים רצופים שמתענגים בהם על שינה, בטלה ומנוחה. אני מפקד כיתה ויש לי כיתה טובה, חברה הגונים, "עובדים" בסדר ואינם מתחלים לפני יציאה לפעולה. אין לי שום רצון לעזוב את הכיתה הזו, אנחנו גרים יחד בשני אהלים ו"מתחיים מצוין".
סדרי היום כאן שונים לגמרי מאשר היו בצא הבריטי, העבודה רבה, אין זמן לעסוק בגינוני משמעת ומסדרים של גילוח וצחצוח נעלים. ברוב הפעולות הנעשות בסביבה זו יוצא לנו להשתתף, העייפות די גדולה, ביחוד מדכא שכל יום צריך לאבד חברים יקרים שאין להם תחליף. אני לכשעצמי בינתיים בריא ושלם ויש לי הרגשה (אינני יודע בגלל מה) שלא אפגע בקלות. נראה לי שנשב כאן עוד זמן רב, כי המלחמה באזור זה הולכת ומתחזקת. החדשות מספרות לנו על מלחמה גם בעמק הירדן, ודאי גויסתם כולכם בדרך זו או אחרת. מה נשמע אצלך? המגוייס אתה והיכן? מה שלומך? מה נשמע באלומות?
סלח לי על קיצור מכתבי. אין כאן סבלנות לכתוב מכתבים ארוכים ועלי עוד לדאוג לכמה ענינים הנוגעים ללילה.
בירושלים אני פוגש לעתים את בצלאל, פגשתי גם את כרמלה ואפרים, יוסקה נמצא יחד אתי בגדוד.
מסור ד"ש לליזר ולכל הקבוצה בשמי ובשם כל אלה שמניתי.
בב"ח
אמנון

(מכתב זה נכתב ממעלה החמישה, שלושה ימים לפני נפלו בהתקפה על הרדר)

מתוך "לשבעה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח