שושני רוזנרוט אליעזר ז"ל

בן מנוחה וגדליה
נולד ברוסיה
בי"ז כסלו תרס"ו, 15/12/1905
גוייס ב-1944
יחידות: מטה הפלמ"ח
תפקיד אחרון: גזבר קצין מנהלה
שוחרר ב-1949
נפטר ב-י"ז כסלו תשמ"ב, 13/12/1981

קורות חיים

אליעזר נולד להוריו מנוחה וגדליה רוזנרוט בי"ז כסלו תרס"ו 15.12.1905 בעיר בריאנסק, השוכנת ליד הנהר דִיסְנָה במערב רוסיה, הוא היה בן הזקונים של המשפחה. ביוני 1912 בהיותו בן כ-7 שנים הגיע עם משפחתו ארצה. הם הגיעו באוניה "אלכסנדר" והוא היה מספר תמיד על החוויה הטראומטית שעברה עליו כאשר מלחים ערבים השליכו אותם ואת חפציהם מהספינה, שעגנה בלב ים אל סירות קטנות שבהן השיטו אותם אל הנמל ביפו. באותו זמן שלטו התורכים בארץ. גדליה, אביו של אליעזר, פתח חנות בנווה שלום ואליעזר הקטן החל ללמוד בכתה ב' בגימנסיה הרצליה שבנייתה הושלמה שנתיים קודם לכן. ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה וארץ ישראל נותקה מהארצות שסיפקו לה מזונות ומצרכי יסוד, משפחתו של אליעזר סבלה ממחסור כמו שאר המשפחות בתל-אביב. באפריל 1917 גורשו תושביהן היהודים של יפו ושל תל-אביב מבתיהם ונדדו למושבות ביהודה ובגליל. בין המגורשים הייתה גם משפחת רוזנרוט, שהחלה במסע לסג'רה. עם ההורים נדדו לסג'רה גם הקטנים שבילדיהם: טוניה, אהרון ואליעזר וכן הסבתא מיילה (עמליה). בערב פסח, לאחר יומיים של נסיעה בעגלה עם שני עגלונים, הגיעו בני המשפחה לסג'רה והוזמנו לשולחן "הסדר" של משפחת טפליצקי. בתום ימי הפסח עברו להתגורר בביתה הדל של האלמנה הגֵרָה שרה ניצ'ייב. הם שהו אצלה כשנה וחצי והיא התחלקה עימם במעט שהיה לה. אליעזר ואחיו למדו בבית הספר הקטן בסג'רה יחד עם ילדי המקום. סבתא מיילה נפטרה בסוף הקיץ ונקברה בסג'רה. ב-1918, אחרי שצבאותיו של אלנבי כבשו את הארץ חזרו בני המשפחה לתל-אביב. אליעזר חזר ללימודיו בגימנסיה הרצליה כשאחיו סעדיה מממן את לימודיו. בעקבות אח זה שינתה המשפחה את שמה תחילה ל"שושן אדום" (תרגום מדויק של שמם לעברית) ויותר מאוחר לשושני. בשנת 1923 סיים אליעזר את לימודיו בגימנסיה בהצטיינות יחד עם כל המחזור ה-11 של הגימנסיה ולמרות הצעתו המפתה של אחיו סעדיה לממן לו לימודים באחת מהאוניברסיטאות באירופה פנה אליעזר בן ה-18 לחיי עבודה אותם החל כמתלמד במקווה ישראל שם הצטרף לארגון "ההגנה", חבר לקבוצת ארגון א' של המושבים והצטרף אליהם. קבוצה זו היא שיסדה את כפר יהושע כעבור שנתיים. במשך השנתיים הללו 1927-1925 נדד אליעזר במקומות רבים בארץ. תחילה עבד בקבוצת מרקנהוף שישבה על האדמות שהיום הן אדמות קבוץ מזרע, אחר-כך עבר לרחובות ועבד שם בקטיף תפוזים משם עבר לחווה בנחל שורק ועבד שם בעיקר בהכנת שדות הפלחה לזריעת החורף בעזרת צמד פרידות ומחרשה. תחנתו הבאה הייתה פתח תקווה שם עבד בעידור בפרדסים עבודת פרך שקשה היה להתמיד בה. הוא עבר לבנימינה ועבד אצל האיכר כהנוביץ שהמשק שלו התבסס בעיקר על משתלה של עצי פרי. בגיל עשר חלה אליעזר לראשונה במלריה ומחלה קשה זו, התוקפת מדי פעם ליוותה אותו בכל ימי נדודיו בארץ. הפעם האחרונה בה תקפה אותו המחלה הייתה בהיותו כבר בכפר יהושע אך סימניה ליוו אותו כל חייו. בשנת 1927 הקים גרעין א' של המושבים את כפר יהושע בעמק יזרעאל, אליעזר הצטרף אליהם כעבור חודשים אחדים. הוא האמין שבמושב יוכל להגשים את העקרונות בהם דגל: התיישבות, עבודה עצמית ועזרה הדדית. את עבודות התשתית: סלילת כביש גישה לכפר, הנחת צינור מים והקמת מבני ציבור עשה, יחד עם חבריו. בצד עבודות אלה היה עליו לפתח את חלקתו הפרטית: 100 דונם של אדמת בור שלא עובדה מעולם. כל רכושו היה: סוס, מחרשה חמש כוורות ומתבן. שליש מהמתבן שימש לאיחסון הרתמות והציוד המשקי האחר, שליש נועד לאיחסון התבואה והשליש הנותר שימש למגורים. המתבן הזה שרץ עכברים, נחשים ושאר מרעין בישין, אך היה לו גם כלב, בוקס שמו, וכלב זה היה לו לנחמה, גם כאשר נפטרה אימו האהובה מנוחה ב-1928, היה הכלב בוקס ראשון המנחמים. כששב אליעזר משבוע האבל על אימו אירגנה הגננת הראשונה בכפר - דבורה סולצ'נסקי, משלחת ניחומים של חברי הכפר. לימים פרחה אהבה גדול בין דבורה ואליעזר ובשנת 1931 נישאו בחצר הבית של שרה, (אחותה של דבורה) ושאול מאירוב (לימים אביגור). הם עברו להתגורר במשך חודשים אחדים בחצרה של טוניה, אחותו של אליעזר בחדרה, משם עברו לקבוצת גניגר והתקבלו שם לחברות. ב-1933 כשעדיין שהו בקבוצת גניגר נולד בנם הראשון רפי (רפאל). אליעזר פיתח בתקופה זו השקפת עולם שדמתה להשקפת העולם של הקיבוץ המאוחד ודבורה לא מצאה מקומה כגננת בגניגר לכן עזב הזוג הצעיר את המקום. הם שבו לחדרה, הקימו צריף בחצר ביתה של טוניה והתגוררו שם שנים אחדות בשנה הראשונה מצא אליעזר את פרנסתו כקבלן גדרות. הוא היה בעצם הקבלן של עצמו שכן את הגדרות הקים במו ידיו וראה ברכה בעמלו. כעבור שנה נבחר לכהן כמזכיר מועצת הפועלים של חדרה, רבים מהפועלים היו מובטלים בעקבות המשבר בחבש וניתוק הקשרים עם אירופה, אליעזר חשב שאין אפשרות לדרוש מפועל שבני משפחתו רעבים ללחם, שידבר עברית לכן למד לדבר אידיש, כדי שיוכל להידבר עמם בשפתם. למרות שבאותה תקופה היה מזכיר מועצת הפועלים מורם מעם לא מצא אליעזר סיפוק מן המעמד הזה וחזר לגדרות. באותה תקופה הסתופפה בצריף יחד עם הזוג הצעיר הסבתא רייזל, אימה של דבורה, שהייתה כבר אישה חולה שנזקקת לתשומת לב מיוחדת. למרות שלכאורה הגיע הזוג לרמת חיים סבירה הם הרגישו שאין זה בית ונחלה משלהם והחליטו לחזור לקיבוץ. לדבורה הייתה חברת ילדות בשם ליובה היא גרה בקיבוץ גבת והייתה נשואה לחיים גבתי, שהיה מכר של אליעזר מאז האסיפה שהתקיימה בחדרה ובה הוחלט על שיתוף פעולה של "ההגנה" עם הרוויזיוניסטים כנגד השלטון הבריטי. בהשפעת חיים וליובה פנו אליעזר ודבורה בשנת 1937 לגבת והתקבלו שם כחברים. אימה של דבורה עברה להתגורר אצל שתי בנותיה בקבוצת כנרת. אליעזר השתתף באותה תקופה בקורס מא"זים של "ההגנה" שנמשך חודשיים, הוא היה מגיע רק לביקורים קצרים בגבת. דבורה ילדה את הבת נורית חודש לאחר הקלטותם בגבת והיא נדרשה לויתורים קשים מאד כדי לאפשר לאליעזר את פעילותו בתחומי הבטחון והחברה. כשאליעזר סיים את הקורס הוא התיישב סופית בגבת ומיד קיבל על עצמו את תפקיד המא"ז ואת ריכוז ענף תפוחי האדמה. ארבע שנים לאחר מכן נולדה הבת יהודית וכעבור ארבע שנים נוספות נולדה בת הזקונים מיכל. גבת שימשה בסיס אזורי של מרכז "ההגנה" מה שהפך את אליעזר, שהיה המא"ז בגבת, לפעיל מאד ב"ההגנה". הוא היה אחראי על השמירה בגבת, אחראי על האימונים בהם השתתפו כל החברים ואחראי לסליקים הן של "ההגנה" והן של גבת. נוסף לכך היה אחראי על הקשר עם הקצונה הבריטית. כל זאת בצד ריכוז ענף תפוחי האדמה. העבודה והבטחון הפכו חלק משגרת חייו. ביום היה עובד ובלילה עסק בניקוי ושימור הנשק, שנטה להחליד בגלל הלחות הרבה ששררה בסליקים. אליעזר הפך להיות דמות מוכרת ומוערכת מאד ב"הגנה" והוטל עליו, מטעם הש"י (שירות הידיעות של "ההגנה") לאסוף עבורו ידיעות באזור הצפון, לשם כך קשר קשרים עם הקצונה הבריטית, במיוחד עם מפקדי משטרת נצרת ומשטרת עפולה. בשנת 1944 מונה אליעזר ע"י לוי אשכול לגזבר הפלמ"ח, פירוש הדבר שהוא הפך לחבר במטה הפלמ"ח. תפקידו במציאות היה קצין מנהלה ראשי, תפקיד שהיה כמעט בלתי אפשרי למלא; כסף לא היה לעומת זאת הפעילות של הפלמ"ח הלכה והתרחבה, הלכה והתפתחה כל הזמן בהתאם לצרכים המדיניים ולנסיבות הבטחוניות-פוליטיות, מסגרות חדשות נוצרו וקיומן היה תלוי ביכולתו של אליעזר למצוא להן מקורות מימון ובדרך כלל הוא אכן מצא, בזכות מסירותו הרבה התאפשר קיומן של אותן מסגרות כמו: קורס מ"כים, קורס מלווי אוניות ועוד... נוסף לכך הוא נשא בתחומי אחריות שלא היו רשומים בשום ספר ביניהם: מקשר החימוש, ציוד פלוגות חדשות, חלוקת כלי נשק חדשים וכו...בשנת 1945 הצטרף אורי ברנר למטה כסגנו של יגאל אלון ונוצר מטה מצומצם שכלל את יגאל אלון אורי ואליעזר. מטה זה היה מקיים ישיבות שלא מן המניין ולא אחת סוכמו שם דברים בעמידה תוך כדי ריצה מישיבה אחת לשניה. מולה כהן שהיה מפקד גדוד ואחר-כך מפקד חטיבה העיד שנהג לפנות אל אליעזר "בכל הנושאים, החל בחינוך וכלה בגרביים". אליעזר שימש גם כאב בית דין במשפטי שדה, גם כמפשר בסכסוכים שהתגלעו בין הכשרות הפלמ"ח לקיבוצים וגם כאפוטרופוס ללוחמים צעירים, שהיו זקוקים למחסה זמני. נוסף לכל תפקידיו המגוונים היה אליעזר גם גזבר הפו"ם (פעולות מיוחדות נגד הבריטים) של הפלמ"ח, במסגרת זו בוצעו פעולות חבלה נגד הבריטים בהיקף נרחב. גם שחרור מעפילים ממחנה עתלית היה בתחום אחריותו. בסוף סתיו 1945 נחתם בין "ההגנה" אצ"ל ולח"י הסכם לשיתוף פעולה מבצעי נגד האנגלים, הגוף המוביל כלל את גלילי וסנה מטעם "ההגנה" ואת בגין ופדרמן-ילין נציגי האירגונים האחרים. גם למסגרת זו שכונתה: "תנועת המרי", שימש אליעזר גזבר. בין יתר הפעילויות שאליעזר כינה אותן "עבודות צדדיות" הייתה גם העזרה בעריכת עלון הפלמ"ח וגם יזמה וביצוע של הקמת קופת ביטוח, שניזונה קצתה מפרוטות שנתרמו על ידי אנשי הפלמ"ח וקצתה מהתקציב הדל של הפלמ"ח. קופה זו נועדה לעזור, ולו במעט למשפחות הנופלים. כשקמה המדינה והוקם צה"ל שולבו אנשי הפלמ"ח ביחידות הצבא הסדיר ולפי דבריו של אליעזר חדל הפלמ"ח מלהתקיים באופן טבעי. כשנכנסה ההפוגה הראשונה לתוקפה הופרע תהליך העיצוב של המסגרת הצה"לית ע"י 'פרשת אלטלנה'. ב-21 ביוני מצא עצמו אליעזר בעין הסערה, מטה הפלמ"ח ששכן במלון ריץ הותקף ע"י אנשי אצ"ל שהגיעו מן האוניה אל החוף בסירה ובידיהם כלי נשק שלקחו ממחסן האוניה. במטה היו אז שלושה אנשים: אורי ברנר, אליעזר ויצחק רבין סגן מפקד הפלמ"ח, שהיה עסוק בהכנת מבצע "יורם" והזדמן לשם במקרה. לפי עדותו של יצחק רבין ביקש מפקד אלטלנה להפגש איתם, הוא הגיע בשחיה מצויד בדגל לבן, אליעזר ניסה יחד עם אנשים נוספים לשכנעו שבמדינה ריבונית אי אפשר לקיים צבאות נפרדים ועליהם להעביר את הנשק שבאוניה לרשותו של צה"ל אך ללא הועיל. המפקד חזר לאוניה והלחימה נמשכה וסיכנה את מטה הפלמ"ח ואת היושבים בו, בדלית ברירה לקחו רבין ועמוס חורב רימונים עלו על הגג והטילו אותם על היורים, שהיו במרחק של לא יותר מ-10 מטרים מהם וכך השיגו רגיעה, רבין סיפר שכשירד מן הגג ניגש אליו אליעזר ואמר לו: "אני בטוח שהיה קשה לך לעשות זאת ובכל זאת טוב עשית". בשעה -15.00 הופצצה האוניה מתותח שהוצב במחנה יונה, יחידת פלמ"ח הגיעה למקום ואנשי המטה חולצו בשלום. אליעזר לא חלק על בן גוריון לגבי ההכרח שבפירוק הפלמ"ח אבל הוא חלק על הדרך ועל העיתוי בהם נעשו הדברים. אליעזר טען תמיד שמטה הפלמ"ח ממילא חדל מלהתקיים כי כולם רצו אל הקרבות השונים ואל הפיקוד עליהם ונשארו במטה רק הוא ואורי ברנר, שחיכו להוראה מה עליהם לעשות (בהומור המיוחד לו היה אליעזר אומר: "ישבנו בטלים ממעש וירקנו על הקירות"). לימים כאשר סיפר אליעזר על התקופה בה כיהן כגזבר הפלמ"ח הוא סיכם ואמר: "אני יכול להגיד שאני הוא זה שמסר את מפתח הפלמ"ח. אני הוא זה שיצא אחרון מהחדר וכיבה את האור". בראשית 1949 חזר אליעזר לגבת, אך כעבור כמה חודשים נשלח לאיטליה כגזבר הרכש. בתפקיד זה היה עליו להלך בזהירות "בין הטיפות", כי הוא פעל בתפר שבין פעילות המחתרת, שעדיין פעלה שם, לבין הפעילות הממוסדת של המדינה. אליעזר עמד במשימה קשה זו במשך שנה אך לבסוף הכריעו אותו געגועיו הביתה. הציעו לו להחליף את ספיר (קוזלובסקי) כאחראי על הרכש באירופה כולה פירוש הדבר היה להאריך את שהותו בחו"ל ואליעזר סירב בתוקף. שאול אביגור הציע לו לנסוע למוסקבה ולפעול שם מעבר למסך הברזל גם הוא נתקל בסירוב, גולדה מאיר הציעה למנות אותו לשגריר ברומניה וגם היא נתקלה בסירוב מוחלט אליעזר התעקש וחזר ארצה אל אשתו וילדיו בגבת. גבת אותה מצא אליעזר בשובו לא הייתה גבת אותה עזב; היה זה בשנים 1951-1950 ובתנועת הקיבוץ המאוחד, אליה השתייך קיבוץ גבת, החלו נושבות רוחות רעות. אליעזר העיד על עצמו לאחר שנים ש"אני הייתי ציוני סוציאליסט מינוס קומוניסט" הנטיה של מפ"ם אל הקומוניזם הרתיעה והפחידה את אליעזר. כאשר הוחלט במועצת הקיבוץ המאוחד בנען להוציא מהתנועה את אנשי מפא"י חברי אשדות-יעקב התקומם אליעזר והחליט להיות ראשון החותמים בגבת על פרישה מן הקיבוץ המאוחד. הפילוג ב"קיבוץ המאוחד" ובגבת, כמובן, היה לעובדה. אליעזר העיד ש"חיים גבתי ואני נאבקנו בכל כוחנו בשביל למנוע קלקול המידות" ועוד הוסיף: "סהדי במרומים לחמתי בחירוף נפש על סגנון הוגן במחנה שלי ואני חושב שהייתה לכך השפעה" ואכן בתקופת הפילוג בגבת לא הגיעו הדברים לעוצמות עליהן מספרים בקיבוצים אחרים. כתוצאה מהפילוג ב"קיבוץ המאוחד" הוקמה תנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" שהייתה מורכבת מתנועת "חבר הקבוצות" ומהפלג של מפא"י שפרש מן ה"קיבוץ המאוחד". לפי הסכם החלוקה, של ועדת הבוררות שהוקמה לתנועת הקיבוץ המאוחד, היה על המיעוט בגבת להקים נקודת ישוב חדשה כאשר האדמות והרכוש של גבת מתחלקים כמעט שווה בשווה בין שני הפלגים, שכן ההפרש במספר החברים בשני הפלגים: מפ"ם ומפא"י היה זעום. דוד חורן, חבר קבוצת השרון שברמת דוד שהייתה שייכת ל"חבר הקבוצות" לשעבר, פנה אל אליעזר ואל חיים גבתי בהצעה לאחד את קבוצת השרון ואת הפלג של מפא"י בגבת ולהקים ביחד קיבוץ חדש, הצעתו התקבלה וכך הוקם קיבוץ יפעת לא הרחק מגבת אך כיחידה יישובית נפרדת. אליעזר שימש גזבר של הפלג המפא"יניקי בגבת, הוא המשיך בכך במשך כל תקופת הבניה של יפעת והיה לגזבר הראשון של יפעת עצמה כאשר נסתיימה הבניה והחברים עברו לגור בה בשנת 1954. כעבור שנים נבחר אליעזר כמזכיר המשק וכרגיל, הייתה תרומתו לתפקיד זה רבה מאד. בקיבוץ עין חרוד סירב המיעוט המפ"מי לעזוב את המשק והתפתח שם מאבק פנימי מר, שהיה מלווה באלימות, רק אחרי 4 שנים הסכימו הצדדים לבוררות. אליעזר הציע עזרתו כבורר מטעם הפלג של מפא"י ושלום זק נקבע כבורר מטעם הפלג של מפ"ם. בין שני הבוררים שררו יחסי ידידות ואמון, כל אחד לחץ על הצד שלו להתפשר. אליעזר שיכנע את הצד שלו שכדאי להם לעבור לנקודת ההתיישבות החדשה ואכן ב-1953 נחתם בבנק הפועלים בתל-אביב ההסכם בין הבוררים. חלקו של אליעזר בהסכם זה היה מכריע, בספרו: "בדרך המלך" הוא כותב בהתייחסו לפרשת עין חרוד: "תחנה זו בחיי, נראית לי, גם ממרחק של זמן, כמיוחדת במינה ובה הייתי יותר משותף מרכזי, אל תחשב לי יומרה זו לעוון". לימים כאשר נתבקש אליעזר לסכם את תרומתו הציבורית הוא בחר מכל מפעלותיו להצביע על "הטיפול האינטנסיבי בבעיות הפילוג בגבת ובהסכם עין חרוד. כאן, יותר מאשר בכל פעולה אחרת, אני רואה עצמי רשאי לחשוב שעשיתי בכל נפשי ומאודי". בין תפקיד לתפקיד הקפיד אליעזר ללבוש בגדי עבודה ולחזור ולהתייצב "לעבודת הבורא" כפי שהיה מכנה את העבודה הפיזית הפשוטה אותה אהב יותר מכל. בעיקר אהב את עבודת הגידור ופיתח מיומנות גבוהה בעבודה זו. אליעזר היה גאה מאד בתרומתו הכפולה: "שומר הגדר בפועל ושומר הגדר בחיים הציבוריים - שומר לבל יפרצו את הגדר". בשנת 1956 הגיעה אליו משלחת המורכבת משלושה חברים כולם בני דור ההמשך של תנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" ("האיחוד"), הם ביקשו ממנו שיאות לקבל עליו את תפקיד מזכיר "האיחוד" ואליעזר אכן נאות. בתנועת "האיחוד" טרם גובשו אז דפוסים שיכתיבו את אופי הפעילות וצריך היה ליצור אותם. מתוקף תפקידו יצג אליעזר את תנועתו בגופים רבים תנועתיים וגם ממלכתיים כמו: במרכז החקלאי, במחלקה להתיישבות, בכנסת ועוד.. אליעזר היה רגיש מאד לגבי הכוח המרוכז בידיו כמזכיר התנועה והוא הקפיד מאד על טוהר המידות אך, הוא ידע עד כמה השלטון והכוח יכולים להשחית ועד כמה דק הקו האדום בין שירות הציבור לבין ניצול אמון הציבור ולכן חשוב היה לו לקבוע נורמות שכל נציג של התנועה יהיה מחויב להן. חשוב היה לו שכל נציג של התנועה יידע מהם הקווים האדומים והוא גיבש הצעה בנידון. היה ויכוח על הצעתו אך בסופו של דבר היא התקבלה. לימים הוא נאלץ לראות את הקווים האלו נפרצים בעקבות מאבק על "כסאות". בשנת 1958 סיים אליעזר את תפקידו כמזכיר התנועה ושב הביתה אל עבודת הכפיים שכה אהב הוא עבד במטעים וכדרכו המשיך מדי פעם לבנות גדרות. בשנת 1961 טבעה בנסיבות מסתוריות ספינת המעפילים "אגוז" ובה 43 מעפילים ממרוקו. הייתה זו ספינה רעועה ומיושנת שכבר עשתה 12 פעמים את דרכה מעיירת הנמל שבמרוקו לגיברלטר כשעל סיפונה עולים ממרוקו. בפעם ה-13 טבעה הספינה. איסר הראל, ראש "המוסד" באותה תקופה, פנה אל אליעזר והודיע לו שבן גוריון ממנה אותו לועדת חקירה בפרשת טביעתה של הספינה "אגוז" - זו הייתה ועדה של איש אחד. במשך שלושה שבועות ניסה אליעזר להתחקות אחר מסלולה של "אגוז" כשתנאי ה"קונספירציה" והחשאיות מכתיבים את מהלכיו. בתום החקירה הגיש אליעזר את מסקנותיו לבן גוריון. כתוצאה משלושה שבועות אלה נקשרה נפשו של אליעזר אל הקהילה המרוקאית והוא קיווה שיבוא יום ואת ה"אפופיאה" של יהדות מרוקו, כדבריו, יעלה סופר המוכשר לכך על הכתב. הוא עצמו טרח במשך כשנתיים על איסוף מסמכים הקשורים לאותה "אפופיאה" והוא קיבץ אותם בספר עב כרס אותו כינה: "תשע שנים מתוך אלפיים". ספר זה יצא במאה עותקים בלבד כשבשוליים העליונים והתחתונים של כל עמוד בו כתוב באדום: "סודי ביותר". איסר הראל עודד את כתיבת הספר הזה ואף דאג לממן את הוצאתו לאור. בשנת 1967 נוסדה "ברית התנועה הקיבוצית". אליעזר קיווה שברית זו היא הניצן הראשון לאיחוד בין כל התנועות הקיבוציות ולכן משנתבקש לקבל על עצמו את תפקיד מזכיר "הברית" הסכים מיד, אך תקוותו נתבדתה: "הברית הזאת לא חרגה מאי אלה שותפויות לצרכי יעילות", כך סיפר כעבור שנים וסיכם: "חשבתי שיש לי נתונים אבל מהר מאד התבדיתי וכיום אני יכול להגיד שהתוצאה הייתה לא כלום". שנה לאחר שקיבל עליו את התפקיד ביקש לשחררו ממנו ושב הביתה. בשנת 1976 צמצמה ארצות הברית את הסיוע לפרוייקטים של התעשיה הצבאית. אליעזר, שכבר עבר את שנת ה-70 לחייו נחלץ להגנה על כבודנו כעם, הוא אמר: "לא יתכן שנעמוד כך כעניים בפתחה של ארה"ב, עלינו לנסות לגייס כספים מעצמנו ככל שנוכל על מנת לקיים את התעשיה הצבאית ברמה נאותה" הוא יזם את התרמתם של אזרחי ישראל לקרן, שהוא נתן לה את השם: "ליב"י" - הקרן לבטחון ישראל. ההתרמה שהחלה בצניעות רבה בתוך קיבוץ יפעת קיבלה תנופה עצומה לאחר מבצע אנטבה שהתרחש שבועות אחדים לאחר הקמתה; רבים, רבים תרמו, כל אחד כמיסת נדבת ידו. קרן זו הייתה עממית ובלתי מפלגתית ונאמניה היו מכל קצות הקשת הפוליטית. כאחראית לקרן נתמנתה סנטה יוספטל, שנענתה ברצון לבקשתו של אליעזר לקבל על עצמה תפקיד זה. שרה ארז, שמטעם יד-טבנקין ראיינה את אליעזר במשך שעות ארוכות סיכמה באוזניו את התרשמותה ממנו ומפָּעֳלוֹ: "אתה איש עקרונות מסור ונאמן. היית מעורב עם האנשים שניהלו את המדינה שבדרך ואחר-כך את מדינת ישראל. היית מקורב אליהם אך לא חסיד שוטה של אף אחד מהם. וזה אולי מקור כוחך; שדבקת בעקרונות ובערכים שלך ולכן יכולת גם למלא תפקידים ציבוריים וגם לשמור על הבית ועל שלמותו, עם כל המכאובים שציינת, ולגשר בין דבר לדבר." אליעזר נפטר בקיבוצו יפעת ביום הולדתו ה-82 בי"ז בכסלו ה'תשמ"ח. מימין לשמאל: אליעזר שושני, יגאל אלון, שוש ספקטור (מתוך תמונת מטה הפלמ"ח)

אלבום תמונות