כרמלי בוקעי-עייני שאול ז"ל

בן יוסף
נולד בסוריה
ב-1927
עלה ב-1944
גוייס ב-1944
יחידות: מחלקת השחר, יחידת המסתערבים, מחלקה הערבית
תפקיד אחרון: מסתערב
שוחרר ב-1949
נפטר ב-14/12/2016

קורות חיים

במחצית דצמבר 2016 נפטר לוחם יחידת המודיעין 'השחר', מהמסתערבים הראשונים שאול כרמלי-עייני-בוקעי: שאול כרמלי עלה ארצה ב-1944 מחלב (ארם צובא) שבסוריה, בעליה בלתי לגאלית, ברגל מגבול הצפון, מעט לפני 'עליית 1000 הילדים' 1945. הוא התגייס סמוך לעלייתו ליחידות המודיעין וכל חייו הוקדשו לעשייה ביטחונית. סיפור חייו רב-המעללים יכול היה למלא ספר. הוא וחבריו ליחידות אלו ניחנו בכישורים מיוחדים, כמו ידיעת השפה הערבית, הכרת התרבות, המנטליות הערבית, בצירוף תכונות של אומץ לב ויכולת עמידה, יכולת הסתגלות ויצירתיות, מה שהביא לגיוסם המיידי על ידי יגאל אלון ובני מהרשק ליחידות המיוחדות שהוקמו אז. יחידות אלו תרמו רבות למדינת ישראל, אך בשל סודיות מבצעיהם, ובשל צניעותם של חבריהם הם קופחו בדפי ההיסטוריה של עם ישראל. כמעט כלום לא נכתב עליהם והם לא זכו להכרה ולהוקרה המגיעות להם. שאול כרמלי נולד סמוך לבית הכנסת הגדול בארם צובא-חאלב ב-1927. בשכונה העניה, לאב יוסף בוקעי. לאבא הייתה אישה ראשונה שישים שנה, ממנה היו לו שלושה ילדים, ולו ולאימו של שאול, אשתו השנייה, היו הוא ואחותו. יום אחד הגיע שליח מטעם 'הפועל המזרחי' בשם יונה כהן, שהיה גם עורך 'הצופה', והוא שארגן אותם ודאג לעלייתם. שאול כבר היה יתום בעת עלייתו, וחי קצת אצל קרובים, אך היה עדיף לו לעלות. הוא עלה ב-1944, בגיל 17 בערך. לקחו אותם ללבנון, משם הוא הובא לכפר גלעדי, ושהה שם רק כמעבר. הוא זכר שיותר קשה היה לעבור את ראש פינה מאשר להגיע לכפר גלעדי. הם נאלצו לעבור בהרים כדי לעקוף את תחנת המשטרה בראש פינה. הדרך הזו הייתה יותר קשה ממעבר הגבול. אחר כך העבירו אותו לכפר סבא, שם הוא קיבל חדר עם מיטת סוכנות וסידרו אותו לעבוד בחקלאות במושב צופית על יד כפר סבא. לאימא שלו היו שני ילדים מנישואין ראשונים. אחד מהם, ניסים, גר בנען, ושאול הועבר אליו לקיבוץ נען. בנען הוא פגש את דוד זהבי, המשורר ומאוד התרשם ממנו. דוד זהבי כל שבת חיבר שיר. הוא ישב על הפסנתר בערב שבת ולימד את החברים את השיר החדש וכולם היו שרים אתו. שם הוא הכיר את ישראל גלילי וגדולי האומה האחרים. שם הוא שינה את שמו לעייני, ואת השם כרמלי הוא קיבל אחרי החתונה. בנען הייתה 'הקבוצה הסורית', רובם יוצאי חאלב, ביניהם יצחק שושן (ישחאק, שאשו) פעיל המוסד שכתב את הספר 'אנשי הסוד והסתר' עם חברו רפי סיטון. והם שירתו ביחד את רוב שירותם. והייתה שם קבוצת 'חרמש' מהפלמ"ח ששייקה גביש פיקד עליהם, והייתה שם 'מחלקת הטייסים', ביניהם הטייס פיינה שנשלח להונגריה והופל שם. הם לא הרגישו אפליה,להיפך, הם הרגישו מצוין. שאול נתמנה לסדרן עבודה של המחלקה שלהם. בעצמו הוא היה שומר השדות, רכב על סוס. שם הוא הכיר את בני מהרשק ממפקדי הפלמח בפלמ"ח צירפו אותם להכשרה בגבת. בני מהרשק הגיע אליהם וביקש 'תנדבו לי שני בחורים ליחידת המסתערבים'. בחרו בשאול וביצחק שושן. העבירו אותם קורסי הכנה למה שהם יצטרכו אחר-כך בשירותם בארץ ערבית. שמעון סומך היה מדריך מקצועי ושאול ביבר מדריך צבאי. בגבת פיקד עליהם חיים גורי. מגבת הם עברו להכשרה נוספת לקיבוץ עין החורש. שם הם התמקמו וגרו באוהלים. ב'שבת השחורה' שאול היה בעין החורש. הבריטים נכנסו לאוהל שלו וביקשו מהם לצאת תוך שהם מאיימים ברובה מכודן. שאול יצא אך יצחק שושן ניסה להתחכם איתם ולהישאר. אז אחד מהם דקר את הכרית במיטתו בכידון של רובהו להראות שהוא 'רציני' וגם הכניס לו כדור. למזלו הייתה לו איזו חגורה שהצילה אותו. אחרי זה העבירו אותם לכפר הס ופיזרו אותם אצל המתיישבים. זו הייתה התקופה הכי יפה שלו. בעצם החביאו אותם שם; אסור היה שהם ייתפסו. הם היו 'יקרים' מדי עבור הפלמ"ח. אחרי זמן הם אמרו לבני מהרשק: 'מה אנחנו יושבים סתם ככה , רוצים לעשות משהו'! אז סידרו להם להוריד מעפילים מאיזו אנייה, לא זוכר איזו. הם הביאו כמה מעפילים לגבעת חיים ולעין החורש. שאול ביבר לימד אותם שם בקורס ערבית, קוראן, וכל מה שנצטרך. משם הם עברו לגבעת השלושה. משם הוא נשלח לאחת הפעולות הראשונות שלו, ליפו שהייתה בידי הערבים, לבדוק מה הם מתכננים. שם פעל עד כיבוש חיפה. בחיפה הוא קיבל את אחת המשימות המסוכנות ביותר: שמו אותו במלון בעיר התחתית, כדי להתערבב עם הערבים ולהצטרף אל הפליטים ולנסוע אתם ללבנון, להתמקם שם, ומשם לדווח מה קורה. באותה תקופה (זה כבר ב-1947) הערבים העלו כמה מכוניות תופת להדר. משה כרמל אמר לו 'תמצא מי שולח את חומר הנפץ להדר'. הוא גילה ודיווח: זה היה מוסך תמים בעיר התחתית. אז שלחו לשם שני אנשים, את יצחק שושן ואת יעקב כהן 'יעקובה'. הם הגיעו למוסך הזה, הבעלים הכחישו כמובן. אז יעקובה הלך כאילו לשירותים, מאחור, קירב את מכונית הנפץ של הפלמ"ח למכונית הנפץ של המוסך ושניהם הסתלקו מהר במכונית מילוט שחיכתה להם. שתי המכוניות הממולכדות התפוצצו. באחד המבצעים, מאוחר יותר, בעת שירותו החשאי בדמשק הוא עשה מה שאסור היה לו לעשות (בשל החשש שמישהו יכירו). מרוב געגועים או מסקרנות הוא נסע לחאלב לראות את מקום הולדתו. הוא ראה שהכול נהרס, בית הכנסת נשרף, וכאב לו הלב לראות את החורבן הזה. יותר מאוחר הוא מונה למושל אזור שכם והצפון. תפקידו היה לתת תעודות תושב לכל הערבים שלא ברחו ונשארו בכפרים. אחר כך הוא שירת שנתיים בלבנון ובסוריה מחופש לערבי, כמובן בתפקידי מודיעין. הוא התערה בתוך האוכלוסיה הערבית וחי בתוכם. אחד המבצעים הנועזים ביותר בהם הוא השתתף היה בחבלה ב"יאכטת התענוגות" 'איגריס' של היטלר שכבר היה ב-1948. כמו כן הוא השתתף בשחרור חברי משמר הירדן שנלקחו בשבי עם כיבוש המושבה על ידי הסורים. המשימה שהוטלה עליו בעת שהותו בדמשק הייתה לגלות איפה הם מוחזקים. הוא התחזה לספורטאי וטייל שם עם אופניים, כשעל צווארו מגבת כאילו שהוא בדרכו לבריכה. הוא גילה את מקום הימצאם של חברי משמר הירדן שנלקחו בשבי, סמוך לשדה התעופה מזרע. הוא דיווח מייד לשמעון חורש מפקדו שהביא איתו מכשיר קשר ודיווח לארץ, וכך הם שוחררו. בפעולתו בלבנון הוא הסתובב בין קצינים סורים שלמדו שפות בברליץ, ואפילו גר יחד עם מנהל הקורסים האלו באותו חדר מבלי שההוא ידע או ירגיש משהו עליו. הקצין הסורי הזה לא ידע עליו כלום. שמעת על קאוקג'י? שואל שאול את המראיינת באחד מהראיונות עמו. 'זה היה רב-מחבלים, האדם המסוכן ביותר ליישוב היהודי בתקופה זו. אני ישבתי אתו בבית קפה'. זה הסיפור: בעת שירותו החשאי בלבנון ב-1947 נפגש שאול עם קאוקג'י שהיה גדול הלאומנים הערביים, רב-מחבלים. קאוקאג'י יליד טריפולי 1890 השתתף במרד הערבי ב-1925 , פיקד על צבא ההצלה של מתנדבים מארצות ערב שחדר לארץ ישראל, אירגן כנופיות שנלחמו ביישוב היהודי במאורעות תרצ"ו- תרצ"ט( 1936-39), ואח'כ במלחמת העצמאות. 'עם האדם המסוכן הזה ישבתי בבית קפה בביירות.' הוא מתאר בקור רוח. למרות הנסיונות הרבים, ישראל לא הצליחה ללכדו, והוא מת 'בשיבה טובה'. לבסוף, הערבים סביבו 'עלו עליו'. שאול נחקר וכמעט נתפס והיו צריכים לפנות אותו מיידית. שמריה גוטמן נשלח להחזירו, חיכה לו בגבול והחזיר אותו. כששאול נשאל באחד הראיונות עימו כיצד הוא לקח על עצמו כל כך הרבה סיכונים ? הוא ענה: 'הייתי בסך הכל ילד, בן 21, בלי הורים, הייתי מוכן לכל דבר. אז, לא שאלו מישהו 'אתה מוכן ?... אתה מסכים...?' המבצעים האלו היו חשאיים. אסור היה לדבר. אסור היה לכתוב ולצלם'. רק יותר מאוחר ראיינו אותו לקראת הוצאת הספר 'השחר' שם הוא מוזכר ויש תמונות שלו בלבנון ומתוארת פעולתו ביחידת המסתערבים - המחלקה הסורית בפיקוד יגאל אלון. גם בספר 'המסתערבים' מופיע שמו וגם בספר 'אנשי הסוד והסתר' שכתבו רפי סיטון ויצחק שושן חבריו לאותן יחידות מופלאות . שאול כרמלי נפטר ב-14 בדצמבר שנת 2016. המידע עובד בסיועה של דרורה הייק והופיע במדור "אחרי מות" של עופר אדרת בעיתון "הארץ".

אלבום תמונות