דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

סמ"ר ויסבורד אליהו פפה שדה

בן חנה ואריה
נולד בתל אביב, ישראל
ב-18/1/1928
גוייס ב-1947
שרת בפלמ"ח
יחידות: הגדוד השלישי, חטיבת יפתח
תפקיד אחרון: נהג משוריין
שוחרר ב-1949

קורות חיים

אליהו נולד בתל אביב להוריו חנה ואריה ב-18 בינואר 1928, אח צעיר לרחל, ברחוב הלל הזקן שבכרם התימנים. בגיל 11 עברה המשפחה לדירה ברחוב פינסקר 4, בניין קפה נגה. את לימודיו היסודיים עשה בבית הספר בלפור. כנער, השתייכתי לקבוצת חברים שעם הכרזת האו"ם על הקמת המדינה, קיבלה החלטה להתגייס להגנת המדינה שבדרך. בשנת 1947 הצטרף אליהו לפלמ"ח ושרת בגדוד השלישי בחטיבת יפתח. להלן סיפורו האישי בתקופת מלחמת העצמאות: בלשכת הגיוס , גויסנו כיחידה אחת לחיל קרבי, כרטיס אדום, ללא ידיעה לאיזו יחידה ספציפית נישלח. כעבור מספר ימים קיבלנו הודעה באמצעות שליחים, להגיע לתאטרון האוהל ושם נודע לנו על גיוסנו לפלמ"ח, ללא ציון החטיבה והגדוד. לאירוע הנזכר למעלה הגיע גם יצחק שדה מפקד הפלמ"ח, שפתח במשפט: "אתם מגויסים לפלמ"ח ותדעו לכם שמי שרץ קדימה עלול לקבל כדור בלב, ומי שבורח, עלול לקבל את הכדור בגב."  מקור הכינוי הוא מתקופת שהותי בקיבוץ דן. כל בוקר יצאנו לוחמי הפלמ"ח  שהשתייכתי אליהם לכבוש את גבעת תל אל קעדי שממנה ירו חיילים לבנוניים על הקיבוץ. הם גם מיקשו את הגבעה. החיילים הלבנונים ירו והכדורים חלפו לידנו. אחד הבחורים שאל בזמן הירי: "מי זה שגייס אותנו?" . עניתי  "פפה שדה" ומאז הוצמד לי הכינוי.

כעבור כיומיים הגענו למקום ריכוז האוטובוסים ושם הוסענו ליעד לא נודע....הבחנו שהאוטובוס נוסע צפונה. הגענו לאשדות יעקב. את הלילה הקר העברנו בהנגר מטוסים קלים. בבוקר שלמחרת המשכנו בנסיעה לקיבוץ הצעיר שמיר הצמוד לגבול הסורי.  למחרת צוידנו ברובים אנגליים, שהיו בידי הנוטרים ברישיון, והתחלנו להתאמן בירי. בזמן החופשי הועסקנו בכיסוי רעפים של בתי מגורי חברי הקיבוץ. לאחר מספר שבועות הועברנו לקיבוץ דן להמשך האימונים. הנשק העיקרי שם היה מכונת הירי ברן. התאמנו גם זריקת רימונים, א"ש לילה, קרב פנים אל פנים. משם הועברנו למגורים זמניים בקיבוץ תל חי. במקביל התקבל בכפר גלעדי משוריין שהיה בנוי על שלד של טנדר אנגלי, מחופה בלוחות פלדה, ובין הלוחות-חצץ. המבנה הנ"ל היווה את שריון הרכב. חיפשו מתנדב לנהוג על המשוריין. התנדבתי. ( בגיל 16 כבר החזקתי ברישיון נהיגה). המשוריין קיבל את השם ג'מוס על שם הג'מוסים שחיו בסביבה. הייתי צריך להעביר כל יום שיירה מכפר גלעדי והסביבה אל איילת השחר. תוואי הנסיעה היה דרך חלסה, קריית שמונה של היום,  וכפר ערבי קטן בשם חסס. בכפר זה דאגו תושבי המקום מידי יום לחסום את הכביש באבנים.           

בכפר גלעדי בנו מנוף שיועד לפינוי האבנים מהכביש. המנוף הורכב בתוך המשוריין ובאמצעות כבל הוא הורד לכביש. איש צוות  הפעיל אותו מתוך המשוריין ופינה את האבנים.  מצורפת תמונת המשוריין הנמצא היום בתל חי. מקיבוץ איילת השחר ועד למרכז הארץ לא היו מחסומים ולא היה צורך בליווי המשוריין. בשעות אחה"צ ליוויתי את השיירות בדרכן חזרה לכפר גלעדי. 
כפר בלום ויישובי הסיבה לא יכלו לקבל הספקה מכיוון שהדרך עברה דרך יובלים של נחל החצבני. על מנת להתגבר על הבעיה נבנה בכפר גלעדי גשר עץ. הגשר הועמס על משאית . אני נסעתי עם המשוריין אחרי המשאית ומאחורי נסעה השיירה עם הספקת מזון ודלק לקיבוצים באזור.
המשאית הגיעה לנחל , חיילי הפלמ"ח ואנשי כפר גלעדי פרקו את הגשר מהמשאית והניחו אותו על גדות הנחל. המשאית ניסתה לעבור על הגשר, הגשר התמוטט והמשאית נפלה למים. כנופיית ערבים מחלסה, ירתה על החיילים. בהמשך לקריאת מצוקה שהופעלה ע"י חיילי המשאית, הגיעו שני משוריינים ממטולה על מנת לעזור בהעברת השיירה. נאלצתי להסתובב אחורה עם המשוריין שלי כאשר המעבר מאוד צר והצמיגים נקובים. באירוע הזה נהרג גדי לונדון, צעיר בן 17 שהיה במשאית. בחור נוסף בשם עמנואל קוקר ( שעברת את שמו להרואה )נפצע ברגלו כאשר ניסה להיכנס למשריין. כשהגענו לכביש הראשי לכוון כפר גלעדי, החיילים ירדו מהרכב ואני המשכתי לכפר גלעדי עם ההרוג והפצוע. החלפתי צמיגים והמשכתי בליווי השירות. 
בשלב מסוים היו הפרעות ממצודת נבי יושע ובפלמ"ח התקבלה החלטה לכבוש את המצודה. בקיבוץ דפנה  הייתה מחלקה נוספת של הפלמ"ח ( מצופי חיפה) בפיקודו של דודו. על מחלקה זו הוטלה המשימה של פינוי נבי יושע. בקיבוץ חולתה ניבנה מסבון דגם של מצודת ישע ועליו תוכננה הפעולה. כשהפעולה יצאה לפועל הייתי צמוד עם המשוריין שלי לבניין המפקדה שהיה על הכביש הראשי. בפעילות הזו נהרגו 28 לוחמים והמבצע נכשל. כעבור שבועיים היה ניסיון נוסף לכיבוש המצודה מהחזית הצפונית. גם ניסיון זה, בו השתתפה המחלקה של פילון, נכשל.  המחלקה של פילון הורכבה ברובה מעולים עירקיים. חלקם נהרגו וחלקם התחבאו במערה/כפל קרקע. כאשר הגיעה שמועה לפילון שהערבים מתכוונים לבזוז את חייליו, הוא לקח את האקדח שלו, ירה בחייליו והתאבד. הכביש הראשי מנבי יושע היה מפוצץ. נסעתי בדרך לא דרך עם המשוריין. על מנת להביא נשק ואספקה לחיילים ותוך כדי שהמשוריין סופג יריות, נאלצתי חלק מהדרך לנהוג בנהיגה אחורית עד לנקודה בה פוצץ הכביש. באחת מנסיעות אלה העברתי את פילון ההרוג, לבניין המפקדה, ומשם לכפר גלעדי. בשלב מסוים התותחים הפגיזו את המצודה והכנופיות ברחו. הכוחות שהקיפו את המצודה נכנסו פנימה והניפו את דגל ישראל. 
הבריטים נטשו את המחנה בדרך לראש פינה, מחנה שבשלב מאוחר יותר נקרא מחנה פילון. אני נכנסתי ראשון למחנה הנטוש, ווידאתי שהוא אומנם ריק. מספר צריפים שנשרפו ע"י הבריטים עדיין בערו. חזרתי לראש פינה ודיווחתי למפקדים. בשלב זה השארתי את המשוריין בראש פינה.
לאחר מכן עלינו לכיבוש צפת. הגענו לצפת בלילה והסנדלרים בעיר חיברו לנעליים שלנו יריעות מצמיגים על מנת שלא נחליק בגשם.
בלילה ירינו מהדוידקה שהייתה לנו. הערבים נבהלו וברחו. כך נכבשה צפת.....בעיר נשארו משאיות חדשות והפכתי להיות נהג משאית.
באחד המבצעים כבשו החיילים את הנוקטות ( תחנות משמר ) של הסורים בהן היו גם סוסים. הסוסים הועמסו על המשאיות והועברו למשטרת צפת.
עברנו לצריפין, ותפקידי היה להעביר ציוד מצפת לצריפין. העברתי גם לוחמים לכפר סולד. הגדוד הועבר לצריפין. נשארתי בתפקיד נהג משאית. קיבלתי הוראה להעמיס פגזי מרגמות ולהגיע ללטרון. שני בריטים ערקו עם שני טנקים מסוק קרון ול, והעבירו אותם לידי חברי ההגנה. אחד הטנקים בדרכו ללטרון הפגיז את משטרת לטרון. פגז אחד נתקע, הטנק יצא מכלל שימוש וחזר חזרה לכוחות שנמצאו לפני לטרון. בשלב הבא הפגיזו הכוחות את משטרת לטרון במרגמות. הפגזים אזלו והזעיקו אותי להעביר להם פגזים. מלווה בג'יפ הגעתי למקום ההתארגנות של הגדוד, החיילים פרקו את הפגזים, ואני חזרתי חזרה לצריפין. הכוחות המשיכו ללא הצלחה להפגיז את המשטרה וחזרו גם הם לצריפין.
כשעבדו על פריצת דרך בורמה, הגדוד יצא לאבטח את עובדי הכביש. השמירה הייתה גם על משאבות המים  (הקטנות והגדולות) בדרך. כשסלילת הדרך הסתיימה, העברנו ציוד לירושלים.
בצריפין היה גדוד נוסף ( גבעתי ?). צבא ירדני שהיה מוצב ברמלה, נכנס לצריפין משער ירושלים. בפלישה זו של הירדנים נהרגו כ-20 חיילם מהגדוד הנ"ל. הכוחות הירדנים נהדפו חזרה לרמלה. במהלך עזיבתם הם פוצצו את הכביש במטרה למנוע את המרדף של הכוחות שלנו אחריהם.
המטרה הבאה של הגדוד הייתה כיבוש לוד. לפני כן היה צריך לשחרר קיבוץ שבשלב קודם נכבש על ידי ערבים וכפר ערבי בשם בלפוריה. הקיבוץ שוחרר והכפר נכבש. הגדוד ישב מעל לוד והפציץ את לוד במרגמות. אני ישבתי במפקדה ליד המפקד, שייקה גביש.  לוד נכבשה והערבים התחילו לברוח ממנה.
שיירה של משוריינים ירדניים שהיו בבית נאבלה נכנסו ללוד, ירו בחיילים שלנו. רבים נהרגו.
גדוד 89 בפיקודו של משה דיין, ישב בבן שמן. זחל"מים מגדוד זה יצאו לכוון לוד. הרגו ערבים שנקלו לדרכם. הזחל"מים נסעו עד רמלה וחזרו חזרה עד לבן שמן. בסופו של דבר לוד נכבשה. חלק מהערבים נשאר במקום. היה צריך לכבוש גם את רמלה. באזור תל אביב ישבה חטיבת קרייתי בפיקודו של ג'יימס. הם צרו על רמלה. בשלב מסוים נחתם הסכם עם רמלה והיא נכנעה. כך נפתחה הדרך מהמרכז לירושלים.
הגדוד שלי חזר לצריפין והודיעו לנו שאנחנו צריכים להחליף את חטיבת הנגב. הביאו אותנו לנגבה ובלילה יצאנו רגלית לעבר קיבוץ דורות. בשורה עורפית הלכנו ממשטרת לטרון  לכפר........בו ישבו המצרים. לאחד החיילים בשורה שלי היה שעון מעורר שהחל פתאום לצלצל.  המצרים ירו רקטות על מנת להאיר את השטח וירו עלינו. בשלב מסוים איבדתי קשר עין עם החיילים שהלכו לפני. עקבותיהם בשטח עזרו לי להתחבר אליהם שוב. 
הגדוד הגיע לדורות והתמקם בואדי שלפני הקיבוץ. למחרת בבוקר הגיע מטוס ספיטפייר מצרי שירה עלינו. שם נהרגו שתי בנות: לולה, בתו של דב יוסף שר הכלכלה, ובתו של ד"ר מדז'יני שהיה הפרשן באידיש ברדיו ירושלים. זכור לי שאנשי דורות לא הרשו לנו להתקלח אצלם.  
בין דורות לנגבה היה אזור מחסנים (דפו) שהפך מאוחר יותר לשדה תעופה. לשדה זה הגיעו מטוסי דקוטה עם סמל מדינת פנמה. גם הטייסים היו פנמים. הם העבירו מזון ותחמושת לכל הכוחות בסביבה ( באר שבע טרם נכבשה).
הודיעו לי ולשלושה נהגים נוספים שאנחנו צריכים לטוס לתל אביב ולהתאמן בהעברת ג'יפים לנגב. נחתנו בתל נוף, העבירו אותנו לרחובות ומשם נסענו לתל אביב. הגעתי הביתה.
השנה היתה 1949. חשתי כאבי בטן ולא יכולתי לחזור לגדוד. הופניתי למשרד עזרה לחברי הפלמ"ח. דאגו לי לתלושי אוכל וביגוד. בשלב מסוים הגיע טנדר והודיע שאני ועוד 3 חיילים עוברים לבית הירוק ביפו, למודיעין.
אחרי חודש בן גוריון פירק את הפלמ"ח וכך הסתיימה תקופתי בפלמ"ח. עם סיום התפקיד בפלמ"ח גויס לחיל המודיעין בתפקיד נהג. בשירות מילואים, שימש כנהג בחיל-המודיעין, בעיקר כנהג לתפקידים מיוחדים. נהג אשר שימש ושרת את אורחי החיל, הן באוטובוס אשר יועד למשימה זו והן ברכבים פרטיים. אליהו השתחרר משירות מילואים בשנת 1982.

פעילות אזרחית: עם השחרור מצה"ל בשנת 1949, הצטרף לחברת "דן", שימש כנהג אוטובוס בתל אביב עד שנת 1975, בשנה זו יצא לפנסיה מוקדמת. במהלך העבודה בחברת "דן", וגם לאחר מכן ועד שנת 2000, ליווה קבוצות תיירות באירופה, ארצות הברית והמזרח הרחוק. במהלך עבודתו בחברת "דן", וגם לאחר פרישתו, היה מורה לנהיגה. אליהו ויסבורד מתגורר בתל-אביב. המידע נמסר על ידי תמר שובל, אחייניתו של אליהו, יחד עם העדות שמסר בעצמו.


אלבום תמונות